חתכו חוליות ונתן חול בין חוליא לחוליא
ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים.
וזה הוא תנור של עכנאי
באותו היום השיב רבי אליעזר
כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי חרוב זה יוכיח,
נעקר חרוב ממקומו מאה אמה.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי
אמת המים
יוכיחו,
חזרו
אמת המים לאחוריהם.
אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי
כותלי בית המדרש יוכיחו,
הטו כותלי בית המדרש ליפול.
גער בהם רבי יהושע אמר להם:
אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה אתם מה טיבכם?
לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע
ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר
ועדיין מטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי
מן השמים יוכיחו,
יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם
אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום.
עמד רבי יהושע על רגליו ואמר:
לא בשמים היא.
מאי לא בשמים היא?
אמר רבי ירמיה שכבר נתנה תורה מהר סיני
אין אנו משגיחין בבת קול
שכבר כתבת בהר סיני אחרי רבים להטות.
מה עשה הקדוש-ברוך-הוא באותה שעה?
היה מחייך ואמר:
נצחוני בני נצחוני בני.

(עפ' בבא מציעא, דף נט', עא')

הסבר האגדה:

הוויכוח המתנהל כאן נסוב לכאורה סביב תנורו של עכנאי, תנור המורכב מחוליות חרס שיש ביניהן רווח ממולא חול. בעקבות מעשה שאירע, שנפלה טומאה לתוך האוויר של תנור זה, נשאלה שאלה האם התנור מקבל טומאה (משום שהוא תנור שלם) אם לאו (משום שהוא מורכב מחוליות שונות ואינו נחשב כלי שלם). אלא שוויכוח זה מהווה רקע בלבד לוויכוח העקרוני.

הוויכוח נפתח בדרך רגילה. לדעת רבי אליעזר התנור טהור. הוא מביא נימוקים הגיוניים לביסוס עמדתו, אך החכמים אינם מקבלים את דעתו. אחר כך רבי אליעזר מנסה להוכיח את צדקתו בנסים: חרוב, אמת מים, כותלי בית המדרש.


חכמים ורבי יהושע בראשם אינם מקבלים את הטיעונים הפלאיים. גם כשיוצאת בת קול מן השמים לסייע לרבי אליעזר, קורא רבי יהושע " "לא בשמים היא" התורה נתונה בידי חכמי ישראל, והם המעצבים וקובעים את דמותה ואופייה.
אין זה מודל אובייקטיבי הנתון ומונח בבית גנזיו של הקב"ה. כביכול: זוהי התורה - ואין עוד מלבדה.

בנקודה זו "מודה" הקדוש-ברוך-הוא: "נצחוני בניי, נצחוני בני" - הכרעת חכמי ישראל היא הקובעת, למרות שב"תורת הקב"ה" נפסקה הלכה כר' אליעזר.

"אמר רבי ירמיה: כבר ניתנה תורה מהר סיני ואין אנו משגיחין בבת קול". ולא זו אף זו: "אחרי רבים להטות".