ד"ר יוסף לוריא






תולדות חיים
יוסף לוריא (גם: לוריה) נולד בתרל"א,‏1871 , בעיירה פומפיאן (פומפיני) בפלך קובנה,
ליטה. את ידע היהדות ספג בבית הוריו אך את חינוכו קיבל בבית הספר הריאלי
בעיר רומני, בפלך פולטבה, רוסיה. בגמר לימודיו התיכוניים המשיך את לימודיו
באוניברסיטת ברלין. בתקופת לימודיו התקרב לחיבת ציון, היה לאחד מ"בני
משה" וייסד ב- ‏1889 , יחד עם לייב מוצקין ושמריהו לוין את אגודת הסטודנטים
היהודיים הציונים. היה ציר בקונגרס הציוני הראשון ובמספר קונגרסים נוספים.
לאחר שהוכתר ב- ‏1896 בתואר דוקטור לפילוסופיה הוא חזר לרוסיה וניהל
בוורשה את "החדר המתוקן" - "חינוך", שפעל מטעם הציונים שבעיר.

במקביל לעבודתו כמנהל מוסד חינוכי עסק הד"ר יוסף לוריא בעבודה ספרותית.
מ- ‏1899 ועד ‏1904 ערך את השבועון האידי "דער יוד" וב- ‏1903, כשנוסד העיתון
היומי ביידיש "דער פריינד" נתמנה עורך המדור הספרותי שלו. כאשר שינה
העיתון את אופיו ונעשה אנטי לאומי - פרש ממנו. ב- ‏1906 נבחר הד"ר לוריא חבר
המרכז של ציוני רוסיה והוא עבר לוילנה כעורך הביטאון הציוני "דאס אידישע
פאלק". הד"ר לוריא המשיך בעבודתו העיתונאית גם בארץ. כשנוסד העיתון
"הארץ" הוזמן להשתתף בעריכתו ובשנים ‏1919 עד ‏1922 היה בין עורכיו. ד"ר
לוריא פעל לקירוב בין יהודים לערבים והיה חבר באגודת "ברית שלום" מימיה
הראשונים. הוא הירבה לכתוב לעיתונות העברית והיידית. חלק ממאמריו כונס
על ידו בספר ארץ-ישראל, שהופיע בתרע"ד, ‏1914.

בסוף ‏1907 הגיע הד"ר יוסף לוריא לארץ כתייר אך החליט להשתקע בה. הוא
נכנס להורות את מקצועו, היסטוריה כללית, בגימנסיה "הרצליה" והיה בין
החלוצים בהוראת מקצוע זה. תוך כדי ההוראה זאת הוא יצר במערכת החינוך
העברית את תכנית הלימודים השלמה הראשונה, ששילבה היסטוריה כללית עם
ההיסטוריה הישראלית.

בשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה עמד הד"ר יוסף לוריא בראש מרכז
המורים. אז נעשו הצעדים הראשונים לייצור איחוד כלשהו של מוסדות החינוך,
שהיו מנוהלים על-ידי רשויות שונות, ללא תיאום ביניהן. כאשר פרצה "מלחמת
השפות" היה מראשי הנאבקים על השלטת העברית בבתי הספר העבריים בארץ
וכונה "המצביא במלחמת השפות".

בעת מלחמת העולם הראשונה גורש הד"ר יוסף לוריא על-ידי התורכים
מארץ-ישראל. לאחר הכיבוש הבריטי הוא שב לארץ, ובתרע"ט, ‏1919, כאשר
הוקמה מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית ואורגנה רשת החינוך הלאומית
בארץ-ישראל המנדטורית - נתמנה הד"ר יוסף לוריא כמנהל הראשון של מחלקת
החינוך. תפקידו כמנהל המחלקה היה קשה. ההסתדרות הציונית קיבלה על
עצמה את הטיפול בחינוך, ללא הכנה ארגונית מספקת. גם התהוות הזרמים
בחינוך והמאבקים ב"ועד החינוך" וב"מחלקת החינוך" על ניהול מערכת החינוך
לא הקלו על מנהל המחלקה. למרות הקשיים, צוינו הישגים רבים בפעולתו ונאמר
עליו כי "אם אנו עומדים כעת לפני בניין, עם כל החסרונות שבו, אולם בניין
שעומד מוצק - הרבה והרבה חייבים אנו לאיש הצנוע והעניו הזה, שעמד על יד
הגה החינוך".

ד"ר יוסף לוריא נפטר בירושלים בכ"ט בכסליו תרצ"ח, ‏3 בדצמבר ‏1937. על ד"ר יוסף
לוריא ראה בחוברת נפש לד"ר יוסף לוריא שנערכה על ידי דוד קמחי, תרצ"ח, ‏1938.
שמו נקרא על בית הספר הממלכתי "לוריא" בירושלים.


הגות חינוכית
בדו"ח שהגישה המשלחת הציונית שנשלחה לארץ לבחון את עבודת החינוך
בארץ-ישראל הושמעה ביקורת על התקציב הגדול, לדעתה, שהוצא על החינוך
בארץ, על כיתות שמספר התלמידים בהן קטן, על היעדר חינוך מקצועי, ריבוי בתי
ספר תיכוניים ועוד. בתזכיר תשובה שכתב הד"ר לוריא בתרפ"א, ‏1921 הוא מצביע
על קשיי העבודה של מערכת החינוך:
על הטענה כי בית הספר בארץ-ישראל איננו די מעשי ומלבד תפירה ורקמה
לילדות אין שום עבודה במוסדות החינוך השיב: הנני מסכים להערה הזאת
בצורתה הכללית, אבל המשלחת לא דייקה באומרה שאצלנו נהוגה רק עבודת
התפירה. אבל בכל בתי ספרנו, (יוצאים מהכלל מעטים שלא יכלו להשיג בשבילם
קרקע) נהוגה גם עבודת אדמה. סידרנו גנים לעבודה לא רק במושבות, כי אם ברוב
בתי הספר בערים, והילדים עוסקים בחיבה רבה בעבודת גינה, בטיפול ירקות
ובגידול פרחים. בפתח-תקווה פתחנו בית ספר מיוחד לעבודת אדמה, ועלינו
להודות שמצבו כיום הזה עלוב. וזה גם כן מפאת חוסר אמצעים הדרושים לסידור
בית ספר כזה. בבתי ספר אחרים הנהגנו גם עבודה בנגרות. בבתי הספר
התיכוניים לומדים לימודי מסחר. מלבד זה קיימים אצלנו שיעורי ערב מיוחדים
למסחר, לבנים ולבנות, ושיעורים לצעירים הלומדים אומנות (חניכי מלאכה) אצל
בעלי מלאכה. אנו יודעים שהעבודות האלה אינן מספיקות ועסקנו הרבה בשאלת
תיקונים בבית הספר למלאכה הקיים באופן פרימיטיבי ביפו, אבל לא יכולנו
לקבל את האמצעים שהיו צריכים להיות די גדולים לשם קניית המכונות
והמכשירים. מפני אותה הסיבה לא סידרנו בית ספר עמלני כפי שהצענו לפני
ועידת לונדון. חשבנו להרחיב בשנה זו בהרבה את מקצוע העבודה בבתי ספרנו
בכלל. חפצנו להנהיג עבודות בנייר, בנגרות, בכריכת ספרים, וכל תכניותינו
ושאיפותינו היו לאל מחוסר כסף, ובייחוד שההוצאות להחזקת בית ספר
פרופסיונלי אינן פחותות מאלה של בית ספר תיכוני ולפעמים גם יותר".
על תלונת המשלחת בדבר ריבוי בתי הספר התיכוניים השיב: "בתי הספר האלה
באו מתוך צורך חיוני. כל כוחנו ויתרוננו בארץ הוא על-ידי התרבות שלנו.
ברצותנו לייצור מרכז לתרבות העברית בארץ- ישראל, איננו יכולים להסתפק
בבתי ספר עממיים בלבד. כלינו לתת לצעירינו הגומרים את בית הספר העממי
השכלה בינונית בשפתנו. עלינו להתחשב עם היישוב העירוני הזקוק לחינוך
במסגרת גדולה יותר מאשר בית ספר עממי, ואל לנו לשכוח שמאות משפחות
אמידות ומשכילות באו לארץ-ישראל לתת לילדיהם חינוך בבית ספר תיכוני עברי,
ורבות הן המשפחות אשר תוכרחנה לעזוב את הארץ, אם לא תהייה להם היכולת
לתת לילדיהם את החינוך שהיו נותנים להם בחוץ-לארץ. עלינו לשאוף לכך
שצעירינו לא יעזבו את הארץ בחפתם להשתלם, וכולנו יודעים את הערך היישובי
שיש לבתי הספר הבינוניים, עד כמה, למשל, עזרה הגימנסיה העברית ביפו
להרחבת היישוב בתל-אביב וביתר השכונות. מפני הטעם שעלינו לייצור סביבה
חינוכית עברית, (כך גם) איננו יכולים לוותר כל כך על בתי הספר לנגינה. אמנם בתי
הספר האלה נוסדו לילדים אמידים, ועל כן הננו משתתפים בתמיכה קטנה מאוד
לאחזקתם ואנו משחררים משכר לימוד רק תלמידים עניים המצטיינים
בכשרונותיהם...