איזהו מכובד? המכבד את הבריות שנאמר: " כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו" בן זומא, מתוך פרקי אבות

כל עוד הדבר אפשרי - נתבע האדם ליטול אחריות על
כבוד עצמו (לא רק זכות לכבוד - אלא גם חובה לכבוד)
ועל כבוד זולתו.

על כבודו כיצד?

ההתכסות בבגדים היא חלק מכבודו של האדם. כך שנו
חכמים: "הדר בני אדם - כסותם" (דרך ארץ זוטא י).
חכמים הורו לעניים, לצמצם בהוצאות המזון שלהם
לטובת הוצאות ביגוד, כדי לשמור על כבוד אנושי בסיסי.
"מי שאין לו אלא חלוק אחד", קבעו, "חייו אינם חיים".
(ביצה ל"ב).



מימרה אחרת מספרת על הלל הזקן, שכשהיה הולך
למרחץ היה אומר לתלמידיו שהוא "הולך לעשות מצווה"
(ויקרא רבה לד). גם כאן הנימוק הוא שגופו של אדם עשוי
בצלם אלהים, והטיפול בנקיונו הוא עבודת קודש.

שמירה על כבוד עצמו ניכרת ביותר כשאדם נתון בינו לבין
עצמו. חכמים לימדו, שאדם 'צנוע' - שומר על כבוד עצמו
- הוא זה שמתנהג בצניעות גם בבית הכסא (שירותים),
באין רואה. הכבוד שאדם צריך לנהוג בו מתבטא גם
בדברים נוספים, כגון צורת דיבורו, הליכתו ומשאו ומתנו
עם הבריות. דברי חכמים בעניין זה לוקטו על ידי
הרמב"ם ונקבעו בשלהי פרק חמישי מהלכות דעות
שבספרו משנה תורה.

אך לא תמיד יכול אדם לשמור על כבודו בעצמו. כבודו של
אדם תלוי גם ביחס של החברה - הן האנשים האחרים והן
הרשויות הבאות איתו במגע. בן זומא קשר בין כבוד
האדם לבין כיבודו את הזולת: "איזהו מכובד? המכבד
את הבריות".

מן הפסוק שבן זומא מסתמך עליו עולה, שבעיניו לכבד
את הבריות הינו בעצם, לכבד את ה' - שברא אותם.

(שמעון) בן זומא
שמעון בן זומא, מן התנאים במאה השנייה לספירה, בן
דורו של ר' עקיבא.
השם "בן זומא" (ולא "שמעון בן זומא") מרמז לכך שבן
זומא נותר כל חייו במעמד של תלמיד, ולא נכלל בכלל
החכמים. זאת, למרות שהיה חכם גדול. עיקר כוחו היה
במדרש - לימוד הלכות בדיוק בפסוקי התורה. אך גם
באגדה ידועות מספר אמרות שלו, וביניהם אחת
המפורסמות שבאמרות חז"ל: "איזהו חכם? הלומד מכל
אדם; איזהו גבור? הכובש את יצרו; איזהו עשיר? השמח
בחלקו; איזהו מכובד? המכבד את הבריות".

באימרה מיוחדת זו, מנתץ למעשה בן זומא את הדעות
המקובלות באשר למידות הטובות שמשבחים בהם
אנשים: החכמה, הגבורה, העושר והכבוד. בכל אחד מהם
מלמד אותנו בן זומא שהמעלה האמיתית מושגת בדרך
הפוכה מן האופן שבו מושג הברק החיצוני של מעלה זו
עצמה. לרוב סבורים אנו שהחכם הוא מי שיודע הכל
מעצמו - מלמד אותנו בן זומא שהחכמה האמיתית
תלויה ביכולת ההפוכה - היכולת ללמוד מכל אדם.
סבורים אנו שהעשיר הוא מי שרדף אחרי הממון והשיג
אותו - מלמד אותנו בן זומא, שאין ערך העושר אלא
בעובדה שיש לאדם כל מה שהוא רוצה, כלומר, שהאדם
שמח בחלקו, וכן הלאה.

אפשר, שהעובדה שבן זומא נותר, כאמור, במעמד של
תלמיד, קשורה למוות טראגי ומוקדם: התלמוד מספר,
שארבעה חכמים "נכנסו לפרדס" - כלומר הכניסו עצמם
ללימוד מיסטי חווייתי בעל עוצמה גדולה. אך לא כל
הארבעה שנכנסו לאותו "פרדס" רוחני יצאו ממנו בשלום.
ר' עקיבא הוא היחיד שנכנס בשלום ויצא בשלום; אלישע
בן אבויה נכנס כמאמין ויצא ככופר; בן עזאי "הציץ
ומת", ובן זומא "הציץ ונפגע".

מה הכוונה "הציץ ונפגע"? רמז ניתן לקבל ממקור אחר,
בו מסופר שכאשר תיאר בן זומא לר' יהושע את אשר
ראה באותו "פרדס", העיר ר' יהושע לתלמידיו: "כבר בן
זומא מבחוץ". לא חלפו ימים אחדים ובן זומא מת.