"ושמחת בחגיך והיית אך שמח" - ציווי על רגש. איך יכול אדם לשמוח על פי ציווי? מתעורר אדם בבוקרו של יום חמישי, והשבוע שעבר לא הטיב עימו. חמותו עושה לו את המוות, העבודה משעממת אותו ותדפיס החשבון קוטע פנטזיות על חופשה בקריביים. היום עובר לו באפרוריות שאינה שונה מהיום שקדם לו, ומזה שקודם. לפתע מגיח אל תוך הערב חג הפורים, ואור נאון נדלק בכל פאב ובית כנסת. בתשדירי הטלויזיה מצטופפים הקומדיאנטים התורנים, וסרטי מתיחות זוכים לעדנה. הגבאי עובר בין המתפללים ומתרה בילדים: "אפשר קפצונים, אבל בלי נפצים". אני מודה שהמשפט האחרון נובע מחוויה אישית, ולא בכל בית כנסת מתרחש הריטואל באותה צורה. בבית הכנסת המרוקאי בו נהג סבי להתפלל היתה נשמרת אוירה של חומרה גם בחג הפורים, וקריאת המגילה על כל דיקדוקיה והגיותיה קיבלה עדיפות על מה שקישון מכנה "שמחה אלמנטרית". אבל גם כאשר בוחנים זרמים בדת המעלים על נס את המצווה שבשמחה, כמו הברסלבים, עולה שוב התהיה מה יעשה גיבורנו המדוכדך לעת ערב? האמנם יכפה על נפשו הדוויה עליצות, יעטה חיוך, ויפנה לבית הכנסת השכונתי או למסיבה באומן 17? האם משם תבוא השמחה? במפתיע, התשובה היא שלפעמים כן. במחקרים שערכו פסיכולוגים נמצא שניתן להשפיע על מצב הרוח של אדם באמצעות פעולה פיזית פשוטה. ביקשו מנבדקים להחזיק עט שקצהו מונח על השיניים הקדמיות העליונות. הקורא החרוץ שינסה לחקות פעולה זו, יגלה שזויות פיו מתרוממות, ושפתיו מתוות חצי קשת קעורה. בקיצור, הוא מחייך. מסתבר שנבדקים שצפו בסרט כאשר הם מבצעים פעולה זו דיווחו על הנאה ושעשוע רבים יותר מאשר נבדקים שצפו בסרט בידיים ריקות. אם כך, צעקות "ארור המן" ונענועי גוף ברסלביים, יש בהם היכולת להחדיר תחושת שמחה באדם שקודם לכן היה שווה נפש, או אפילו נוגה מעט. כאן חוזר קישון, ששואל באחד מרשימות פורים שלו, "אבל האם זו שמחה אמיתית?". קישון מיטיב לתאר את ההווי החילוני של מסיבת פורים, תחפושות והופעות חובבים ספונטניות (מיצי גלר שרוקדת על השולחן בגרביונים), ומטיב אף יותר לתאר את התהיה האם עומדת בבסיס כל ההתרחשויות הללו שמחה אמיתית ואותנטית. נחזור לעניין הציווי - הציווי המדובר אינו בעניין שמיעת מגילה, משלוח מנות או לגימת ג'ק דניאלס. הציווי הוא ברכישת רגש שמחה שימלא את כל כולך עד שהיית "רק שמח". כל העצבות, הדכדוך, הקנאה, השנאה, הבוז, האדישות והכעס, כל אלה אמורים לפנות את מקומם לשמחה. איפה עוד בחיים אתה שומע שמצווה עליך להרגיש (להוציא אפיזודות טירונות של "אתה תאכל מה שנותנים לך ותאהב את זה")? בתיאטרון "הבימה" מקונן אלכס פלג לאימו בהצגה "קדיש לנעמי" מדי ערב. העצבות שנובעת ממנו שוטפת את האולם ונוגעת ללב הצופים. אולי הביטוי "ציווי" מעט חזק בהקשר זה, אבל אין ספק שאלכס התבקש על ידי הבמאי/התסריט להפגין עצב רב וגדול בסצינה זו, ערב ערב, פעם אחרי פעם. "אה," יאמר הקורא העירני. "זה לא אותו דבר. אלכס הצטווה להפגין עצב, לא להרגיש אותו." אבל האמת היא ששחקן המחפש את האמפתיה מהקהל לרגש שהוא מפגין, חייב להרגיש את זה בפנים, אחרת יצא הרגש מזויף. אדם מצטווה להרגיש שמח, והבחירה בידו כיצד יענה לציווי הזה. הפגנת שמחה שאין מה שעומד מאחוריה תתפס כזיוף על ידי הסובבים וגם הוא יחוש בכך (גם אם לא ירצה להודות בזה). הישענות על טקסים ופעילויות חברתיות ואישיות הינה דרך מוצלחת למדי לעורר רגשות מרבצם. ואם גם זה לא עוזר, תמיד יסייעו ההכחשה וההדחקה המבוטאים באופן כה חינני בשורות השיר: אמת ואמונה עצה זו הגונה זרוק הכל לעזאזל ומתוך שמחה צחק בקול פרוע "חה חה"!! פורים שמח.