שכונת קטמון   
"בני גיל אחד היינו שלושתנו. ביתם עמד לעומת ביתנו, מעבר למגרש עזוב, בגבול
קאטאמון וקרית שמואל. היתה להם חצר מוקפת מכל רוחותיה. הבנין הקיף את החצר.
זו היתה חצר פנימית. גפן טיפסה על כתלי הוילה. הכתלים נבנו אבן אדמדמה שהיתה
אהובה על הערבים העשירים בפרורים הדרומיים של ירושלים.אני פחדתי מפני
התאומים. הם צחקו אלי. לבנות לבנות היו שיני שניהם. כהים וגמישים היו".
עמ' ‏35

שם השכונה הוא שיבוש של "קט-מוניס", שפירושן ליד המנזר, והכוונה
היא למנזר סן סימון שבסמוך לו נוסדה השכונה. עוד בשלהי המאה ה- ‏19
נרכשו אדמות קטמון על ידי הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית, ולאחר
מלחמת העולם הראשונה נמכרו מגרשים לבנייה ליזמים ערביים, מרביתם
ערבים נוצרים מבני העדה היוונית. מכיוון שרב היזמים היו בעלי יכולת
כלכלית, נבנו בשנות העשרים והשלושים כמאה בתים, מרביתם בשטח
הנתחם כיום על ידי רח' חזקיהו המלך, הפלמ"ח, המעפילים ורחל אמנו.

ניתן להבחין בהשקעה הכספית הניכרת של היזמים, המתבטאת בעיבוד
האבן וסיתותה, בסורגי חלונות ודלתות הכניסה, בגדרות אבן וברזל מסביב
לחצרות, ובגינות הנוי המקיפות את הבתים. מקצת עצי הדקל שנטעו בפתחי
הבתים למניעה של פגיעת עין הרע בבית וביושביו.

עם פרוץ מלחמת העצמאות שימשו אתרים בשכונה למוקד פעילות של חברי
הכנופיה הערבית המקומית, שהתנכלה ליהודים ולתחבורה העברית. בשל
קרבתו של מחנה צבאי בריטי לשכונה, ובשל העובדה כי אנשי צבא וממשל
גרו בה, נמנעו חברי הכנופיה מפעילות גלויה ורבת משתתפים עד לפינוי
הכוחות הבריטיים מירושלים.

עם כיבוש השכונה במלחמת העצמאות היא נטשה על ידי תושביה, ויושבה
בפליטי הרובע היהודי שנפל אז בידי הירדנים, ואחר כך במשפחות עולים
חדשים.