המינהל לחינוך ערכי

מתוך מגילת העצמאות ‏1948

בארץ ישראל קם העם היהודי... לאחר שהוגלה העם מארצו...
שמר לה אמונים בכל ארצות פזוריו ולא חדל מתפלה
ומתקוה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חירותו המדינית...
אנו קוראים אל העם היהודי בכל התפוצות להתלכד סביב
הישוב בעליה ובבנין...

דוד בן גוריון ויצחק בן צבי, ארץ ישראל בעבר ובהווה,

תרע"ח ‏1919

מה שלא היה במשך אלפיים שנה אלא תקווה ואמונה, נעשה
סוף-סוף דבר שבמציאות. חלומו הגאה של הנודד הנצחי
לשוב כאומה עצמאית לארצו שלו עומד להתגשם...

בשעה כזאת למותר הוא להוכיח את הצורך בהיכרות
קרובה, אינטימית ויסודית יותר, עם ארץ מכורתנו הלאומית
המחודשת. מחשבתו, תחושתו ורצונו של עם ישראל כולו
ממוקדים עתה בארץ-ישראל. זאת ועוד: אף לרגע, בתולדות
גלותו, לא פסה מעם-ישראל זיקתו העמוקה לארץ לידתו
ומאוויו, וזכר ציון, נופי הכרמל והשרון, עמק יזרעאל והרי
יהודה, מימי הירדן ושלג הלבנון, תמיד ריחפו לנגד עיניהם של
הגולים על נהרות בבל עיני נכדיהם הנודדים על גדות הנילוס,
הריין הדאנובה, הוויסלה, ההאדסון והמיסיסיפי...

במהלך ‏1800 שנות גלותם לא רכשו לעצמם היהודים,
שנותקה מהם ונגזלה מהם מולדתם ההיסטורית, בית לאומי
אחר מחוץ לארץ-ישראל. בתחושתו ובהכרתו, בשאיפתו
וברצונו של עם ישראל נשארה ארץ-ישראל ארצו שלו; מהלך
הזמן והמרחב לא היה בכוחם להחליש, ולתלוש מן התודעה
הלאומית היהודית, את האמונה האינסטינקטיבית
בארץ-ישראל כביתו הלאומי של העם. אף שנתרחק ריחוק
פיזי מארצו ההיסטורית לא פסק עם ישראל להימצא בקירבה
אינטימית לארץ עברו, שבה ראה גם את עתידו בחדרי חדריה
של נשמת העם ניטעו כיסופים עזים לארצו שלו, ולאורכה
של דרך הגלות זרועת הקוצים נתהדהדה בלב היהודי
שבועתם החגיגית של ראשוני הגולים: "אם אשכחך ירושלים
תשכח ימיני". בדם ובאש נצר ונשא עמו העם, במשך ‏1800
שנה, את חלומו ואמונתו בתחייתו הלאומית ובשיבתו אל
ארצו.
הארץ מצפה לעם, לעמה, שיבוא ויחדש וישקם את ביתו הישן,
יתן מזור לפצעיה באהבת-בנים וישלים - בעל אמצעי המדע
המודרני, החקלאות והטכניקה - את מתקני ההשקיה
שהתקיימו בה פעם, ויפרה את שדות יהודה, הגליל, הבשן
והגלעד, שנעזבו אבל עדיין בכוחם לתת יבול; שיבוא
וביזמתו ובעמלו, ברוח ההמצאה ובכוח הרצון שלו, שאין
לנצחו, יוציא כבמטה-קסם מחיק ארצו את אוצרותיה
הגנוזים, את מכמני הטבע שנתברכה בהם; שיבוא
ובלהט-חלוצים, רוח ההקרבה, ההתלהבות, האומץ והגניוס
היוצר יבנה וייסד את ארץ-ישראל החדשה.

אברהם יהושע השל, ישראל הווה ונצח

על שום מה פנה לבנו במשך כל הדורות לארץ-ישראל, לארץ
הקודש משום זכרון, משום תקווה, ומשום מצוקה.
משום זכרון: זורם פלג איטי ודומם, לא של שכחה כי אם פלג

של זכרון, אשר ממנו עלינו לשתות תמיד בטרם נבוא אל
מלכות האמונה. אמונה פירושה זכירה. יסוד כל הווייתנו
הוא הזכירה. הלוז שבחיינו הוא יכולתנו לשמור על כל
אותות הזכרון, כושרנו להעלות את הזכרון לידי ביטוי...

הזכרון היהודי לא נהפך לאוסף של שרידים קפואים, חיותו
נשתמרה בכוח התקווה והדמיון, שהתעלו מעבר לגבולות
האמונה. מה שנראה היה כבל ייאמן, נהפך למסקנה ברורה.
לאחר חורבן ירושלים, לא נהפכה העיר לזכרון עמום. היא
הוסיפה להיות כמעיין אשראה בנפש העם.

ירושלים היתה לתקוות-יסוד, למוקד כל כיסופינו. היא
היתה לאתנע (למוטיב) חוזר בתפילותינו. מכאן, כשהוסח
הלב - באו המלים והזכירו לנו. השירים תבעו את תקומת
ציון והגבירו את הקשר והדבקות...

בעת שמחה כבעת צער, אין ירושלים נעדרת מלבנו. ולשון
התנחומים המסורתיים הנאמרים לאבלים היא "המקום ינחם
אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". עד עצם היום הזה,
בסיומו של טקס הנישואין, שוברים כוס לזכר חורבן
ירושלים...

כל נסיון לפגוע בזיקה החיונית שבין ישראל העם וישראל
הארץ הוא כפגיעה בעיקרי האמונה הישראלית. החטא החמור
של בני-ישראל במדבר היה חטא הסגידה לעגל הזהב, אולם
חטא זה נסלח. ברם, כאשר בהשפעת המרגלים שנשלחו לתור
את הארץ ושבו והוציאו דיבת הארץ רעה, סר בטחון העם
בכניסה לארץ - לא נמחל חטאם. על עוון המרגלים וקבלתם
דיבתם רעה מת דור המדבר. הקדוש ברוך הוא נכון היה
למחול על כבודו, אך לא ניאות לסלוח חטא הדיבה על הארץ
המובטחת.




אבלים אנו על אובדן החיים, על ההרס, על פרי האלימות. אנו
מתאבלים על מותם של יהודים, נוצרים ומוסלמים, על מותם
של בני אדם. זעקות הכאב לא אבדו בתודעתנו.

כאשר טבעו המצרים, משעבדי עם ישראל, בים סוף, ביקשו
המלאכים לומר שירה. גער הקב"ה במלאכי-רון ואמר להם:
"מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה!".

הרוח אשר הניעה את עם ישראל, אף בתקופת מבחן זו של
מלחמה, באה לידי ביטוי בנאומו של הרמטכ"ל הישראלי,
רב-אלוף יצחק רבין, ימים ספורים לאחר תום מלחמת ששת
הימים.
שמחתם של חיילנו אינה שלמה וחגם מהול בצער ובתדהמה.
מהם שנמנעים מלחוג כלל. האנשים בקווי החזית היו עדים
לא-רק לפאר הניצחון, כי אם גם למחיר הנצחון - ריעיהם אשר
נפלו לצידם מתבוססים בדמם. המחיר הנורא אשר שילמו
אויבנו נגע גם הוא אל ליבם של רבים מאנשינו...

מהי משמעותה של מדינת ישראל? עצם קיומה הוא בשורה:
החיים בארץ ישראל כיום הם חזרה, מבחן, נסיון לכולנו.
חיים מחוצה לה, אי-השתתפות בדראמה, הם מקור מבוכה
ובושת-פנים.

בראשית י"ג

וה' אמר אל אברם (אחרי הפרד לוט מעמו):
שא נא עיניך וראה מן המקום אשר אתה שם, צפנה ונגבה
וקדמה וימה, כי את כל הארץ, אשר אתה ראה, לך אתננה
ולזרעך עד עולם... קום התהלך בארץ לארכה ולרחבה, כי לך
אתננה...

בראשית כ"ח

והנה אנכי עמך, ושמרתיך בכל אשר תלך, והשבתיך אל
האדמה הזאת, כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר
דברתי לך.

תהלים קל"ז

על נהרת בבל - שם ישבנו גם-בכינו, בזכרנו את-ציון.
על-ערבים בתוכה תלינו כנרותינו.
כי שם שאלונו שובינו דברי-שיר ותוללינו - שמחה: שירו
לנו משיר ציון... אם אשכחך
ירושלים - תשכח ימיני! תדבק לשוני לחכי, אם-לא אזכרכי,
אם-לא אעלה
את-ירושלים על ראש שמחתי!

תוספתא עבודה זרה

ישרה אדם בארץ ישראל, ואפילו בעיר שרובה גויים, ולא
בחוצה לארץ, ואפילו בעיר שכולה ישראל. מלמד, שישיבת
ארץ-ישראל שקולה כנגד כל מצוות שבתורה...

מדרש בראשית רבה

'וירא אליו ה' ויאמר: אל תרד מצרימה, שכון בארץ' - עשה
שכונה בארץ-ישראל, הוי נוטע, הוי זורע, הוי נציב (תושב
קבוע)

יהודה ליב גורדון, המליץ, גיליון ‏12, 1882

מחוייבים אנחנו לתת היתרון להעליה לא"י על הירידה
לאמיריקה, אבל בתנאי כפול וקבוע במחשבה תחלה, שהעליה
הזאת לא תהיה עלית רשות, כלומר להושיע להאובדים
והנדחים רק תשועה ארעית ולתת להם הנאה גופנית לבד, כי
מצד זה טובה באמת אמיריקה מא"י... השנאה הכבושה
שהתעוררה עלינו אפילו בארצות נאורות כגרמאניה
ואונגריה והעומדת עד היום בעצם תקפה ומביאה דאגה,
בלבנו לימים הבאים, כל זה וכיוצא בזה מראה לנו באצבע
אלהים, כי אין שלום לישראל כל זמן שלא תהיה לו תחת שמי
ה' קרן זוית אחת ושליש עפר אחד, כי הוא זה מקומי
ונחלתי.

עורי קומי כי באה עתך, אליעזר בן-יהודה

מגיד משנה, ב, גיליון ‏37, 1880

עורי קומי בת-עמי כי באה עתך כי מלא צבאך.	א.
כי הנה החופש יחיה עמים ולאומיות לאמים, ועליך תשכון עננה וגלותך תישנך.	ב.
הכסף תחסרי או אנשי לב אין בך, ומדוע לא תחושי לתשועתך ותקותך לא תקריבי?	ה.
כי הנה ארצך עזובה שמה ושאיה. כל העובר בה ישום וישרוק עליה. הזאת הארץ שיאמרו זבת חלב ודבש פוריה ויפה?	ו.
בניך מעליך ירחקו, שפתך יעזבו, ימכרוך בעד השכלה ובבת עם אחר ימירוך.	ח.
כי היתה אמריקה לגן עדן בפיהם, שמה יאושר חלקך ושמה יחזו עתידות לך.	י.
ויסירו את לבבך מאחרי ארצך ויזנוך אחרי ארץ אשר לא ידעת את ואבותיך.	יא.
ועתה מה לך בת עמי לארץ אמעריקה לשתות מי מיסיסיפי?	טז.
מה לך פה, ומי לך שם כי תחפצי לחצוב לך בה קבר, קבר ללאומיותך קבר עולם לתקותך.	יז.
עורי עורי בת עמי, זכרי ימי עלומיך, גבורותיך אשר עשית.	יח.
התנערי התפתחי הבת יהודה, השיבי רוחך שביה בת ציון.	יט.
הוציאי את בניך והשיבם על אדמתם למדים שפתך הטהורה והנשגבה.	כ.

אוטואמנסיפציה, מהדורת ש' ברימן, ד"ר יהודה ליב (ליאון) פינסקר

ירושלים תשי"ב, ‏1882

'אם לא עכשיו, אימתי?', זאת תהי סיסמתנו. אוי לבנינו
אחרינו, אוי לזכרון היהודים בני-דורנו, אם נחמיץ את
השעה הזאת... היהודים אינם אומה חיה; זרים הם בכל
מקום, ועל כן בזויים...
שווי מעמדם האזרחי והפוליטי של היהודים אין בו כדי
להרים קרנם בעיני העמים. התרופה הנכונה היחידה, היא:
יצירת לאומיות יהודית, עם יושב על אדמתו, אוטואימאנסיפא
ציה של היהודים, שווי מעמדם כאומה בין האומות על-ידי
רכישת ארץ-מולדת לעצמם...לבל נאלץ לנוד מגלות אל גלות,
זקוקים אנו לארץ-מקלט פריונית רחבת-ידים; למקום כינוס
שהוא שלנו... עלינו לעשות את הצעד הראשון...

ר' שמואל מוהילבר, כתבים א' ת"א תרפ"ה, ‏1890

אחי ורעי, בני עמי החביבים והיקרים לי כנפשי, אשר זכיתם
לעלות לארץ הקדושה ולקנות כברת ארץ, וגם כבר נטעתם
כרמים ובניתם עליה בתים, אשריכם ואשרי חלקכם, עולמכם
תראו בחייכם, הנכם חפשים מגלגלי המסחר, אשר הייתם
אסורים לו בחבלי שוא, ומלא תרמית ואונאה, ובכל רגע
ורגע הייתם נכונים שיהפך עליכם אופן גלגליו. עתה איתן
מושבכם, ואתם נהנים מיגיע כפיכם, אתם עובדים אדמת
הקודש במנוחה והשקט...מדי דברי לא אוכל להתאפק מלדבר
נגדה נא כל עמי: העוד לא תראו אצבע אלוהים בכל אשר קרה
לנו? הן זה קרוב לעשר שנים אשר השקנו ה' כוס תרעלה
ברוב מדינות אירופה, ויקומו עלינו בני-בלי-שם ברדיפות
ועלילות שונות, וקול קורא ואומר: שובו בנים לגבולכם,
השליכו אלילי כספכם ואלילי זהבכם ובואו וחוסו בצלי
בארץ אבותיכם, אחזו איש איש אתו ומחרשתו ועדרו בלא
לב ולב, כי כל טוב הארץ לפניכם...

ד"ר חיים וייצמאן, דברים, א', תל-אביב תרצ"ז, ‏1921

אני מאמין, כי הגיעה עתה שעת הכושר... חלוצים רק סוללים
את הדרך לאלה שצריכים לבוא אחריהם... לכו ונלכה נא מעט
בעקבותיהם... יצא אצא אל הגולה... אקים תנועה בעם, ביום
היקרא העם אל הדגל. יבוש יעקב. יחוורו פני כל אדם
מישראל. אם לא ישא היום את משא העם!
זאת היא החובה. חובת הכבוד - או יותר נכון - חובת
הקיום. על קיום העם הוטל הגורל. שעת כושר כזו של היום
לא תשוב אולי עוד לעולם. מחיר רב שלמנו בעד שעת כושר
זו. ואם אתם
ואנו נעבור על הזמן הזה בלי פעולה גדולה יבואו בניכם
אחריכם ותבעו דין מעמכם והיינו למשל ולשנינה בעיניהם.
הם אולי יקללונו בקללות פיהם: 'ארור העם הזה אשר לא
הלך בדרך התחיה, שלה התפלל כל ימיו ואשר בגללה סבל בכל
שנות נדודיו.'
מפתח ארץ-ישראל איננו בכיס ההסתדרות הציונית - בידיכם
הוא!
עליכם האשמה, אם אין אנו יכולים להכניס היום מספר
יהודים רב לארץ-ישראל.
שמונים דורות של עינויים מביטים אליכם, יהודי אמריקה!

זאב ז'אבוטינסקי, 'הספורט הלאומי', המשקיף ‏5.5.1939

הספורט הלאומי - העלייה החופשית
הספורט הלאומי שאני ממליץ עליו בלבביות בפני הנוער
היהודי - שמו העלייה החופשית. ללא כל ספק הספורט האציל
ביותר בעולם. ראשית: מטרתו אצילה... הספורט היהודי
הלאומי עוזר לפרוץ שער, שלפניו עומדים מיליונים של
נפשות רעבות; הוא עוזר לרכוש מולדת להמון חסרי-בית
והופך אותו לעם... הספורט שלנו הוא רצינות קדושה...

ר' שלמה זלמן שרגאי, דפי עלייה, ‏61, מארס ‏1966

בואו ומלאו את הארץ!
דורנו זכה לראות תקומתה מחדש של מדינת ישראל בחלק
מארץ-ישראל, עתה עלינו המשימה להחזיר למדינת ישראל את
עם ישראל.
כל בני האומה הישראלית, הנפוצים בכל חלקי תבל נקראים
לעלות למדינת ישראל, לבנותה ולהפריח את שממותיה, לפתח
את תעשייתה, למלאותה חוכמה ודעת ולהחזיר לעם ישראל
את כבודו הראשון להיות עם בן-חורין בארצו-מולדתו-מדינת
ו, להגשים את חזונו ולקיים את ייחודו וייעודו לעצמו
ולעולם כולו. עם החזרת כבוד לעם ישראל יוחזר כבוד לכל
יהודי שישוב לדעת את עצמו, להכיר את ייחודו ולהיות
שותף למאמץ עמו בדורנו להביא ישע ופדות לנפשו ולנפש
בניו... עלו ובואו, תזרעו שדות, תבנו בתים, תקימו
תעשיות, ועל הכל בעיר בכפר בשדה ובסדנא תשכון שכינת
ישראל...הגיעה השעה של חשבון נפש בכל בית יהודי להענות
לקריאה מציון: בואו ומלאו את הארץ!

שמעון פרס ‏1980

ודאי שעלינו למנוע אנטישמיות זאת. עלינו לתבוע מצרפת
להילחם בה ללא רתע.
אבל שוב ושוב התשובה האמיתית היא התשובה הציונית:
לבוא הנה, לבנות כאן ללא דחייה, ללא פשרה, להעניק עתיד
גאה לילדים שיגדלו ללא פחד, שיצמחו ללא טישטוש, שיפעלו
ללא חסות, שיהיו יהודים גאים ואנשים גאים בעת ובעונה
אחת. עתידו של העם היהודי איננו בבבל אלא בירושלים,
וישראל היא היום האחראית הראשית לדרך היהודית,
ליהודים שבדרך. אנחנו אחראים ליצירת מצב שרוב היהודים
יבואו לארץ, שבארץ יהיה רוב יהודי... אבל גם נתווכח בתוך
ישראל עצמה, מפני שבתוך ישראל אנחנו לא רוצים להקים
מתכונת גלותית נוספת, אלא מיבנה של יישוב יהודי חדש,
יישוב שחי בפועל מיגיע כפיו, מפרי עמלו, שיהיה מסוגל להגן
בעצמו על גבולותיו... (הציונות) היא לא רק גאולה
טריטוריאלית אלא גם גאולה לאומית וגאולה חברתית...

הכנסת (ירושלים, ‏13 באוקטובר ‏1980)

הכנסת פונה ליהודים בכל תפוצות הגולה לעזוב את ארצות
מגוריהם ולעלות למדינת
היהודים - מדינת ישראל, בה יוכלו לחיות חיים ריבוניים
כאנשים בני-חורין...

הרצל: מתוך המדינה היהודית (תרגום חפשי)

אין בן אנוש עשיר או בעל עצמה היכול להעתיק עם שלם
ממקום למקום. רק רעיון יכול לעשות זאת. לרעיון המדינה
ודאי יש עצמה כזאת, היהודים חלמו חלום זה משך הגלות
הארוכה. הסיסמא עתיקת היומין שלנו היא לשנה הבאה
בירושלים. עכשיו עלינו להראות שחלום רחוק זה יתורגם
לרעיון בהיר ומזהיר.

נקודות לדיון

- ישיבה בארץ ישראל - תכלית גשמית או רוחנית?
- כיצד יוצרים זיקה לארץ - תושביה ושאינם תושביה?
- מה יכול להיות תפקידה של א"י בקשר בין יהודי התפוצות
  ליהודי ישראל?
- האם הישיבה בא"י הכרחית למען הקיום הרוחני / תרבותי
  של עם ישראל?
- מהו תפקידו של הזכרון ביצירת זיקה לארץ אז והיום?
- אלו טיעונים רלוונטים עולים בדפים אלו גם כיום?