חינוך ציוני בבית הספר העברי החדש
"אילו היה מורה, בארבעים שנותיו הראשונות של בית הספר החדש בארץ, מעלה
על דל שפתיו את הצירוף "חינוך ציוני", היה נידון כמשמיע פרדוכס והיה
זוכה
לייחס של תימהון מכל עבר. גם המלה "ציונות" עצמה הייתה זרה לבני הארץ.
היה
ברור כי כל הנמצא בארץ בימי העלייה הראשונה, השנייה וראשית העלייה
השלישית, הוא ציוני, אחרת - איך הגיע לכאן? ומה הוא עושה כאן? וכיוון
שהוא
ציוני, הרי שכל ביתו ובית ספרו הם ציונים". כך סיכם את המצב שהיה קיים
אז
ד"ר ברוך בן-יהודה, במאמרו "לתולדות החינוך בארץ-ישראל" בספר
החינוך
בישראל, שפורסם בתשל"ג, בשנת הכ"ה למדינת ישראל. ברם, בשנות העשרים
חל
שינוי בתפיסה זו בשל שני גורמים: עם גלי העלייה השלישית הגיע לארץ גם
"ערב
רב" של בעלי דעה עוינת לציונות; ושנית, אידיאל תחיית הלשון, עליו נאבק
המורה
העברי הגיע לסיומו, ועמו הגיע לסיומו והתרוקן בית הספר מאידיאל של
תחייה:
הכל דיברו עברית והיא הייתה שפת הלימודים היחידה בבתי הספר. המורה
העברי,
שנהג לשוחח בעבר עם תלמידיו על אידיאלים, חיפש עתה אידיאל חדש, ומצא
אותו
בנושא הציונות.
בית הספר העברי החדש שם דגש על ציונות בלימודי כל המקצועות : תנ"ך,
היסטוריה עברית, מולדת, ספרות ולימודי החגים (בעיקר חג החנוכה). כל אלה
הניחו
בבתי הספר תשתית ציונית רחבה, שגובשה באופן ספונטני ןטבעי ללא תכנית
עבודה מכוונת ומאורגנת מראש וללא תכנית לימודים או אמצעי פדגוגי,
שעליו
ניתן היה לבנות תכנית כזו. הנושא הראשון, שהוכנס כנושא "ציוני", היה
הקרן
הקיימת לישראל. הוגה הרעיון היה שלמה שילר, מנהל הגימנסיה העברית
בירושלים שסבר כי "אם נכניס את העבודה לקרן הקיימת לישראל לתוך
בית
הספר, וייחד עמה, את האידיאלים המטופלים על אדמתה, אזי יקבל בית ספרנו
את צורתו הלאומית". ואכן, בתרפ"ז, כאשר הוקמה תנועת המורים למען הקרן
הקיימת לישראל, נמסר לידה תפקיד החינוך הציוני המכוון.
המטרה, כפי שנקבעה הייתה: חינוך ציוני לילדי בתי הספר.
אמצעי ההמחשה היו: טיפול בפעולותיה של הקרן הקיימת, "הקרן העממית,
הגואלת את אדמת האבות, דונם אחר דונם, שעל אחר שעל, בפרוטותיו של
העם
היהודי כולו".
הסיסמה הייתה: לא בית הספר למען הקרן הקיימת אלא הקרן הקיימת
לישראל
למען בית הספר. אנשי מחלקת החינוך וראשי רשת החינוך, ובכללם:
ד"ר
ברוך
בן-יהודה,
בן-ציון דינבורג (אחר כך: דינור),
אליעזר
ריגר,
אברהם ארנון, יעקב
הלפרן (אחר כך: ניב) ואחרים, היו שותפים גם בפעולות תנועת המורים,
וראו בה את
שלוחם המעשית כמובילי החינוך הציוני במוסדות החינוך.
