התייחסות לשאלות כלליות

היו בין העדים, שמתייחסים בחיוב לבחינות חיצוניות (ד"ר מוסנזון, ה' ריגר, ד"ר בירם ואחרים); הן
עלולות, לדעתם, להעלות את רמת הלימודים ולשוות לחינוך התיכוני אוטוריטה ממלכתית.
לעומתם היו שהדגישו כי מתייחסים לבחינות כאל גורם שלילי שהוא אולי במידה ידועה רקע הכרחי
(ד"ר אוארבך, ד"ר דושקין), וציינו את ההופעות השליליות הכרוכות בהן (הפיכת בית הספר למכונה,
ביטול ערך הלימוד לשמו, קיפוח תכנית הלימודים במקצועות שאין בהם בחינה).

נשמעו טענות כי המחלקה נוהגת החמרה יתרה והודגש כי שיטה זו עלולה להיהפך לרועץ לחינוך
העברי, שכן עשוייה היא להביא הרבה תלמידים לעזיבת בתי הספר התיכוניים ולבחירתם בבחינות
מטריקוליישן הממשלתיות, שאין בהן מקום ראוי למקצועות העבריים; ומה גם שהבחינות האלה
רמתן נמוכה מזו הנהוגה בבחינות הגמר של המחלקה, ואילו הזכויות שהן מקנות גדולות הן
במקרים ידועים מזכויות בעלי תעודת הבגרות של המחלקה (ד"ר מוהיליבר).

מתוך הנחה שהבחינות החיצוניות הן הופעה שלילית, הוצע לבטלן בבתי הספר השומרים על רמה הוגנת של הלימודים ושהישגיהם מניחים את הדעת (ד"ר דושקין, ד"ר אוארבך); בחינות חיצוניות לא תיערכנה, אפוא, אלא באותם בתי הספר אשר טרם הועלו לדרגה הדרושה. הוצע שלשם מניעת המקריות שבקביעת הישגי הבוגר יוגבר העיקרון של בחינות בעל-פה, או בצורה יחידה של הבחינה במקצועות אחדים או בתוספת לבחינה שבכתב - במקרים ידועים (ד"ר אוארבך, ה' ריגר).
הובעה דעה כי שאלות הבחינה צריכות להיות מותאמות לתלמיד הבינוני וכי במקצועות הריאליים יש להימנע מהצגות שאלות המכוונות לכשרון ההמצאה וחריפותם השכלית של הנבחנים.
אין לבחון אלא ידיעות (ה' לדיז'ינסקי). לעומת זה הוצע כי הבחינות תבדוקנה לא רק את ידיעותיהם של התלמידים אלא ובעיקר את כושרם השכלי והתפתחותם הכללית (ה' ריגר, ד"ר דושקין).

ביחס למידת החיצוניות שבבחינות התבלטו בעדויות שני כוונים.
הכיוון האחד היה בדעה כי בחינה מוסמכת וראויה לשמה היא רק בחינה חיצונית, ומשום כך אין גם
להביא בחשבון את הציונים הפנימיים אלא לשם אורינטציה למחלקת החינוך בקביעת הציונים
הסופיים (ה' בנטואיץ, ד"ר בירם).
בעלי הכוון השני הסתמכו על הביקורת הנשמעת גם בחו"ל בייחס לבחינות חיצוניות וטענו, כי
התוצאות של בחינות חיצוניות הן לרוב מקריות וכי ההתחשבות עם דעת המורה, המכיר את
התלמיד מתוך עבודתו היום-יומית, היא שעשויה לתקן את המעוות במידה מכרעת (ד"ר מוהיליבר).
בעלי כיוון זה הציעו, אפוא, שגם בעיבוד השאלות ישותפו מורי המוסדות (הד"ר מוסנזון), שבמקרים
ידועים לא יובא בחשבון הכישלון בשאלה משאלות הבחינה. שבמקרים ידועים לא תסמוך המחלקה
על בוחן חיצוני אחד, אלא תמסור את כל העבודות להערכת בוחן נוסף (ד"ר מוהיליבר).
מתוך הנחה זו של החשבת הציונים הפנימיים הוצע גם לשנות את סעיפי התקנות המקנות זכות יתר
למחלקה לקבוע במקרים ידועים את הציון הסופי בניגוד למה שמגיע לתלמיד לפי ציוניו הפנימיים
(ד"ר מוהיליבר).
היו שהעירו כי יש לדרוש מתלמיד הניגש לבחינות תעודה על מינימום של הישגים בתרבות הגוף
(ה' בנטואיץ, ה' ריגר). עדים רבים העירו כי יש צורך בפיקוח מוגבר על בתי הספר התיכוניים.
בייחס לטיב הבוגרים הארץ-ישראליים העיר אחד מהפרופסורים (ה' רות) כי בזמן האחרון ניכרת
העלאת רמתם, וכי בקורס שלו (פילוסופיה) הם החומר הטוב בין הסטודנטים והם עולים לא רק על
חבריהם הפולנים אלא גם על חבריהם הגרמנים.

בחינה בשני שלבים- בסיום כיתה ו' וכיתה ח'

בשאלה זו התבלטו שלוש דעות:

היו שקבעו כי בית הספר התיכוני מתחלק לשתי דרגות, שכל אחת מהן היא בעלת צביון אחר ובעלת מטרה העומדת וקיימת בפני עצמה. בכיתות עד ו' ועד בכלל יש להקנות לתלמיד השכלה כללית, הדרושה לכל משכיל, ודרגה זו תסתיים בבחינה, שמתפקידה לשמש סיכום ידוע לדרגה הראשונה של החינוך התיכוני וכן עליה לנפות את חומר התלמידים, ולבחור מהם את הראויים להמשכת השכלתם בבתי ספר גבוהים (ד"ר בירם, ה' בנטואיץ, ה' בלום, ד"ר דושקין). הודגש כי מידת ההתחשבות עם הציונים הפנימיים יכולה בשלב זה להיות גדולה יותר (ד"ר בירם), ואחד מהעדים היה מוכן גם לוותר לגמרי על הבחינה לאלה מהתלמידים, שאין בדעתם להמשיך בלימודיהם בכיתות ז'-ח' (ד"ר דושקין). גם העד שטען לבחינה חיצונית בשלב זה הסכים להנחות גדולות בייחס למתן תעודה לאלה אשר אין בדעתם להמשיך בלימודיהם (ה' בנטואיץ). השלב השני (כיתות ז'-ח') מיועד רק או בעיקר לתלמידים מוכשרים המתכוננים לבתי-ספר גבוהים, ותכנית הלימודים בשלב זה צריכה להצטמצם במקצועות מעטים לבחירתו של התלמיד. שיטת הלימודים בשלב זה צריכה להיות מבוססת על עקרון של עבודה עצמית (ד"ר בירם, הפרופ' רות, ה' בלום, ה' בנטואיץ).	.1
לעומתם קבעו אחרים כי אין להרבות בבחינות, כי אין להנהיג בכיתות ז'-ח' שיטת הספציליזציה וכי יש להקנות לכל התלמידים השכלה כללית עד גיל ‏16 (ד"ר מוסנזון). היו שחששו כי על-ידי הבחינה בכיתה ו' יבולע למקצועות העבריים, הטעונים טיפול מוגבר בחינוך התיכוני במכסתו המלאה (ה' ריגר) וכן למתימטיקה במגמה הספרותית, שלדעת אחדים מהטוענים לבחינות בסוף כיתה ו' אין להמשיך בהוראתה בכיתות ז'-ח' של מגמה זו (הפרופ' פרנקל). העירו גם על כך שתלמידי כיתה ו' אינם מהווים חטיבה הומוגנית, מאחר שחלק גדול נתקבלו למוסד לכיתה ח' אחרי גמרם את חוק לימודיהם בבית הספר העממי, ומשום כך אין מקום לבחינות בכיתה ו' (ד"ר מוהליבר). אחד המתנגדים לבחינות בכיתה ו' הציע כי בסוף כיתה ח' ימוינו התלמידים לפי שני סוגים: סוג אחד יהוו התלמידים שיבחנו בחינות גמר על מנת לקבל זכות להמשכת הלימודים בבתי ספר גבוהים, וסוג שני יהוו התלמידים שיקבלו תעודה המעידה על גמר קורס הלימודים מבלי שהתעודה תזכה אותם להתקבל לאוניברסיטה (ה' ריגר).	.2
אפשר לערוך בחינות בסטדיה מוקדמת (בסוף כיתה ו' או כיתה ז') אך בתנאי שכל בחינה כזאת תפטור מבחינת גמר בסוף כיתה ח' (למשל מתמטיקה במלוא היקפה במגמה הספרותית ובחלקה גם במגמה הריאלית); בתנ"ך רצוי לערוך בחינה בספרים שלמים בסוף כיתה ו' אולם יש לצרף את ציון הבחינה הזאת לציון הסופי בבחינת הגמר (ד"ר הלמן, ה' לדיז'ינסקי, ד"ר מוהליבר).	.3

תכנית הבחינה בשלב הראשון

בין המצדדים בבחינות בסוף כיתה ו' התבלטו ביחס לתכנית הבחינה שתי דעות:
היו שדרשו כי הבחינה תיערך בכל המקצועות הנלמדים בכיתה ו', לבל יבולע למקצועות שלא תיערך
בהם בחינה; בעלי דעה זו הדגישו כי בחינות אלה תועלנה להעלאת רמת הלימודים וכן תרגלנה את
התלמידים לבחינות ותפגנה את המתיחות המלווה כיום את הבחינות (ה' בנטואיץ, ה' בלום).
לעומתם נטו אחרים לדעה כי הבחינה בסוף כיתה ו' לא תיערך אלא במקצועות אחדים, שיש בהם
משום כלים יסודיים הנחוצים לכל משכיל (ד"ר דושקין, הפרופ' רות).

תכנית הבחינה בשלב השני - לפי מגמות

בקשר לשאלה זו נתעוררה בעיית המגמות. עד אחד (הפרופ' פרנקל) טען כי תכנית המגמה הספרותית
איננה מבוססת די צרכה וכי חסרים בה מקצועות העשויים לשמש גורם פורמטיבי. הוצע להניח
ביסודה, ובמכסת שעות גדולה יותר, את אחד המקצועות הבאים: תלמוד, ערבית או רומית.
אחד העדים (הפרופ' רות) הציע להנהיג במגמה הספרותית הסתעפות לפי מרכזי התרבות (תרבות
(העברית, התרבות המזרחית, התרבות המערבית).
להגברת הדרישות בבחינת הגמר במקצועות העבריים (ותורה שבעל-פה בכללם) טענו גם מפקחי
הממשלה (לדעת ה' בלום - רק במגמה הספרותית, לדעת ה' בנטואיץ - בכל המגמות).
אחד העדים טען להגברת הדרישות במקצועות ההומניסטיים אף במגמה הריאלית (ה' ריגר).

ביחס למקצועות הבחינה נשמעו שלוש דעות:

הוצע לבלי להכניס כל שינוי (ד"ר מוסנזון, ד"ר מוהיליבר).	.1
הוצע להעמיד את מספר מקצועות הבחינה על ארבעה-חמישה (ד"ר אוארבך), על חמישה (ד"ר דושקין).	.2
לתת לתלמיד בחירה חופשית יותר, לפי נטיותיו, אך מתוך הנחה שבמקצועות העבריים ובאנגלית תהייה הבחינה חובה על כולם.	.3

בחינות הגמר באנגלית

בדרך כלל הוצע להגביר את הדרישות בבחינה באנגלית (ד"ר ריבלין, ה' בלום, הפרופ' פרנקל).
אחד העדים הסכים להגברת הדרישות אבל אין הוא רואה אפשרות טכנית לכך, שכן גדושה תכנית
הלימודים בלאו הכי (ד"ר מוסנזון).

אחד העדים הציע לבלי להעלות את הדרישות, אולם עם זה לבחון לפי תכנית רחבה יותר את
המצטיינים והמעוניינים במקצוע זה במיוחד (ד"ר אוארבך), אחר מצא כי התכנית הקיימת חמורה
למדי וכי אין להרחיבה (ד"ר מוהיליבר). הטוענים לבחינות בסוף כיתה ו' הדגישו כי בחינה זו תעלה
את רמת הלימוד וממילא אפשר יהיה להרחיב את התכנית בכיתות ז'-ח'.

בחינת הגמר בערבית

בדרך כלל הובע יחס חיובי לבחינה בערבית, אולם נמצא כי לא הושגה עדיין רמה מספקת לכדי
עריכת בחינות חיצוניות. אחד העדים העיר שהגיע אולי הזמן שהערבית תיקבע כלשון חובה החל
מכיתה ה' ובזה ממילא תיפתר לחיוב שאלת הבחינה (ד"ר מוסינזון); הוצע גם שבסוף כיתה ו'
יבחנו לקבוע בהוראת בערבית כל התלמידים ובשלב השני יהיה זה מקצוע בחירה
(ה' בלום). עד נוסף הציע הערבית שתי מגמות: מעשית ועיונית (ד"ר ריבלין).

תקופת הבחינות

היו שנטו לדעה שכדאי לשם ניסיון לערוך את הבחינות בתקופה מצומצמת ובהפסקות קצרות בין
בחינה לבחינה (ה' לדיז'ינסקי, ד"ר אוארבך, ד"ר מוסנזון). לעומתם הדגישו אחרים
(ד"ר מוהליבר, ה' דינבורג, ה' ריגר) כי יש לתת לתלמידים אפשרות של סיכום החומר
לפני כל בחינה. הין שהביעו את דעתם באופן מוחלט שמוטב לצמצם את תקופת הבחינות
(ד"ר דושקין, ה' בנטואיץ, ה' בלום).

בחינות המשנה

רוב העדים היו בדעה, כי אין ברכה רבה בבחינות המשנה, ומוטב לקבוע את תוצאות הבחינה לפי
עקרון של תגמול (ד"ר אוארבך, ד"ר ריבלין, ד"ר ריגר). מכל מקום הודגש, כי בחינות המשנה,
הנערכות מיד אחר סוכות, אם כי יש בהן משום הנחה לתלמיד הרוצה להיכנס לאוניברסיטה, אינן
נותנות אפשרות להתכונן כראוי ולהשלים את החסר (ד"ר מוסנזון, ה' לדיז'ינסקי). היו שהציעו לא
לבחון את התלמיד הנכשל אלא כעבור שנה שלמה (פרופ' פרנקל, ד"ר אוארבך, ה' בנטואיץ). לעומת
זה הוצע לקיים בחינות משנה פעמיים בשנה: אחר סוכות ובט"ו בשבט (ד"ר מוהיליבר).

אימון התלמידים בבחינות בכתב במשך כל שנות הלימודים

יחס העדים לשאלה זו היה בדרך כלל חיובי. הודגש כי יש ברכה באימון זה לאו דווקא בשביל
הבחינות (ה' בלום, ד"ר הלמן). אחד העדים (ד"ר אוארבך) הביע ספק אם יש בכוחו של
ההרגל להפיג את המתיחות הכרוכה בבחינות.