דוד בן גוריון

יש אנשים שאינם מבינים אותנו כראוי, וסבורים כי מטרת מאמצינו היא
לשוב אל ארצנו

האידיאל שלנו הוא חזון האמת הנצחית הגדולה, הוא אידיאל שהוא
הולך תמיד קדימה, הוא אידיאל שאין לו סוף, שלעולם הוא גדל והולך,
כך שבכל פסיעה ופסיעה שאנו פוסעים לפנים, אופקנו הולך לפנינו,
ובפרספקטיבה אנו רואים לפנינו תכלית עוד יותר גדולה ונאצלת
שאליה נשתדל לשים את פנינו

בנימין זאב הרצל, נאום תשובה, ‏26/6/1899

לולא זה, כי אז לא גלינו, ברצוננו הטוב, מארצנו, ולא נתרחקנו,
ברצוננו הטוב, מעל אדמתנו, ולא עזבנו, ברצוננו הטוב, את לשוננו,
מעשה שאין דוגמתו בדברי הימים, ולא ישבנו אלף ושמונה מאות שנה
בחיבוק ידיים, בשפלות, בגלות כל כך נוראה. כי אז כבר שבנו לארץ
ישראל, למשל אחרי גירוש ספרד, או חפשנו לנו מקום לשבת שם כבעלי
בתים באחת הפינות אשר היו פנויות עד כה על פני האדמה, באמריקה
או באוסטרליה או באפריקה.

אליעזר בן-יהודה, ‏1905

.....הציונות בנויה מלכתחילה על האקטיביות של העם, על הרצון לברוא
את האקטיביות של העם, והאם תנועה כזו יש לה תקוה להתגשם מבלי
להקיף את ענייני העם בהמוניו? מה יכולות להיות הפרספקטיבות
הציוניות מבלי התוכן העממי, מבלי עליה עממית, מבלי התנאים
האנושיים והחברתיים שיתנו לעליה את קסמה, את חן הגאולה?

ברל כצנלסון, מתוך לקראת הימים הבאים, תרע"ח

נפתלי הרץ אימבר

קומי נא, אמי, את ציון אובדת,

בניך ממרחק שבים אליך!

עורי נא אורי, את מלכה בודדת,

עמך לך יתא הוא נושא כליך,

וכבר נישא נסך, הונף הדגל

יביטו אליו ונהרו, כל לב יגל......

יהודה ליב לוין, מתוך "משירי ציון", תר"ן

לפני בואנו לארץ ישראל לא הינו עם ולא הינו קיימים. על אדמת ארץ
ישראל נוצר, משברי עמים שונים, העם העברי. על אדמת ארץ ישראל
גדלנו, עליה היינו לאזרחים; ביצרנו את אמונת האל האחד נשמנו אל
קרבנו את רוחות הארץ, ובהאבקנו לעצמאות ולשלטון אפף אותנו אוירה
והזין את גופנו הדגן שצמח על אדמתה. בארץ ישראל התפתחו רעיונות
נביאינו ובארץ ישראל הושמע לראשונה "שיר השירים". כל אשר עברי
בקרבנו ניתן לנו על ידי ארץ ישראל;

ככל שאני מעמיק לחשוב, כן הולכת ומתחשלת אמונתי. וזו בשבילי
אפילו לא אמונה, אלא משהו אחר. כלום מאמינים אתם, שאחרי ניסן
יבוא אייר? אתם יודעים זאת, שהרי לא יתכן אחרת. כך אין בשבילי
שום מקום לויכוח, כי בכוח השתלבותם של תהליכי איתנים, ששום כח
לא יעצרם, יתקבץ ישראל לתחיתו בארץ מכורתו, ובני או נכדי ימסרו
שם את קולותיהם לאסיפת הנבחרים. ואם רוצים אתם גם להאמין, הבה
נפשיל את שרוולינו ונבוש בכל ערב, שבו נאלץ לומר: לא עבדתי היום
......

זאב ז'בוטינסקי, ‏1905