אברהם ארנון

אברהם ארנון (באבין) נולד בתרמ"ח, ‏1887 באחת מערי המחוז בפלך מוהילב
שברוסיה הלבנה. בהיותו בן שש עקרה משפחתו לאחוזה בפלך ויטבסק ושנים
אחדות לאחר מכן לעיר פולוצק באותו הפלך. הוא למד בחדר ובבית ספר רוסי
לבנים. בהיעדר במקום בית ספר תיכוני לבנים, התכונן אברהם ארנון לבחינות
הבגרות בעזרת מורים פרטיים, ועמד בהם בהיותו כבן עשרים ושתיים. בתרס"ט,
‏1909 התקבל לבית הספר הגבוה למסחר ולכלכלה בעיר קייב וסיים שם את
לימודיו בתרע"ג, ‏1913. הוא נסע לארצות הברית ולאנגליה לצורך השתלמות
פדגוגית והיה לאחד המורים האקדמאים בארץ ישראל של אותם ימים.

בראשית תרע"ד, ‏1913, עם גמר לימודיו האקדמיים עלה אברהם ארנון
לארץ-ישראל ושימש כשבע עשרה שנים מורה ומנהל: תחילה כמורה לגיאוגרפיה
וחשבון בגימנסיה העברית בירושלים. כשסגרו השלטונות התורכיים בימי מלחמת
העולם הראשונה את הגימנסיה בירושלים, הוא התקבל כמורה בשני בתי ספר
בתל-אביב: בבית הספר לבנים ובגימנסיה "הרצליה". בתר"פ , ‏1920 התמנה מנהל
בית הספר לבנות א' ("למל") בירושלים, וכיהן בתפקיד זה עד לסוף תרצ"א, ‏1930.
בתקופה זו היה פעיל בהסתדרות המורים: תחילה בוועד סניף ירושלים ואחר כך
כחבר מרכז המורים וכיושב ראש מרכז המורים.

בתרצ"א, ‏1930 נבחר אברהם ארנון, שכונה "ארנון הגדול" כמפקח על בתי הספר
של הזרם הכללי, תחילה בצפון, ואחר כך בירושלים. בתקופת מלחמת העולם
השנייה שימש זמן מסויים ממלא מקום מנהל מחלקת החינוך של הוועד הלאומי.
בתש"ח התמנה למפקח ראשי על בתי הספר של הזרם הכללי וליושב ראש הוועד
המפקח של הזרם. עם הקמת משרד החינוך והתרבות, באדר תש"ט, התמנה סגן
מנהל כללי ותקופה מסויימת שימש גם ממלא מקום מנהל משרד החינוך. בתשי"ד,
כשהונהג החינוך הממלכתי, והוקם "הפיקוח המרכזי" התמנה אברהם ארנון "ראש
המפקחים" וכיהן בתפקיד זה עד שפרש לגימלאות בראשית תשט"ז, סוף ‏1955. גם
לאחר פרישתו הרשמית המשיך לעבוד במשרד החינוך במשרה חלקית.

אברהם ארנון נודע במאבקו על איחוד הזרמים והקמת בית הספר הממלכתי
האחיד; היה מיוזמי התובעים להנהיג את לימוד תולדות הציונות ומקובעי תכני
"התודעה היהודית". הוא ריכז את הוועדות לקביעת תכניות הלימודים בחינוך
היסודי ובחינוך העל יסודי ואת הוועדות לבדיקת תכניות אלה. הוא פרסם מאמרים
רבים בשאלות חינוך אקטואליות, רובם בעיתונות של הסתדרות המורים, בהם נתן
את דעתו על סדרי בית הספר: שיעורי הבית, העלייה לכיתה והנשירה, חופשת
הקיץ, מידות ונימוסים וכדומה. מקצת ממאמריו אלה לוקטו בספר דעת ומעש
בחינוך - ספר זיכרון לאברהם ארנון, שנערך בידי ד"ר יוחנן טברסקי ויצא לאור
בתשכ"ב, על ידי הוועד הציבורי להוצאתו.

על פועלו בשדה החינוך זכה אברהם ארנון ב"פרס טורוב" וכן ב"פרס ישראל"
בחינוך לשנת תש"ך, על ש"מסר את כל כוחו ומרצו לחינוך העברי בארץ ובמדינה,
בתקופה של קרוב ליובל שנים כמורה, כמנהל בית ספר, כמפקח וכראש המפקחים
וכממלא תפקידים מרכזיים בארגון החינוך ובקביעת תכנית הלימודים של בית
הספר".

באלול תש"ז, סיכם אברהם ארנון את "ששים שנות בית הספר העברי בארץ"
שפעל קודם להקמת המדינה, בכותבו:

"ממרום ששים שנות קיומו של בית הספר העברי הננו מסתכלים במערכות הנוער
בארץ והננו רואים, כדברי המשורר, "חיל גדול לעזרת העם". ובכל פינה, שאנו
פונים אליה, הננו רואים בין האחרים גם אותו, את חניך בית הספר העברי. הננו
רואים אותו בין מחיי השממות, בין החורשים והזורעים, בין השותלים והנוטעים,
בין מרימי פטישים בסדנאות ובבתי המלאכה, בין מניעי מכונות בבתי חרושת ובין
יורדי הים, בין המחנכים בבתי הספר ובין החוקרים במעבדות האוניברסיטה, בין
הנוטרים, בין המתנדבים לצבא ובין המגינים בבית, בין הכלואים ברפיח והעצורים
בלטרון. הננו מסתכלים בפניו המאירים של הנוער הנפלא שלנו, הננו מתבוננים
במשמרת הצעירה, העולה בביטחון ובצעדי און על במת חיינו הציבוריים, ובשמחה
הננו רואים: הנה הוא, הנוער, זקוף קומה, גאה ואמיץ-לב, התערה כאזרח רענן
במולדת, דבק בקנייני הלאום ומוכן לקול הקריאה להשליך את נפשו מנגד למען
כבוד העם וחירותו. ואנו אומרים: אשרי העם שככה לו! אשרי בית הספר העברי,
כי יש שכר לפעולתו!" (דעת ומעש בחינוך, עמ' ‏39)

אברהם ארנון נפטר בכ"ז באייר תש"ך, ‏24.5.1960. שמו הונצח בבית הספר
הממלכתי על שם "ארנון" בתל-אביב.