ר' הונא בשם ר' יוסי: בכל מקום שהיה אחד מבני ירושלים הולך למדינה
היו מציעין לו קתדרה לישב עליה, בשביל לשמוע חוכמתו.

(איכה רבה, א')
אותו יום שהלך מלך עמון למצרים
נחתם גזר הדין.
והיו ירושלמים מצטערים וסופקים כפיהם ואומרים
עכשיו מה תהא עלינו
שכבר סבונו כל הערביים מנהר פרת ועד מצרים.
היה שם זקן אחד.
היו הם יושבים ומצרים והוא יושב ושוחק.
אמרו לו, מפני מה אתה שוחק?
אמר להם, מפני מה אתם מצרים?
אמרו לו, מפני המלחמה הממשמשת ובאה
ואויבנו אכזריים הם ואין אנו יודעים מי מבנינו נהרג
ומה עושים בעוללינו
ומי נוצח ומי מנוצח.
שחק ואמר, עליכם אמרו חכמים
אין בעל הנס מכיר בניסו.
שמא אין אתם רואים
שהכל סובב הקדוש ברוך הוא להביא נס בתוך נס,
דברים שלא היו כמותם בעולם?
אמרו לו, וירושלים זו, מה תהא עליה?
אמר להם, מי שאינו אוהב את ירושלים, מה רואה בה?
אבנים ועפר!
ומי שאוהב לה, מה רואה בה?
זיו ונהרה!
אין היא נקנית אלא ביסורין
ואין היא מתרצית אלא למי שמחזר אחריה בתחנון ובכיסופים
ומפיח נפשו עליה!
לא יצאו ימים מרובים
והאש אחזה בכל פינות הארץ
מצפון, מדרום וממזרח.
ובני ישראל יוצאים למלחמה
ומוסרים נפשם
ונוצחים בכל מקום ומקום
עד שהגיעו לירושלים.

שבעה שערים היו בחומתה של ירושלים
ולא היו יודעים באיזה שער נכנסים
שכל שער קופץ ומרקד בפניהם ואומר
בואו בתוכי, שאני ראוי לכם מכולם.
ישב הקדוש ברוך הוא בישיבה של מעלה
ומלאכי השרת מימינו ומשמאלו.
אמר להם,
איזה שער ראוי הוא לבוא הגאולה על ידו?
שאין שני מלאכים עושים שליחות אחת
ולא שני שערים ישועה אחת.
ולא היו יודעים מה לענותו.
עמד מיכאל ואמר, ריבונו של עולם!
כולם נאים וכולם ראויים.
אלא קרא לשערים והם שוטחים דבריהם לפניך
ואתה בורר אחד מהם.
אמר לו הקדוש ברוך הוא
חייך, שכך אני עושה!

(מתוך "ששת הימים ושבעת השערים", יצחק נבון)
עשרה קבין של יופי ירדו לעולם - תשעה נטלה ירושלים
ואחד כל העולם כולו.
אין לך יופי כיופיה של ירושלים.

(תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף מט' ע"ב)
הכותל המערבי

מספרים, שבמשך שנים רבות היה מכוסה אשפה, עד שבא
הסולטאן התורכי סולימאן, בונה חומות ירושלים, וציווה
לגלותו. רבי אליעזר נחמן פואה מספר בשנת ‏1540
בקירוב: "הוגד לי שבימי שולטאן סולימאן לא היה נודע
מקום בית המקדש וציווה לחפש אותו. ויהי היום, האיש
הממונה על המלאכה הזאת אחרי שנתייאש מלבקש ולשאול,
ראה אישה באה ובראשה סל זבל ויאמר לה: מה זה בראשך? -
ותאמר: זבל! ולהיכן את מוליכו? -אמרה: למקום פלוני,
אמר לה: מאיזה מקום את? - אמרה לו: מבית לחם. אמר
לה: ומבית לחם עד למקום הזה אין אשפה? - אמרה לו:
קבלה היא בידינו שכל מי שמוליך מעט זבל באותו מקום
מצווה הוא עושה... וציווה אנשים רבים להסיר הזבל
מהמקום ההוא.... ויגל את מקום המקדש.... וציווה.....
לרחוץ את הכותל במי שושנים".


אגדה עממית מספרת: בימי קדם חולקה עבודת בניין בית
המקדש בין שדרות העם השונות. הכותל המערבי נפל בגורל
העניים. הללו הקימוהו בעמל רב, כי לא יכלו לשכור
פועלים לעזרתם. כאשר התחיל חורבן המקדש בידי שונאים
מתפרצים, ירדו מלאכי עליון, פרשו כנפיהם על פני
הכותל ואמרו: אין הכותל הזה, עמל עניים, חרב לעולם.

(מתוך "אגדות ארץ ישראל", זאב וילנאי)
סתוונית ירושלים

לאחר שגורשו מגן העדן, הגיעו אדם וחווה למקום שומם
ועזוב, שאין בו לא עצים ולא פרחים. והיו יושבים על
הארץ ובוכים. מדמעותיהם, צמח לו הפרח העולה ראשונה
בכל מקום, הלא הוא הסתוונית.
יצאה בת קול ואמרה: "במקום בו צמח פרח ראשון ויפה
זה, ראוי הוא שיבנה בו בית המקדש". מאז, נקרא הצמח
"סתוונית ירושלים".

(עממי)
מקומו של בית המקדש / אגדה ערבית

לפני שנים רבות
(אין זה סיפור חדש!)
בלב ירושלים
עמד בית-המקדש

אך מדוע נבנה בית-המקדש
דוקא במקום שבו עמד?
על כך מספרים הערבים
ספור עתיק ונחמד:

חלקת שדה היתה בירושלים.
חלקה קטנה,
שהיתה מעובדת בידי שני אחים
עובדי-אדמה
(פאלחים)

האח הבכור היה נשוי
ואב לילדים שלושה.
והצעיר?-
רווק, ללא אישה.

כל כל השנה עבדו שניהם קשה בשדה.
ועם תום הקציר
חילקו את היבול שווה בשווה:
ערימה לזה -
וערימה לזה.

בלילה,
אחרי שסידרו את שתי הערימות בעזרת הקילשון
שכבו שני האחים בגורן לישון.

התהפך האח הצעיר על משכבו
ואמר בלבבו:
"אחי הבכור - הוא בעל משפחה.
עליו להאכיל אישה ןילדים.
אבל אני - רווק.
אין זה צודק, שהיבול נחלק לחלקים שווים.
לי גם בחצי די!"

קם האח הצעיר בשקט, בחשאי
והעביר מן הערימה שלו
כמה מן האלומות
לערימת אחיו
(ששכב ועיניו עצומות)...

עברה שעה...
נעור
האח הבכור.
ובלבבו חשב:
"אני נשוי, ויש לי עכשיו
ילדים, שיעזרו לי כשאהיה זקן.
אחי? הוא עדיין רווק, המסכן.
מי יעזור לו בזיקנתו?
ודרוש לו כסף, לבנות את ביתו,
וגם למצוא לו אישה כלבבו."
קם האח הבכור בשקט ממשכבו,
נטל שיבולים מן הערימה שלו
והעביר אותן סביב -
לערימת אחיו.

ובאותו הלילה
- כך מספרים הסיפורים ההם -
לא יכול שלמה המלך להרדם.
כי לא הצליח להחליט במפורש
באיזה מקום בדיוק
יבנה את בית-המקדש.
התהפך על משכבו, ולא הצליח לישון.
עד אשר קם ויצא בחצי הלילה מן הארמון
לשוטט בעיר.
היה זה ליל ירח בהיר,
והוא הגיע לאותו שדה,
שבו ישנו שני האחים
הפאלחים.
עמד בשקט מן הצד.
ראה כיצד
נוהגים שני האחים זה בזה.
וחש:
כאן,
במקום הזה יבנה בית המקדש.
וכך היה...

מאז חלפו הרבה-הרבה שנים.
בית-המקדש היפה חרב
ונשאר רק כותל אחד,
מצד מערב.

אך נתפלל
שיום אחד בהיר
שוב, באותו מקום
ובאותה העיר,
נרגיש בידידות ואהבה מלב שלם
כמו בין שני האחים
הפלאחים
ההם.