חורבן בית המקדש הראשון והשני הם אירועים טראומטיים בהסטוריה היהודית.
מעבר למשבר דתי-רוחני, היה החורבן גם אסון לאומי: ניתוק האומה מארצה,
והיציאה לגלות גרמו לשבר חמור בעם.

החורבן הונצח בזכרון הקולקטיבי הן על ידי קביעת ימי צום לזכר החורבן, והן על
ידי מנהגים שונים לזכר החורבן כגון: הזכרת החורבן והתקווה לגאולה בתפילות
שונות, שבירת כוס בטקס החתונה, השארת קטע לא מסוייד בבית חדש ועוד.

חכמים קבעו מנהגים אלו כדי לזכור את חורבן הבית ולהפנים את משמעות
האירוע. לאורך כל תקופת הגלות, העם היה חדור בשאיפה לחזור ולכונן את בית
המקדש מחדש.
עם זאת, חכמים הכירו בכך שיש לתחום את האבל למסגרת מסויימת, ולא לאפשר
אבל בלתי פוסק שיפגע בחיי היום-יום ובהמשך חיים תקין של העם. הסיפור שלהלן
מציג תפיסה זו:

שנו רבותינו:
כשחרב הבית בשנייה רבו פרושים בישראל,
שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין,
נטפל להם רבי יהושוע.
אמר להם: בניי, מפני מה אין אתם אוכלים בשר ואין אתם שותים יין?
אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
ונשתה יין שממנו מנסכים על גבי המזבח, ועכשיו בטל?
אמר להם: אם כן, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות.
אפשר בפירות
-
פירות לא נאכל, שכבר בטלו ביכורים
-
אפשר בפירות אחרים
-
מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים!
שתקו.
אמר להם: בניי בואו ואומר לכם:
שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה.
ולהתאבל יותר מדיי אי אפשר, שאין גוזרין גזרה על הציבור אלא אם כן רוב
הציבור יכולים לעמוד בה.
אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד ומשייר בו דבר מועט: עושה אדם
כל צרכי סעודה ומשייר בה דבר מועט; ועושה אשה כל תכשיטיה ומשיירת דבר
מועט, שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תדבק לשוני לחיכי" (תהילים קל"ז); וכל
המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה, שנאמר: "שמחו את ירושלים, שישו
'איתה משוש כל המתאבלים עליה". (ישעיה ס"ו, י)

ארבעה ימי צום שנקבעו בלוח השנה היהודי מזכירים אירועים שונים הקשורים
לחורבן הבית, הצומות נקבעו בתאריכים בהם קרו מאורעות משמעותיים שהובילו
לחורבן בית ראשון:


עשרה בטבת
בעשרה בטבת התחיל המצור על ירושלים, בימי בית ראשון.

"ויהי בשנת התשיעית למלכו, בחדש העשירי בעשור לחדש, בא נבכדנאצר מלך בבל
הוא וכל חילו על ירושלם, ויחן עליה; ויבנו עליה, דיק סביב." (מלכים ב כה,א)

במהלך הדורות עשרה בטבת נקבע כיום אבל על אנשים שמקום קבורתם לא נודע.




י"ז בתמוז
ירושלים הובקעה בט' בתמוז, בימי בית ראשון:
"בשנה התשעית לצדקיהו מלך יהודה בחדש העשרי, בא נבוכדראצר מלך בבל וכל
חילו אל ירושלם, ויצרו, עליה. בעשתי עשרה שנה לצדקיהו, בחדש הרביעי בתשעה
לחדש, הבקעה, העיר." (ירמיהו לט, א-ב)

העיר הובקעה בט' בתמוז, אך הצום נקבע לי"ז בתמוז, והמסורת מקשרת אותו
לאירועים קשים אחרים שקרו בתאריך זה:

"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה-עשר בתמוז:
נשתברו הלוחות ובטל התמיד והובקעה העיר ושרף אפוסטומוס את התורה והועמד
צלם בהיכל." (משנה, תענית ד', ו')




בין המיצרים
הימים שבין י"ז בתמוז לט' באב נקראים ימי בין המיצרים. "כל רודפיה השיגוה
בין המצרים" (איכה א' ג').
בימים אלו נהוג למעט בשמחה, לא לערוך שמחות ונוהגים מנהגי אבלות.




תשעה באב
תשעה באב הוא יום לזכר חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.

בית ראשון נחרב בשנת ‏586 לפני הספירה.
נבוכדנצר מלך בבל הגלה את ממלכת יהודה לבבל. בניו של צדקיהו המלך נשחטו
אל מול עיניו, עיניו נעקרו והוא הובל עם יתר הגולים לבבל.

חורבן ירושלים ובית המקדש מתוארים בספר מלכים, בספר דברי הימים ובספר
ירמיה:

וישרף את בית ה', ואת בית המלך; ואת כל בתי ירושלם, ואת כל בית גדול--שרף
באש. (מלכים ב כה,ט)
"וכל כלי בית האלוהים הגדולים והקטנים ואוצרות בית ה' ואוצרות המלך ושריו,
הכל הביא בבל. וישרפו את בית האלוהים וינתצו את חומת ירושלם. וכל ארמנותיה
שרפו באש, וכל כלי מחמדיה להשחית. ויגל השארית מן החרב אל בבל ויהיו לו
ולבניו לעבדים עד מלוך מלכות פרס. למלאות דבר ה' בפי ירמיהו עד רצתה הארץ
את שבתותיה כל ימי השמה שבתה למלאות שבעים שנה"
(דברי הימים ב', ל"ו, י"ח-כ"א )

בית שני נחרב בשנת ‏70 לספירה. חורבן בית שני הביא לשבר עמוק בחיי עם
ישראל, כיוון שלאחריו ישראל שהו בגלות אלפיים שנה.
הרומאים שלטו בארץ משנת ‏63 לפנה"ס, השלטון הרומאי הפגין אכזריות כלפי
העם בארץ.
בשנת ‏70 לספירה טיטוס מלווה בגדודים רומאים כבש את ירושלים והחריב את
בית המקדש השני.
החורבן היה טראומה קשה עבור היהודים בארץ, על פי תיאורו של יוסיפוס פלביוס
מאות אלפי יהודים נהרגו בירושלים ובשאר חלקי הארץ, ואחרים נמכרו לעבדות
ברומא.

בתשעה באב מתאבלים על חורבן בית המקדש הראשון והשני, ועל מאורעות קשים
אחרים שארעו לעם ישראל.




צום גדליה
צום גדליה מסמל את החורבן הסופי בבית ראשון.

לאחר שנבוכדנצר מלך בבל החריב את בית המקדש והגלה את יהודה לבבל, מלכות
בבל הסמיכה את גדליה בן אחיקם להיות מנהיג שארית הפליטה בארץ.

"וגם כל היהודים אשר במואב ובבני עמון ובאדום ואשר בכל הארצות, שמעו, כי
נתן מלך בבל שארית, ליהודה; וכי הפקיד עליהם, את גדליהו בן אחיקם בן שפן."
(ירמיהו מ,יא)

ישמעאל בן נתניה בן אלישמע מזרע המלוכה הרג את גדליהו ובכך בא הקץ
לממלכת יהודה.




נבואות נחמה
הנביאים ובעקבותיהם החכמים ליוו תמיד את תחושות האבל הקשות, בדברי
נחמה. התקווה, והגעגועים החזיקו את העם בגלות, והביאו אותו לאמונה לחידוש
חיי האומה בארץ.

"ויהי דבר ה' צבאות, אליי לאמור:
כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה
לבית יהודה לששון ולשמחה, ולמועדים, טובים; והאמת והשלום, אהבו."(זכריה ח,יח-יט)