סגנונות העיצוב התחלפו מתקופה לתקופה ומגלות לגלות. מכיוון שההלכה לא קבעה דגם מחייב, היו המעצבים חופשיים לישות כיד הדמיון הטובה עליהם.
לדוגמה: בימי הביניים התפתח טיפוס בולט של מנורות חנוכה שלהן דופן אחורית מקושטת. אל הדופן האחורית הוצמד מעין ספסל בולט ונקבעו בו בּזִיכֵי (קעריות) השמן. הדופן נועדה בדרך כלל לתליית הכלי על קיר הבית.
המנורה נעשתה מחומר בוהק: מתכת מבריקה, זכוכית או מראה, והחזרת האור מהדופן הגדילה את כמותו ואת עוצמתו. העצמת האור וציור בית המקדש על הדופן הוסיפו לכלי מימד מיוחד. עמודי בית המקדש, פתחיו, השבכות והשושנים, עוצבו לפי מושגי היופי של המקום והזמן, והאצילו חן על דמויי הבית. העיצובים עוררו את רגש ההזדהות של המתבונן בחנוכיה ושל המשתתפים בו בטקס הדלקת הנרות.
במנורות שנועדו להזכיר את גאולת העם בידי המכבים, חזרו אל ציור המקדש המופיע על מטבעות בר כוכבא מתקופת המרד השני (132-135 לספירה) ועל רצפות הפסיפס מן התקופה הביזנטית (מאות 4-7). תיאור זה נועד לסמל את בית המקדש לא רק כמקום עבודת ה', אלא כמייצג ערכים רוחניים ומשיחיים, המודגשים בעושר הפרטים ובקישוטיות השופעת של ה"חזיתות" והעמודים.
האריות והציפורים הם סמלי גבורה ודרו, העמודים והשבכות מסמלים את התקווה לגאולה. |
|
