"אסור לפרנס (מנהיג) להתנהג בשררה ובגסות על הציבור; ומצוה על הציבור לנהוג כבוד בדיין, וגם הוא לא יתבזה בפניהם." ר' יוסף קארו

האמירה הזו מתייחסת ל"זכות לכבוד והחובה לכבד"
מנקודה בעייתית במיוחד: כבוד הצבור בעיני בעלי
השררה, וכבוד בעלי השררה ואנשי הצבור בעיני הצבור
הרחב.

כמו שראינו לגבי כבוד האדם שנברא בצלם אלקים, גם
כאן חובת הכבוד לנושאי המשרות מוטלת גם על בעלי
המשרות עצמן. בהמשך דברי השלחן ערוך מבואר, למשל,
שאסור לבעל תפקיד ציבורי לאכול ולשתות בפני הצבור.
מצוה מיוחדת נתייחדה בתורה לשמירה על כבוד עוסקי
הצבור, שכידוע תמיד יש מי שכועס עליהם: "נשיא בעמך
לא תאור" (שמות כב, כז) [תאור = תקלל, מלשון מארה,
קללה].

אך בעוד שיחס של כבוד לבעלי שררה מקובל מאד
בתרבויות עתיקות, ניכרת התרבות היהודית בהכרתה
בחובה של בעל השררה לכבד כל אדם מהנתונים תחתיו.
בשעה שמשה מבקש מה' למנות מנהיג אחר תחתיו. ה'
מורה לו לקחת את יהושע: "קח לך את יהושע בן נון, איש
אשר רוח בו, וסמכת את ידך עליו".

ומבאר רש"י על פי המדרש:

"קח לך" - קחנו בדברים (=שכנע אותו לקבל על עצמו
את התפקיד, בכך שתאמר לו): אשריך שזכית להנהיג בניו
של מקום (מקום - כינוי לה').

"איש אשר רוח בו" - שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד
ואחד. (בדומה לזה ביאר רש"י את בקשתו של משה -
"מנה עליהם מנהיג שיהא סובל (מלשון סבלנות) כל אחד
ואחד לפי דעתו").

מקור האמירה
משפטים אלה, לקוחים (תוך השמטות) מסימן ט' סעיף ד',
בחלק 'חושן משפט' של החיבור הגדול של ר' יוסף קארו
שלחן ערוך. הם חלק מרשימה ארוכה של הנחיות לדיינים
ולמתדיינים, שרק אחריה פונה המחבר לברר את ההלכות
המשפטיות עצמן


ר' יוסף קארו
ר' יוסף קארו הוא מגדולי חכמי ישראל שבדורות
האחרונים. קארו היה ממגורשי ספרד שקבעו משכנם
בתורכיה ואחר כך עלו לארץ ישראל, בתחילת המאה
השש עשרה. קארו התישב בצפת, כשזו היתה בעת
הפריחה הגדולה שלה סביב בית מדרשו של האר"י. הוא
כתב פירוש לחיבורים ההלכתיים של ר' יעקב בן הרא"ש
(פירוש "בית יוסף" על "ארבעה טורים") ושל הרמב"ם
(פירוש "כסף משנה" על "משנה תורה"), ואחר כך כתב
את ספרו החשוב ביותר -"שלחן ערוך", שהפך לחיבור
הקלאסי של ההלכה ונכתבו עליו פירושים שונים. כבן חוגו
של האר"י, מחולל התנופה האדירה בלימוד הקבלה
הנמשך עד ימינו, היה גם קארו בין המקובלים. ספר פרי
עטו, "מגיד מישרים", הוא מעין "יומן מיסטי", ובו
מתועדים דברי-תורה והוראות שקיבל מ"מגיד", דמות
פלאית שהיתה מדברת מתוך גרונו שלו מפעם לפעם.

השלחן ערוך הוא הספר החשוב הראשון ביהדות שלא
הועתק בכתב יד: הימים היו ימי ראשית הדפוס העברי,
ור' יוסף קארו שלח אותו ישירות אל בית הדפוס
באיטליה, שם הודפס לראשונה - ומאז הוא שב ומודפס
שוב ושוב.

בימים אלה ממש שוקדים חוקרים בכמה מקומות בארץ
על הכנת מהדורה מדוייקת ומוערת של השלחן ערוך,
לאחר שבמשך מאות שנים נקבעו בו טעויות ואי
בהירויות. בעוד שלספרי הפירושים שלו קרא בשמות
הרומזים לשמו - יוסף - הרי שלחיבורו החשוב בחר בשם
"שלחן ערוך", כיון ששאיפתו היתה לכתוב ספר שבלשון
מודרנית היינו מכנים אותו "ידידותי למשתמש" - בהיר
ו"מוכן לאכילה" כמו שולחן הערוך ומוכן ורק ממתין
לסועד שיבוא ויהנה ממנו.

ואכן, ספרו של קארו זכה לא רק לפופולריות אדירה,
אלא גם למעמד סמכותי. יוצאי ספרד קיבלו עליהם לנהוג
בכל דבר כפסיקתו של קארו, והם מכנים אותו "מרן"
(מורנו) או "המחבר". גם בני אשכנז, שהמנהגים
המופיעים בשלחן ערוך אינם תואמים את שלהם, לא
ויתרו: ר' משה איסרליש (הרמ"א) הוסיף הערות
שיתאימו את ההלכות גם אל מנהגי אשכנז. הערות אלה,
שנדפסות בכל מהדורה של השלחן ערוך, מכונות - כמובן -
ה"מפה", הנפרשת על השלחן.