מלקטת חדשה בשדה שאספה את השיבולים שנפלו לקוצרים (מצוות לקט, שכחה) הייתה צריכה להמתין להסכמת בעל השדה כדי להיות מלקטת מן המניין. גם מהתלמוד וגם מציורים עתיקים מהמזרח הקדמון עולה שפעמים היו קטטות בין המלקטים. רות העדינה והביישנית הייתה בהחלט זקוקה לתמריץ מבעל השדה. והנה בעל השדה הגיע. המגילה לא מספרת לנו מה מצא בועז ברות. חז"ל אומרים שהוא מצא בה צניעות והקפדה על המגבלות ההלכתיות של הליקוט. כמו כן, הם מציינים את יופייה החריג של רות. בועז מתקשר ברות בהדרגה ובעקבות תגובותיה החינניות הוא הולך ונפתח לקראתה. בתחילה: "בתי תדבקין עם נערתי וצמית ושתית מאשר ישאבון הנערים" וכשהיא מגיבה: "מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני ואנכי נכרייה"? הוא מרעיף עליה שפע ברכות: "ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו". תגובתה של רות: "נחמתני ואנכי לא אהיה כאחת שפחותיך" נושאת עמה אסוציאציה של הסכמה לנישואים, כמשמעות אותו הביטוי בדברי אביגיל לדוד: "הנה אמתך לשפחה" (שמ"א כה, מא).   ואן גוך, קציר בפרובאנס מסתבר שבועז לא מיהר לקלוט את הרמז והציע לה לשבת בצד הקוצרים ואף מגיש לה במו ידיו מן הלחם "ויצבט לה קלי".