עם מות הבנים, נעמי יוצאת בדרכה לבית לחם. היא עזבה בגלל מצוקה וחוזרת בגלל מצוקה. שלוש פעמים פונה נעמי לכלותיה לחזור: הפנייה הראשונה נתקלת בסירוב: "כי אתך נשוב לעמך" (א, י), הפנייה השנייה משכנעת את ערפה לחזור, הפנייה השלישית משכנעת את רות לדבוק בנעמי. לכאורה, נעמי מבקשת את רות לחזור. אך אילו נעמי הייתה מעונינת בכך היא הייתה משתמשת בנימוקים משכנעים ומפרטת את היתרונות של יתרון השיבה למואב. תחת זאת היא אומרת באופן פרובוקטיבי: "הנה שבה יבמתך אל עמה ואל אלוהיה, שובי אחרי יבמתך"! (א, טו), שובי לאלוהייך! שובי לכמוש אלוהי מואב! והפרובוקציה מצליחה. "ותאמר רות: אל תפגעי בי עמך עמי ואלהיך אלהי כה יעשה ה' לי וכה יוסיף כי המות יפריד ביני לבינך" (א, טז-יז). להשוואה על היחס לנשים זרות ניתן לקרוא במאמר של עתליה ברנר: רות ונשים זרות אחרות http://www.snunit.k12.il/nashim/abrener.htm