|
|
|
|
מגן-הילדים אל בית-הספר
|
מגן-הילדים אל
בית-הספר /
מאת גדעון לוין
המעבר של ילדים
מגן
- הילדים אל בית- הספר גורם לרבים קשיים שונים.
הוא גורם קושי
לילדים הנאלצים להסתגל אל סביבה חדשה ואל נוהגי- חיים חדשים: הוא גורם קושי
להורים, החייבים לסייע לילדיהם במשימותיהם החדשות: הוא גורם קשיים למערכת –
החינוך הבוחנת מחדש את היחסים בין שני חלקיה:
גן – הילדים ובית-
הספר.
שוני מבני בין גן – הילדים לבין בית- הספר
ברצוני
לדון כאן בפן נוסף והוא השוני הסטרוקטוראלי שבין גן- הילדים לבין
בית- הספר כסיבה
אפשרית לקשיים הנגרמים לילדים. אינני מתעלם מן ההבדלים האישיים שבין ילדים ולא
מן השינויים הפסיכולוגיים המתרחשים בגילים חמש עד שבע, אך אלה נדונו במסגרות
אחרות ורבות. כמו- כן יש כמובן הבדלים אישים בין המבצעים את המעבר- גננות ומורות.
אך אין בהבדלים אלה כדי לבטל את הבעיה העקרונית: המבנה השונה של הגן לעומת זה של
בית- הספר.
במדינת ישראל
הילדים חייבים להיכנס לבית- הספר בגיל שש, וזאת לאחר שנה אחת בגן חובה. לא ברור מה
הייתה כוונת המחוקק כאשר כלל בחוק חינוך חובה חינם את גילאי חמש בגן-החובה,
האם רצה
להרחיב את מסגרת בית- הספר גם לגילאי חמש? האם רצה לכלול את הגן בבית- הספר
מבחינה ארגונית? או האם רצה ליצור מסגרת עצמאית גם לילדי- הגן, אך מטעמים
תקציביים נאלץ להסתפק בגילאי חמש ולא לכלול גם את ילדי "טרום חובה" בני הארבע
במסגרת אחרת? תהיה הסיבה אשר תהיה, לא רק חוק חינוך חינם הצמיד את גן- הילדים
אל בית- הספר, גם בהכשרת המחנכות נוצרה מסגרת המכשירה "גננות-מורות". לא ברור
לנו אם השם "גננת-מורה" הוא חיקוי למונח הלועזי, המקובל בארצות אנגלו-
סקסיות-
kindergarten teacher
– או האם הכוונה היא שהמחנכת יכולה להיות גם גננת וגם מורה
בכתות א' ו-ב', משמע, גננת ל "קטנים" ומורה ל"גדולים"? או שמא זה "מחיר" ששולם
לאנשי המקצוע הפסיכולוגים, אשר טוענים שהמעבר לבית- הספר הוא תהליך שאורך
כשנתיים, ואורכו שונה אצל ילדים שונים ומן הדין לתת לכיתה א' סגנון- עבודה
הדומה יותר לגן- הילדים מאשר לבית- הספר? נראה לי שערבוב המונחים האלה, נובע בין
השאר, מנסיון אומלל להתעלם מן השוני הסטרוקטוראלי שקיים בין בית- הספר לבין
גן-הילדים או להתגבר עליו. יש מקומות בהם מנסים להקהות את השוני הסטרוקטוראלי
על-ידי כך שמאריכים את המעבר מן הגן אל בית- הספר בתהליך הנמשך שנתיים, מגיל חמש
עד שבע: יש מקומות וארצות בהם הכניסה לבית- הספר היא רק בגיל שבע. יש מקומות בהם
חטיבת חמש- שבע היא חטיבה רב- גילית הצמודה לבית- הספר. בתנועה הקיבוצית יצרו
"כיתה גנית" או "גן כיתתי" – הכל כדי להתגבר על השוני שבין שתי החטיבות וכדי
להקל על הילדים את המעבר מגן הילדים אל בית- הספר.
במדינת ישראל
הכניסה לבית- הספר היא, כידוע, בגיל
שש. הדבר
גורם לכך שיש לחץ כבד מאוד על הגננות "להכין את הילדים לבית- הספר". הכוונה
המוצהרת של מעשי "ההכנה" האלה היא שיש בהם כדי להקל על הילדים את
המעבר. אך
הכוונה החבויה היא כדי להקל על מערכת בית- הספר לתפקד מראשיתה.
חוקרת החינוך
הגרמניה, פרו' פילינג- אלברס, העירה על הניגוד המהותי שבין גן- הילדים לבין בית-
הספר, שאת עיקרו ניתן לתמצת בנקודות הבאות:
-
בגן מודגשים שיתוף הפעולה והעזרה ההדדית:
בבית- הספר מודגש ההישג
האישי.
-
בגן מודגשת הפעילות הכללית, המשחקית- לימודית- הבעתית:
בבית- הספר
מודגשת הפעילות הלימודית.
-
הגן נתפס כ"תחום חיים", בית- הספר נתפס כ"תחום למידה".
-
בגן יש שאיפה להתקדמות שונה בתחומים שונים,
בבית- הספר יש שאיפה להתקדמות אחידה במקצועות הלמידה.
-
בגן מתמודדים עם קשיים רבים ושונים של ילדים, בבית- הספר ההתמודדות העיקרית היא
עם קשיי למידה המטופלים בדרך- כלל במסגרות מיוחדות.
- בגן הערכת איכויות
ההישגים היא כללית ואנטגראטיבית, בבית- הספר הערכת איכויות ההישגים היא על- ידי
ציונים וסלקטיבית.
- בגן נקבעים כללים
ונוהגים שונים על- ידי הגננת, בבית- הספר נקבעים כללים ונוהגים לא רק על- ידי
המורה אלא על-ידי בית- הספר כממסד ועל- ידי המנהל.
- הגן מעוניין
בפעילויות הילדים, בית- הספר מעוניין בהישגים לימודיים.
- הגן הוא
אינטגראטיבי במהותו, בית- הספר הוא סלקטיבי במהותו. ( על- פי 1980 ,
kohlahmmer m.foelling- albers situation n schulanfang
).
חשוב להדגיש שהבדלים אלה הנם מהותיים – מבניים ואינם תלויים ברצונה הטוב של
מחנכת זו או אחרת. יש בין המחנכות רבות המשתדלות כמיטב יכולתן להקל על הילדים את
המעבר ממסגרת הגן אל מסגרת בית- הספר. אך ככל שהן משתדלות, אין הן יכולות לשנות
עובדות פשוטות: הגן קטן, "אינטימי" ובית- הספר גדול, בגן יש סדר יום גמיש , בבית-
הספר יש סדר קבוע וקשוח המסומן על- ידי צלצולים המחייבים את כולם. בגן יש סדר –
יום מתמשך מראשית היום ועד סיומו ואילו בבית- הספר יש שעות לימוד ויש הפסקות, בגן
נפגשת קבוצה אחת, או לכל היותר שתי קבוצות הנמצאות זו ליד זו, בבית- הספר נפגשים
מאות ילדים בהפסקות בחצר. ויש הבדלים נוספים.
אין להקל ראש בהבדלים אלה. הם מבטאים
לא רק את צרכיה השונים של המערכת אלא גם את כישוריהם המתפתחים של הילדים. צרכי
המערכת הם שונים: בעוד בגיל הגן הילדים עושים היכרות עם ערכי תרבות ראשוניים
והתעניינותם מקיפה אך לא מעמיקה, חובקת עולם ומלואו- הרי שבבית- הספר הילדים
עושים היכרות עם ערכי תרבות מוגדרים ומותחמים ב"מקצועות – לימוד" שונים
ונפרדים. שינוי זה בגישה הולם גם
את השוני המתחולל בילדים עצמם: בבית- הספר חשיבותם נעשית יותר פורמאלית, סקרנותם
האינטלקטואלית משתנה ומיומנותם משתכללת.
הקושי עבור ילדים רבים איננו רק בשוני
המבנה ובשוני ההתנהגות בשתי מסגרות חינוך אלו: הגן או בית- הספר. הקושי מתוסף
לבעיות של תקופת – המעבר הנמשכת אצל ילדים שונים שבועות או חודשים - ואצל אחדים גם
שנה או שנתיים. יש חשיבות להקל על קושי זה לא רק משום שבכלל רצוי להקל על קשיים.
יש להקל על קשיי המעבר מפני שהם עלולים לקבוע את יחס הילד לבית- הספר וללמידה
בכלל, או לאורך שנים.סביב
הכניסה לבית- הספר נוצרת אווירה מסוימת גם במשפחה. הכל מדברים על "כאשר תהיה
תלמיד"..., הציפייה היא כללית. הכל מדברים על האירוע העומד להתרחש. קונים
תרמיל וקלמר וספרים ומחברות. אבל הילד אינו יודע מה צפוי לו באמת- מלבד שמצפים ממנו
להיענות לציפיות של המבוגרים. יש ילדים שציפיות אלו גורמות להם לחרדות ולספקות
בקשר ליכולתם. יש ילדים שנוצרת אצלם ציפייה לאירועים או למעשים או לחידושים בחייהם
שהם רחוקים מאוד מן המציאות. ככל שהמרחק בין הדמיון והמציאות גדול יותר, כן תגדל
האכזבה מבית- הספר והנעשה בו. היחס אל הלמידה , היחס אל הידע שניתן להשיג,
נפגע- ויתרון בית- הספר נתפס עד מהרה על- ידי ילדים רבים בכך שהוא מאפשר
לפגוש חברים לגיל ולא בגלל הלמידה המעניינת שהוא מאפשר. אצל ילדים רבים
נשמעת בכיתה א' או ב' הטענה ש"בבית- הספר משעמם. רק (מקצוע זה או אחר) מעניין".
במקרים הקיצוניים מתפתחת " פוביה" בפני בית- הספר ואי- רצון לקום בבוקר וללכת
אליו בתירוצים שונים. תופעה זו כמעט ואינה קיימת לגבי גני- הילדים.
קיימות אפוא מספר עובדות אובייקטיביות:
- בגיל שבין חמש
לשבע משתנים דרכי החשיבה של הילד,
- משתנים חייו
החברתיים, משתנות היכולות והסקרנות שלו.
- המבנה, תחומי
הפעילות ושיטות הפעילות של בית- הספר שונים מאלה של
גן- הילדים.
- הציפיות של ציבור ההורים- וגם של המחנכים מגן – הילדים ומבית-
הספר הן
שונות. "בגן רק משחקים" אך "בבית- הספר לומדים באמת".
דרכי פתרון אפשריות כיצד מנסה המערכת
להתמודד עם עובדות אובייקטיביות אלו? קיימות שלוש צורות
עיקריות של התמודדות עם הבעיה:
-
הופכים את החלק
האחרון של שנת גן- החובה לדומה לבית- הספר.
-
הופכים את החלק
הראשון של שנת כיתה א' לדומה לגן- הילדים.
-
יוצרים יחידה
מיוחדת, רב- גילית, של בני חמש עד שבע ומתחילים את ביה"ס בכיתה ב'.
ננסה להלן לבחון את
שלוש האפשרויות:
1.
"
הפתרון" הראשון הוא המקובל ביותר: מנסים להקדיש חלק משנת גן- החובה להכנות לבית-
הספר. יש שמקדישים לזה את החודש האחרון ויש שמקדישים לזה את הזמן מפסח עד סוף
השנה - ויש המתחילות עוד בחנוכה. מבחינת התכנים, עוסקים ב"דפי- עבודה" בהם הילדים
חייבים למלא משימות שונות כמו זיהוי צבעים, צורות, או כמויות. יש שמגישים לילדים
"דפי- קריאה" כדי שיתאמנו באותיות או מלים - קריאתם או כתיבתם. בהסברים שנתנו
על-ידי גננות להגשת חומרים אלה, הן טוענות שנותנים לילדים דברים שימקדו את כושר
הריכוז שלהם ויאריכו אותו, פעילויות שישכללו את הקואורדינאציות העדינות של תיאום
ראייה, תנועות אצבע ועוד. פעילויות שחובה לבצע אותן גם אם אינן
מעניינות
כי "בבית- הספר ילד צריך לדעת לעשות גם דברים שאינו אוהב לעשות", פעולות שעיקרן
'לאמן' את כושר הזיכרון ועוד.
אין צורך לציין של
פעולות אלו מוקדש זמן רב הבא על חשבון פעולות הגן הרגילות ובראש ובראשונה על חשבון
פעילויות הילד בהן הוא מעוניין ואותן הוא מוכן לבצע במשך זמן רב. אין גם צורך
לציין שהרבה פעילויות מסוג 'ההכנה לבית- הספר' נעשות על- ידי גננות מתוך הרגשת
לחץ הציפיות מצד מורים והורים. בוגרי גן- ילדים רבים 'המצליחים' בבית- הספר הם
עדות וסימן להצלחת הגננת.
רוב 'ההכנות' האלו
יש בהן סתירה פנימית והן חסרות ביסוס מדעי כלשהו.
הנה אחדות מהו:
*אין הסכמה על כך
מהי 'בשלות' לבית- הספר, כושר ריכוז? יכולת לדחות סיפוק? יכולת לעמוד בלחץ? יכולת
למקד התעניינות על דברים לא מעניינים? עובדה היא שגננת אחת רואה את העיקר בעיסוק
ממושך ככל האפשר בעניין אחד, גננת אחרת רואה את העיקר ביכולת למלא משימה כמו מילוי
'דפי עבודה', גננת שלישית רואה את העיקר ביכולת זיהוי דברים, גננת אחרת רואה ב'הבנת
מושגים' התקדמות עיקרית לחשיבה הנחוצה לדעתה בבית- הספר. מי מהן צודקת? האם מה
שנכון לגבי ילד אחד, נכון גם לגבי ילד אחר? האם עיסוק בדברים אלה גורם בכלל
להכנה?
* 'להכין' ילד
לעסוק בדברים 'שאין עניין בהם' – בעברית פשוטה: משעממים, כהכנה לבית- הספר, פירוש
הדבר מסר שבבית- הספר צפוי לך שעמום!
האם עושים בכך הכנה
טובה לבית- הספר?
* יש החושבים שאפשר
לאמן את כושר הריכוז על- ידי תרגילים. עובדה ידועה היא שכושר הריכוז גובר ככל
שגובר העניין בנושא בו עוסקים.
עיסוק בדברים
משעממים אינו מגביר את כושר הריכוז אלא להיפך!
גם אם יחלוק מי על
דברי- בוודאי יסכים שפעולות אלו פוגעות קשה בפעילות הסדירה של גן הילדים. גן-
הילדים הישראלי נעשה בשנים האחרונות הרבה פחות פורמאלי ומובנה, מציע יותר סוגי
פעילות ומדגיש את שיתוף הפעולה בין הילדים בתחומים רבים. הזמן המוקדש להכנות
אלו לבית- הספר מכניס אווירה שונה לגן, אווירה שלעיתים קרובות ורמת למתחים משום
שהגננת חושבת שעליה "להשיג" הישגים בפעילויות הילדים, נראה לי שלו הקדישה את מאמציה
בשנת הגן הזו עד סופה לחיי גן אינטנסיביים - היתה "מכינה" את הילדים טוב יותר לבית-
הספר.
2.
הפתרון השני
נפוץ הרבה פחות: יצירת כיתה א' "גנית", תלויה בגישה הפדגוגית של מנהל
בית- הספר ובגישתה של המורה המבצעת זאת. ישנם בתי- ספר בהם סדרי הלמידה בכיתה א'
מרוכזים סביב מרכזי "פעילות" שונים בו זמנית- כמו אזור המילים, אזור המספרים,
אזור המקרא, אזור הציור, אזור המוסיקה ועוד. הילדים עוסקים בו- זמנית באזורים שונים
בהנחיית המורה או בלעדיה. רק כעבור חודשים אחדים, בהתאם לאופי הפעילות של הילדים,
עוברים למשטר לימודים פורמאלי יותר.
המקומות בהם מנסים פתרון זה מעטים.
בדרך- כלל נאלצים המבצעים פתרון זה להיאבק על צידוקו. הם "נאשמים" בגישה חינוכית
"פתוחה", "רדיקאלית", ובכל מקרה רואים בהם משהו יוצא דופן. לעיתים יש ביקורת גם מצד
ההורים. אך פתרון זה בנוי
על עקרון חשוב וחיובי אחד: הפעילות בכיתה מעניינת, מעוררת סקרנות אצל הילד- והרי זו
ההכנה הטובה יותר ללמידה קשה: סקרנות פירושה
"אני רוצה לדעת"-
ועל רצון זה מן הדין שבית- הספר יהיה בנוי. יתרון נוסף של פתרון זה שהוא מאפשר לגן-
הילדים לקיים את שנת גן- החובה כשנת גן מלאה. שני הפתרונות, זה שבגן וזה שבבית-
הספר, אינם יכולים לגשר על פני השוני במבנה, הגן ככיתה בודדת לעומת כיתה א' כחלק
מכלל גדול של בית- הספר, המחנכת האחת בגן לעומת חבר- מורים גדול בבית- הספר. אך
אווירה "גנית" בכיתה ואופן תפקודה יכולים להקל על המעבר של הילד.
3.
הפתרון של יצירת " יחידת- מעבר" של בני חמש עד שבע הוא, לדעתי, הפתרון החינוכי
הרצוי ביותר. הוא קיים באנגליה, שם נמצאת "חטיבה צעירה" כזאת צמודה פיזית אל בית-
הספר, אך מתפקדת כיחידה בפני עצמה. חטיבה כזאת נוסתה בארץ לפני
שנים אחדות, אך לא
זכתה להצלחה המקווה. ספק בעיני אם אי- ההצלחה נבעה מסיבות פדגוגיות. שינוי מבני של
סדרי חינוך היא משימה קשה מאוד מבחינה ציבורית. יש מי שראה בכך הארכת חיי הגן בשנה
נוספת ויש מי שראה בכך הקדמת בית- הספר בשנה. יש מי שראה פגיעה אפשרית במעמד העצמאי
של הגננת ויש מי שחרד לדימוי הציבורי של גן- הילדים. אלה היו אפוא סיבות ציבוריות,
כדי לא לומר פוליטיות, לכישלון. מכל מקום, נראה שהתעלמו מאחת הכוונות העיקריות של
שינוי מבני זה- הקלה על ילדים במעבר ממשטר גן- הילדים אל משטר בית- הספר.
פתרון דומה היה
מקובל – ועדיין מקובל בכמה מקומות- בתנועה הקיבוצית , שם קיים גן מעורב- גילים של
בני ארבע עד שבע, הכולל גם את כיתה א'. הדבר מאפשר את רכישת מיומנויות התרבות-
קריאה, כתיבה, חשבון- במשטר חיים של גן – הילדים כמעבר לבית- הספר. הוא מאפשר רכישה
זו לא רק לבני שש עד שבע. הוא מאפשר זאת גם לילדים בני ארבע או חמש, אשר מעוניינים
ומסוגלים לכך. הדבר מוסיף ומעשיר את סוגי הפעילות של גן-הילדים.
האמת ניתנת להיאמר: פתרון מצוין זה
שהיה נפוץ מאוד בתנועה הקיבוצית, הולך ונעלם מן הנוף החינוכי בקיבוצים בגלל אי-
נכונות הגננות לעסוק בהקניית טכניקות התרבות מזה, ולחץ הציבור, מורים והורים,
"להפסיק לשחק" מזה. במרבית הקיבוצים עברו לפתרון של "הכיתה הגנית"- או ויתרו בכלל
על ייחודה של כיתה א' כשנת מעבר למשטר חיים חדש עבור הילדים.
שלושת
הפתרונות המקובלים משקפים השקפת עולם פדגוגית שונה.
בשלושתם אין פתרון
שלם לשוני המבני שבין המוסדות: גן- הילדים ובית- הספר. יש המנסים להקל על הילדים את
המעבר לבית- הספר על- ידי פעולות רבות ושונות, פרי יוזמה של גננות או מורות. יש
גני- ילדים העורכים לקראת סוף שנת הגן ביקור- טיול בבית- הספר שבאזור: יש פגישות
בין גננות ומורות, יש פגישות של הורי ילדי- הגן עם המורות ומנהל(ת) בית- הספר, יש
בתי- ספר השולחים חומר קריאה לילדים עוד בטרם בואם לשנת - הלימודים הראשונה.
כל אלה
הם מעשים טובים ורצויים, אך אף אחד מהם לא יענה על קשיי המעבר בכל מקרה - הן בגלל
השוני בין הילדים והן בגלל השוני המבני שבין שני המוסדות. גננת אחת, שעברה לעבוד
בכיתה א' בעיירה בה היא עובדת, סיפרה לי "שרק כאשר עברתי לעבוד בבית- הספר, הבנתי
מה רב הקושי של הילד להתרגל למקום החדש, לאנשים הרבים, למשטר החיים השונה, להפסקות
ולצלצולים. גם לי היה קשה להתרגל לזה, ללמוד את זה, להתקומם נגד זה או להשלים עם
זה, לרצות לשנות ולהרגיש שהדבר 'גדול' ממני. אז כיצד צריך הילד להרגיש?".
לבעייתיות
המתוארת כאן יש סיבה נוספת. יש הבדל עקרוני בין שתי השקפות חיים חינוכיות. האחת
גורסת כי עיקר תוכנו של כל שלב בהתפתחות הילד היא הכנת השלב הבא, ומוסדות החינוך
חייבים לפעול בהתאם: המעון מכין לגן, הגן מכין לכיתות היסוד, אלו מכינות לכיתות
התיכון, זה מכין לאוניברסיטה וזו מכינה לחיים... המשימה החינוכית העיקרית לפי גישה
זו, היא ההכנה לשלב הבא. לעומת זאת, טוענת ההשקפה השנייה, כי כל שלב בהתפתחות הילד
מהווה שלמות בפני עצמה. מוסדות החינוך חייבים, בהתאם, להעשיר ולהעמיק את הנעשה בכל
שלב כדי למצות בו את המרב ואת המיטב.
אם יעשו כך, ממילא
יהיה הילד מוכן לשלב הבא. אם למד בגן, כי מעריכים את סקרנותו ומסייעים בידו למצוא
לה תשובות- יגיע למיצוי יכולתו ולסיפוק מן התדמית העצמית. וזו ההכנה המהותית,
הערכית, הטובה ביותר אשר תקל עליו את המעבר לשלב הבא.
טוב ייעשה
אם הבעיה תועלה לדיון ציבורי מחדש, הן במוסדות מערכת- החינוך הכללית, הן במוסדות
החינוך המקומיים והן בארגוני המורים והגננות. ככל שהנושא יידון יותר, יש סיכוי
שיימצאו, אולי, פתרונות נוספים, אשר יוכלו להקל על הילדים את המעבר מגן- הילדים אל
בית- הספר בו הם עתידים לבלות הרבה שנות - חיים.
|
