מורי ראשית המדינה



















גידול כמותי - רקע
תקופת הראשית למדינת ישראל העמידה בפני מערכת החינוך משימות
משני סוגים: פתרון בעיות של חומר - תקציבים, בניינים, ציוד וכדומה
ובעיות של תוכן ושל מעשה חינוכי. בתחום החומר חסרו כיתות, חסר
ציוד, חסר נייר. בתי ספר נאלצו ללמד את חניכיהם במבנים רעועים
ובמשמרת שנייה ולפעמים גם תחת כל עץ. בתחום השני, תחום ההוראה -
הקושי העיקרי היה במציאת המורים הדרושים לתלמידים העולים.
המדינה התמודדה עם שתי משימות אלה ויכלה להן. "שאלת הציוד וגם
שאלת הבניינים - קבע השר שז"ר - עם כל חשיבותם המכרעת, הן שאלות
עץ ואבן ואינן נפש השאלה. הקושי העיקרי, שאצלנו קיבל אופי של שאלה
גורלית בשביל חינוך עמנו והקמת מדינתנו היא שאלת המורה עצמו:
שאלת המספר הכמותי של המורים העומדים ברשות מדינתנו ושאלת
רמתם האיכותית".

מיום הקמת המדינה ופתיחת שעריה לעלייה ועד סוף ‏1951 עלו לארץ
ישראל כ- ‏700,000 עולים. גל עלייה זה, הכפיל את אוכלוסיית ישראל וגם
שינה את הרכבה. העלייה, שהגיעה עד מאי ‏1948, הייתה בעיקרה עלייה
של בודדים ומשפחות מארצות המערב. כ- %‏90 מן העולים השתייכו
לקבוצה זו, רק כ- %‏10 מן העולים באו מארצות המזרח. בגל העלייה,
שהחל עם פינוי מחנות העקורים בספטמבר ‏1948, נתקבצו בארץ בודדים
ומשפחות אך גם קהילות שלמות, מעשרות רבות של ארצות. העולים באו
ממזרח אירופה ומארצות הבלקן וכן מארצות אסיה ואפריקה. מאירופה
ומהבלקן עלו כ- ‏300,000 איש, ובכללם כ- ‏100,000 עולים מפולין ,
‏100,000 מרומניה, וכ- ‏40,000 מבולגריה. מאסיה ומאפריקה עלו כ-
‏330,000 איש ובהם כ- ‏120,000 עולים מעיראק, כ- ‏50,000 מתימן, כ-
‏40,000 מארצות צפון אפריקה וכ- ‏35,000 מתורכיה. בעלייה זו היו,
אפוא, יוצאי אסיה ואפריקה כמחצית מן העולים. בין הבאים גדול היה
חלקם של הילדים שצריך היה למצוא עבורם מקום לימודים.

הגורם השני שהשפיע על היקפה של מערכת החינוך היה "חוק לימוד
חובה תש"ט - ‏1949". שנתקבל באלול תש"ט ושכונה "גולת הכותרת של
מפעל החינוך העברי". החוק קבע חובת לימוד וחינם על כל ילד במדינת
ישראל מגיל ‏5 ועד מלאת לו ‏14 שנה ולכל נער מישראל מגיל ‏14 ועד ‏18
אם לא סיים את חוק לימודיו בבית הספר היסודי. יש לדעת, כי עוד לפני
קום המדינה וחוק לימוד חובה, הקיף בית הספר היסודי את מרבית
הילדים בגיל זה, ואף שהיו ילדים לא מעטים שלא למדו בכיתות ז' וח'
ורבים נאלצו לעזוב את בית הספר מטעמים כלכליים עוד בכיתות
הבינוניות - רק אחוז קטן של הילדים לא ידע קרוא וכתוב. עתה, נעשה
מאמץ גדול להביא אל מוסדות החינוך את כל אוכלוסיית הילדים, ותיקים
ועולים חדשים, וילדים ערביים בכלל זה. נעשה גם מאמץ להרחיב את
מסגרת החינוך העל יסודי ולאפשר לימודים לבוגרי בתי הספר היסודיים,
ששאפו להמשיך בלימודים תיכוניים, מקצועיים וחקלאיים, אף שלימודים
אלה לא היו בגדר חובה.

השילוב של הנהגת חוק לימוד חובה מחד והעלייה ההמונית מאידך הביא
לגידול עצום באוכלוסיית התלמידים בבתי הספר: במעבר משנת
הלימודים תש"ו לתש"ז, ומתש"ז לתש"ח גדל מספר התלמידים בכ- %‏7
בכל שנה. לעומת זאת, מתש"ח ועד תשי"ג גדלה המערכת בכ- %‏60 כל
שנה. מספר התלמידים במערכת החינוך העברית עלה מ- ‏97,000 לערך
בשנת הלימודים תש"ח לכ- ‏315,000 תלמידים בשנת הלימודים תשי"ג;
גידול של קרוב ל- %‏320 בתקופה של שש שנים! מספר המוסדות לסוגיהם
גני ילדים, בתי ספר יסודיים, בתי ספר לנערים עובדים, בתי ספר
מיוחדים, בתי ספר תיכוניים, בתי ספר חקלאיים ובתי מדרש למורים) גדל
מ- ‏818 בתש"ח ל- ‏3,157 בתשי"ג. גידול של קרוב ל- %‏390. גם בחינוך
הערבי התחוללה מהפכה. בתש"ח, בתקופת המלחמה, פסק החינוך הערבי
של תקופת המנדט להתקיים ומדינת ישראל הקימה אותו מראשיתו:
בתש"ט נימנו בחינוך הערבי כ- ‏7,400 תלמידים שלמדו ב- ‏56 מוסדות
חינוך. בתשי"ג היו במערכת החינוך הערבית כ- ‏28,200 תלמידים שלמדו
ב- ‏201 מוסדות. גידול של %‏380 במספר התלמידים וגידול של כ- %‏360
במספר המוסדות.

מחסור במורים היה קיים גם בשנים שקדמו להקמת המדינה וגם
בראשית שנת הלימודים תש"ח, עוד קודם להכרזת המדינה. משהחלו
להגיע התלמידים העולים ונפתחו עבורם כיתות לעשרות ולמאות, עשה
אגף החינוך ככל יכולתו למלא את החסר במורים. למרות המחסור הקשה
מאוד בגננות ובמורים, ואולי בגינו, לא נותר כמעט ילד בלא שנמצא לו
מקום לימודים ומורה שילמדו. יתר על כן: בזמן קצר ביותר הצליחו
מוסדות החינוך לקיים לימודים סדירים, ככל שניתן היה בתנאים של אז,
להקנות לילדים דיבור עברי, להכניסם לרוח ההווי הישראלי ולקשרם
למולדת החדשה-ישנה. "הסתגלותם המהירה של ילדי העולים לחיי
ישראל ושפתה הוא הפלא הגדול שבקיבוץ הגלויות ומראה את כוחו
העצום של בית הספר היסודי בחינוכם מחדש של המוני ילדים ונוער".





גידול מערכת החינוך במדינת ישראל: ממדים (תש"ח -תשי"ג)
תשי"ג
תשי"ב
תשי"א
תש"י
תש"ט
תש"ח
סך הכל

322
296
220
168
131
100
97,568
תלמידים
386
344
261
210
152
100
818
מוסדות
307
281
208
164
126
100
4,980
משרות הוראה

נתונים שנאספו מסדרת הפרסומים סטטיסטיקה של חינוך ותרבות,
חוברות ‏21 ,15 ,12 ,10 ו- ‏27 שהופיעו בשנים תשי"ב - תשי"ג
מאפשרים לנו לראות מי היו המורים שעמדו לו למפעל החינוך בשנותיה
הראשונות של מדינת ישראל ומה היו תכונותיהם; איפה נולדו ומתי עלו
לארץ; מה היה מינם וגילם; מה הייתה השכלתם ומה היה ויתקם
בהוראה; באילו ישובים עבדו ובאילו כיתות לימדו; כיצד התחלקו בין
הזרמים ובין דרגות החינוך ואילו בעיות התעוררו בשל מאפיינים אלה?





מורים ומורות
על פי מפקד תשי"ג נמצאו בבתי הספר העבריים של מערכת החינוך,
‏11,591 מורים ומורות, שעבדו בסוגים השונים של מוסדות החינוך.
המפקד לא כלל את מאפייניהן של ‏2,071 גננות, שעבדו אותה שעה
במערכת. כמחצית מכל ‏11,591 עובדי ההוראה היו גברים (%‏52) וכמחציתם
- נשים.




צעירים ומבוגרים
הגיל החציוני, דהיינו, הגיל של כמחצית מכל עובדי ההוראה היה למטה
מ- ‏33 שנה, אך היה שוני ניכר בעניין זה בין מורים למורות: המורות היו
צעירות יותר. כ- %‏40 מהן היו מתחת לגיל ‏25 שנה. רק כשליש מן
הגברים היו בגיל צעיר כזה. גם בקבוצת המורים, בני ‏45 שנה ומעלה,
מספר הגברים היה כפול ממספר המורות. נתונים אלה על הגילים
מסבירים אולי את העובדה כי כשליש מן המורות היו רווקות
לעומת כ- %‏20 מן הגברים.

היה הבדל גם בגיל המורים, שעבדו ביישובים ובזרמים השונים. המורים
הגברים שעבדו בערים, היו מבוגרים יותר מעמיתיהם בכפרים, גילם
החציוני היה ‏37.5 לעומת ‏34.6 בכפר. גילן החציוני של המורות, שעבדו
בעיר, היה קרוב לזה שבכפר: כ- ‏28. הגיל החציוני הגבוה ביותר היה אצל
המורים שלימדו בתל אביב ובחיפה (כ- ‏40) והנמוך ביותר - במושבים
ובמעברות. אצל הנשים, הגיל החציוני הגבוה ביותר היה בקרב המורות
שלימדו בקיבוצים והנמוך ביותר - בבתי הספר במושבות, במושבים
ובמעברות. ככלל: הגיל החציוני של המורים שעבדו במעברות היה הנמוך
ביותר. הבדלי גיל היו גם בזרמים השונים. הגיל החציוני הגבוה ביותר
בקרב המורים-הגברים היה אצל מורי הזרם הכללי ובקרב המורות - אלה
שלימדו בבתי הספר הבלתי זירמיים. בזרם אגודת ישראל, המורים וגם
המורות היו בעלי גיל חציוני הנמוך ביותר.

הוותק והגיל של המורים תאמו, באופן כללי, זה את זה. ככל שעלה גיל
המורים כן עלה ויתקם בהוראה. המורים, קולטי העלייה הגדולה היו
מורים צעירים בגיל ובעלי ניסיון מועט בהוראה. כמחצית מן המורים היו
בוותק של עד ‏4 שנים, שנכנסו לעבודה לאחר קום המדינה. שני שלישים מן
המורים ושלשה רבעים מן המורות עבדו פחות מ- ‏10 שנים, דהיינו, בעת
הקמת המדינה וקליטת התלמידים העולים הם היו מורים מתחילים.
בקבוצת המורים הוותיקים, שעבדו ‏10 שנים ומעלה - הגברים היוו רוב,
כשני שלישים מאוכלוסיית המורים בוותק זה.

לעומת ההתאמה בין הגיל והוותק נמצאו הבדלי ותק בין המינים ובין
ארצות המוצא. בקבוצת המורים המתחילים, בוותק עד ‏4 שנים, היה
שיעור דומה של מורים ילידי הארץ, עולי אירופה המזרחית ועולי
אסיה-אפריקה. ההבדל היה בין ילידות הארץ שהיוו למעלה משליש
המורות, עולות אירופה המזרחית כרבע ואילו שיעורן של המורות שבאו
מאפריקה ואסיה היה כ- %‏7. בקבוצת המורים והמורות בוותק של ‏20
שנה ומעלה, שרובם עלו לארץ לפני קום המדינה - יוצאי אירופה המזרחית
היוו את הרוב, כ- %‏60. מורים יוצאי אפריקה-אסיה היוו %‏7 מקרב
המורים, והמורות- רק כ- %‏2. הבדלי ותק היו גם בין הזרמים השונים.





ותיקים וחדשים
את אוכלוסיית עובדי ההוראה ניתן לחלק לשלש קבוצות: מורים ילידי
הארץ, מורים שעלו לארץ ישראל לפני קום המדינה ומורים שעלו לישראל
לאחר הקמת המדינה. עובדי ההוראה ילידי הארץ, בתש"ג היו כחמישית
מכלל המורים. אלה היו אנשים צעירים. שליש מן הגברים וכשני שלישים
מן המורות היו צעירים, למטה מבני ‏25 שנים. הקבוצה השנייה, קבוצת
עובדי ההוראה שעלו לארץ ישראל לפני קום המדינה היוותה כ- %‏55
מכלל עובדי ההוראה. הם היו מבוגרים יותר, בייחוד אלה שבאו מארצות
מזרח אירופה. היה הבדל ניכר בחלוקה המינית בין שתי קבוצות אלה.
בקבוצת המורים ילידי הארץ, מספר המורות היה כפול ממספר הגברים
ואילו בקבוצת ה"ותיקים", דהיינו המורים שעלו לארץ ישראל לפני קום
המדינה - מספר הגברים היה דומה למספר המורות.

המורים שלימדו בתש"ח, כ- ‏5,000 במספר, כללו את אלה שנולדו בארץ או
שעלו אליה קודם למלחמת השחרור. קבוצת ילידי חוץ לארץ, כמעט כולם
היו יוצאי אירופה. כ- %‏80 מן המורים שעלו לארץ לפני שנת ‏1932 באו
מאירופה המזרחית. המורים שעלו לארץ בחמש עשרה השנים, מ- ‏1932
ועד ‏1947, למעלה ממחציתם באו מאירופה המזרחית והאחרים פחות
מארצות אירופה המערבית, מהבלקן, אמריקה וכו'. מספר המורים שעלו
באותה תקופה מאפריקה ואסיה היה זעום.

קבוצת המורים השלישית, שעלתה לארץ לאחר קום המדינה כללה כ-
‏2,700 עולים, שעלו לארץ בשנים ‏1952 - 1948, ונקלטו כעובדי הוראה
במערכת החינוך הישראלית. כ- ‏600 מהם עלו ב- ‏1948, כ- ‏750 עלו בכל
אחת מן השנים ‏1949 ו- ‏1950, כ- ‏600 בשנת ‏1951 וכחמישים ב ‏1952. שני
שלישים ממורי קבוצה זו, שהיוותה כרבע מכלל המורים שלימדו בתשי"ג,
היו הגברים. מורי קבוצה זו שינתה את הרכב הארצות מהן באו
המורים-העולים: ירד מספרם של עולי אירופה ואמריקה ועלה מספר עולי
אפריקה ואסיה. מספר המורים מאירופה המזרחית הצטמצם לכדי %‏30
ושל אלה שעלו מאירופה המערבית ושאר מדינות אירופה ואמריקה -
לכדי %‏35. לעומת זאת, עלה מספר המורים עולי אסיה ואפריקה לכדי %‏37.





השכלה כללית והשכלה פדגוגית
השכלתם של עובדי ההוראה כללה השכלה כללית, לרוב תיכונית,
לימודים פדגוגיים בבית מדרש למורים ולימודים בבית ספר גבוה (השכלה
גבוהה). ואכן, בתשי"ג נמצאו באוכלוסיית עובדי ההוראה כ- %‏42 של
מורים ומורות, שסיימו בתי מדרש למורים וכ- %‏17 מסיימי בתי ספר
גבוהים. אך היו הבדלים בין מורות ומורים: כ- %‏55 מן המורות סיימו
את הסמינרים לעומת כ- %‏30 מן המורים ואילו את בתי הספר הגבוהים
סיימו כרבע מן הגברים לעומת כ- %‏10 מן המורות. לעומת זה היו כ- %‏30
של מורים שסיימו רק לימודים תיכוניים ועוד כ- %‏10 שלא סיימו אפילו
לימודים אלה. בין אלה גדול היה חלקם של הגברים.

בדרך כלל, ככל שהמורים היו מבוגרים יותר, כן השכלתם הייתה גבוהה
יותר. הדבר בלט אצל המורים יותר מאשר אצל המורות. המורות, בוגרות
הסמינרים, היו צעירות יחסית. גילן החציוני היה כ- ‏27 שנים. הגברים
היו מבוגרים יותר. גילם החציוני היה גבוה בעשר שנים. מסיימי החינוך
הגבוה היו מבוגרים וגילם החציוני היה כ- ‏40 שנה.

קיימת הייתה התפצלות שונה של בעלי ההשכלה השונה בין הזרמים
השונים. הרמה הגבוהה הייתה בזרם הכללי - %‏70 מהמורים סיימו
סמינרים או השכלה גבוהה, ובבתי הספר הבלתי זרמיים - כ- %‏60.
אחריהם נמצאו עובדי זרם העובדים וזרם המזרחי, שבהם למעלה
ממחצית המורים היו בעלי השכלה כזו. בזרם אגודת ישראל נימנו על
קבוצה זו כ- %‏18 גברים וכ- %‏60 נשים. כשליש ממורי ארבעת הזרמים
סיימו רק בתי מדרש למורים. כמחצית ממורי זרם העובדים וזרם המזרחי
וכארבע חמישיות מאוכלוסיית הגברים וכשתי חמישיות מאוכלוסיית
המורות של זרם אגודת ישראל היו חסרי השכלה פדגוגית או השכלה
גבוהה.

התפלגות שונה של השכלת המורים נמצאה גם בקרב ותיקים ועולים
חדשים ובקרב קבוצות מוצא שונות. בקבוצת המורים והמורות ילידי
הארץ, היה שיעור גבוה של מסיימי בתי מדרש למורים, אך האחוז הנמוך
ביותר של מסיימי בתי ספר גבוהים. בקבוצה זו היה גם שיעור ניכר של
חסרי השכלה פדגוגית. קבוצת המורים השנייה, שעלתה לאחר ‏1948
כללה כ- %17‎-%‏16 מסיימי בתי ספר גבוהים, כ- %32‎-%‏25 של מסיימי בתי
מדרש למורים, כ- %‏40 מסיימי חינוך תיכון ושיעור גבוה של מי שלא
סיימו חינוך תיכון. בתוך קבוצה זו היו הבדלים בין מורים עולים
מאירופה לבין מורים עולים מאסיה-אפריקה. כ- %28‎-%‏26 מעולי אירופה
סיימו חינוך גבוה לעומת כ- %9‎-%‏7 מקרב המורים עולי אסיה-אפריקה
וכשליש מאלה סיימו רק חינוך תיכוני לעומת כמחצית מעולי
אפריקה-אסיה שסיימו חינוך זה. שיעורם של המורים והמורות, שעלו
אחר ‏1948 בין מסיימי החינוך התיכוני היה גדול לעומת המורים שהגיעו
לארץ עד ‏1947. בין מסיימי בתי ספר הגבוהים גדול היה חלקם של הנשים
ושל הגברים- נמוך.

המורים בעלי הרמה ההשכלתית הגבוהה התרכזו ביישובים העירוניים.
ביישובים אלה כ- %‏60 מן המורות וכ- %‏30 מן המורים היו מסיימי בתי
מדרש למורים; כ- %‏30 מן המורים וכ- %‏12 מן המורות היו מסיימי בתי
ספר גבוהים. רק פחות מ- %‏10 של המורים לא סיימו בית ספר תיכוני.
לעומת זה, ביישובים הכפריים, פחות ממחצית המורות וכרבע מן המורים
סיימו בתי מדרש למורים; כשליש מהמורים סיימו רק חינוך תיכוני
ואחרים, %15‎-%‏12 . לא סיימו לימודים תיכוניים.





מוסמכים ובלתי מוסמכים
מערכת החינוך הבחינה בין מורים מוסמכים, דהיינו מורים שקיבלו את
מלוא ההכשרה העברית והמקצועית הנדרשת על ידי משרד החינוך
והתרבות, לבין מורים בלתי מוסמכים שלא קיבלו הכשרה זו. מורים לא
מוסמכים יכלו לקבל הסמכה על ידי בחינות ועמידה בבחינות השלמה.
המורים הלא מוסמכים נחלקו לשתי קבוצות: מורים לא מוסמכים א'
ומורים לא מוסמכים ב'. על סוג א' נמנו המורים הטעונים בחינות
במקצועות הכלליים או המקצועות הפדגוגיים, יחד או לחוד וכן סוגים
שונים של מורים מקצועיים שהיו טעונים בחינות מילואים מסוימות. על
סוג ב' נמנו מורים הטעונים בחינות במקצועות עבריים. מורי סוג ב' יכלו
לעבור לסוג א' לאחר שנבחנו ועמדו בבחינות בשלשה מתוך ששה מקצועות
חובה עבריים. על פי מיון זה, מורים שעלו מחוץ לארץ ולא למדו שם
מקצועות עבריים או שהם למדו בבתי מדרש למורים שלא הוכרו על ידי
משרד החינוך נמנו על סוג ב'. מורים בעלי ותק ניכר, בלתי מוסמכים סוג
ב' היו מורים שלימדו רוב שנותיהם בחוץ לארץ.

בתקופה שקדמה לקום המדינה הייתה הקפדה רבה על כניסתם של מורים
מוסמכים למערכת החינוך ומספרם היה מועט. בתקופת העלייה הגדולה,
ככל שגדלו צרכי המערכת, כן נתקבלו לתוכה אנשים חסרי השכלה
והכשרה פדגוגית וגדל שיעורם של המורים הבלתי מוסמכים, מרביתם
צעירים, חסרי ניסיון. בתשי"ג הגיע מספרם של הבלתי מוסמכים בבתי
הספר היסודיים ל- %‏44; כ- %‏14 בלתי מוסמכים מסוג א' וכ- %‏30 בלתי
מוסמכים מסוג ב'. מספר המורות הבלתי מוסמכות היה קטן ממספר
המורים הבלתי מוסמכים: %‏40 לעומת %‏50. בין הבלתי מוסמכים סוג ב'
היוו המורות רבע מן האוכלוסייה הזאת לעומת כשליש של המורים.

היו הבדלים ניכרים בהתחלקות המורים הבלתי מוסמכים גם על פי ארץ
המוצא, הוותק בארץ ומקום העבודה. כ- %‏70 מיוצאי אירופה
המזרחית, כשני שלישים של מורים ומורות ילידי הארץ וכמחצית מיוצאי
ארצות אירופה ואמריקה האחרות היו מוסמכים. בין יוצאי אסיה
ואפריקה היו רק כ- %11‎-%‏10 של מורים ומורות מוסמכים. כ- %‏80 מהם
היו בלתי מוסמכים סוג ב'. גם לוותק בארץ הייתה השפעה. ככל שהמורים
היו ותיקים יותר בארץ כן היה שיעור המוסמכים בהם גבוה יותר ומספר
הבלתי מוסמכים - נמוך יותר. המורים המוסמכים התרכזו ביישובים
עירוניים. ביישובים הכפריים הורו רק שליש של מורים מוסמכים
וכמחצית מן המורות המוסמכות. אחוז הבלתי מוסמכים בזרם הכללי
היה הנמוך ביותר, %‏30 בחלוקה שווה בין גברים לנשים. באגודת ישראל
היה השיעור הגבוה ביותר של הבלתי מוסמכים: שני שלישים מהגברים
וכמחצית מהמורות.





עיר וכפר
כשני שלישים מכלל ‏11,591 עובדי ההוראה עבדו בישובים עירוניים
וכשליש ביישובים כפריים: כ- ‏1,500 מורים ומורות לימדו בירושלים, כ-
‏2,100 בתל אביב, כ- ‏900 בחיפה, ‏3,200 בערים ובישובים עירוניים
אחרים, כ- ‏1,300 במושבות ובמושבים לצורותיהן, כ- ‏1,400 בקיבוצים,
וכ- ‏800 במעברות ובמחנות העולים. היתר היו מפוזרים במקומות יישוב
שונים. חלקם של המורים- הגברים בישובים העירוניים היה קצת פחות
מחלקן של המורות. במיוחד בלט הדבר בתל אביב, בה אחוז הגברים היה
‏44.4 בלבד. לעומת זאת, גבוה היה חלקם של המורים - הגברים בישובים
הכפריים והוא הגיע במושבים לכ- %‏70 ובמעברות לכ- %‏60.





כיתה וזרם
כשלשה רבעים מכלל המורים הגברים וכ- %‏85 מן המורות לימדו בבתי
הספר היסודיים והמיוחדים, שנחשבו אף הם כיסודיים. האחרים לימדו
בבתי ספר תיכוניים, חקלאיים, מקצועיים ובבתי המדרש למורים.
המורים והמורות לימדו בכל דרגות הכיתה, מכיתה א' ועד כיתה י"ב וכן
בהכשרת המורים. ברם, ככל שדרגת הכיתה גבוהה יותר כן פחת בה
מספר המורות וגדל מספר המורים-הגברים. כך נמצא כי בכיתה א'
שיעורם של המורים הגברים היה כ- %‏11, בכיתה ב'- %‏22, בכיתה ג' - %‏35,
בכיתה ד'- %‏45, בכיתה ה' - %‏50, בכיתה ו' - %‏57, בכיתה ז' - %‏59, בכיתה ח' - %‏61,
בכיתה ט' - %‏66, בכיתה י' - %‏73, בכיתה י"א - %‏77 ובכיתה י"ב - %‏80.
המורות שלימדו בכיתות א' - ג' היו צעירות. מחציתן בגיל פחות מ- ‏25
שנה. הגברים בכיתות א' - ג' היו מבוגרים יותר. רק כ- %‏14 מהם היו בני
פחות מ- ‏25 שנה. בכיתות ז' - ח' - כשלשה רבעים מן המורים וכשליש מן
המורות היו בני ‏45 שנה ומעלה.

קודם להנהגת החינוך הממלכתי בראשית שנת הלימודים תשי"ד הייתה
נהוגה עדיין במערכת החינוך שיטת "הזרמים" וכל אחד מן המורים היה
מזוהה עם זרם מסוים. בתש"ח התחלקו המורים בין הזרמים כך: בזרם
הכללי היו כ- %‏47 מכלל המורים של מערכת החינוך הלאומית, בזרם
המזרחי %‏30 מן המורים ובזרם העובדים %‏31 מן המורים. לאחר קום
המדינה נוספו למערכת זרם אגודת ישראל ו"בתי הספר הבלתי זירמיים"
וחלה התפלגות שונה של המורים בין הזרמים. בתשי"ג, בזרם הכללי היו
כ- %‏23 מהמורים, בזרם המזרחי כ- %‏18, בזרם העובדים כ- %‏44 ,
בזרם אגודת ישראל - כ- %‏8.4 .%7 מהמורים השתייכו לבתי הספר
הבלתי זרמיים. בזרם הכללי היה רוב לנשים. בזרמים הדתיים ובעיקר
בבלתי זרמיים הגברים היוו את רוב עובדיהם: 60‏% - %55.





עבודה חלקית וריבוי משרות
מספר השיעורים בשבוע שמורה חייב היה ללמד בתקופה המתוארת,
במשרה שלמה, תלוי היה בסוג המוסד בו עבד: ‏30 שיעורים בבית ספר
יסודי ובבית ספר מיוחד, ‏15 שעות בבית ספר לנערים עובדים ו- ‏24 בבית
הספר התיכוני, המקצועי. החקלאי, תיכוני של ערב, כיתות המשך ובית
מדרש למורים ולגננות. במציאות בלטו שתי תופעות: מורים שעבדו
משרות חלקיות ומורים שהיו "מרובי משרות". ממוצע המשרות בכל סוגי
המוסדות היה כ- ‏20.6 שעות בשבוע. הממוצעים הגבוהים ביותר היו בבתי
הספר היסודיים ובבתי הספר המיוחדים: ‏24 - 23 שיעורים מתוך ‏30
שיעורים של משרה מלאה. בחינוך העל יסודי ממוצע המשרה היה ‏17 - 16
שיעורים מתוך ‏24 שיעורים במשרה מלאה. הממוצעים הנמוכים ביותר
היו בתיכוניים של ערב, בבתי הספר לנערים עובדים ובבתי המדרש
למורים ולגננות.

במשרה מלאה עבדו בעיקר מורים בבתי ספר יסודיים ובבתי הספר
המיוחדים. %‏42 ממשרות המורים הגברים ו- %‏20 ממשרות המורות
בבתי הספר היסודיים היו בני ‏30 שיעורים. כמחצית מן המורות לימדו
משרות של ‏24 שיעורים, משרה שהייתה חשובה להן גם משום שזו הייתה
מכסת השיעורים בכיתות א'. ב' וג' וכן משום שהיקף זה של משרה זיכה
מורה נשואה בתוספת יוקר מלאה למשכורתן.

היו מורים שעבדו משרות חלקיות, בבתי ספר אחדים, והם "מרובי
משרות". בשנים תש"ו - תש"ח עבדו המורים בממוצע כ- %‏75 ממשרה
מלאה. מאז ועד תשי"ג נשתנתה התמונה תכלית שינוי: ‏11,591 מורים
החזיקו ב- ‏13,886 משרות. למעלה מ- ‏1,770 מורים, בהם כ- ‏1,300 גברים
עבדו שתים או יותר משרות: בכמחצית המקרים בסוג אחד של מוסדות,
בבתי ספר יסודיים או בבתי ספר על יסודיים ובמחצית האחרת - הם
לימדו משרות חלקיות גם בחינוך היסודי וגם בחינוך העל יסודי.
הצירופים השכיחים היו: עבודה בבית ספר יסודי ובבית ספר לנערים
עובדים; בבית ספר יסודי ובכיתות המשך; בבית ספר יסודי ובבית ספר
תיכוני; בבית ספר תיכוני ובבית מדרש למורים; בבית ספר יסודי ובבית
מדרש למורים; בבית ספר תיכוני ותיכוני של ערב; בבית ספר יסודי ובבית
ספר מקצועי; בבית ספר יסודי ובבית ספר מיוחד וכדומה. תופעת ריבוי
המשרות עלתה ככל שהמורה היה ותיק יותר, והיא הייתה שכיחה בקרב
הגברים. בממוצע עבד מורה גבר ‏1.28 משרות הוראה, לעומת ‏1.1 משרות
שעבדה מורה. מורה בוותק של ‏5 עד ‏9 שנים עבד בממוצע ‏1.34 משרה
ומורה בוותק של ‏19 - 10 שנות הוראה עבד ‏1.4 משרה בממוצע. בזרם
העובדים, בזרם המזרחי ובבתי ספר בלתי זרמיים הייתה המשרה
הממוצעת כ- ‏1.3 משרות. בזרמים האחרים המשרה הממוצעת הייתה
קטנה יותר. בין הסיבות בהתהוות תופעה זו מנו: מחסור במורים, ריחוק
המגורים של המורה וקשיי פרנסה.





מורים תיכוניים
‏150 בתי ספר תיכוניים של בוקר, תיכוניים של ערב, כיתות המשך, בתי
ספר מקצועיים וחקלאיים ובתי מדרש למורים פעלו בתשי"ג, פי שלשה
ממספרם בתש"ח. גם מספר המשרות שולש ומעלה לעומת תש"ח והם
הגיעו לכ- ‏2,800. כשליש מן המורים בארץ לימדו בבתי ספר אלה, כ- %‏40
מכלל הגברים וכ- %‏16 מכלל הנשים. בדרך כלל הגברים היו רוב בחדרי
המורים. גילם של המורים האלה היה גבוה יותר מגיל המורים בבתי
הספר היסודיים. הגיל החציוני היה כ ‏38 לעומת ‏32 גיל חציוני בבתי הספר
היסודיים. שיעור המורים הצעירים עד גיל ‏24 בבתי הספר התיכוניים היה
כמחצית מאשר בבתי הספר היסודיים, אך עם העלייה בגיל- חלקם של
המבוגרים בבתי הספר התיכוניים עלה על זה שביסודיים. הגיל החציוני
של הגברים היה גבוה מגיל המורות והדבר בלט בסוגי בתי הספר השונים:
בתיכוניים הגיל החציוני של הגברים היה ‏39 לעומת ‏25 של הנשים;
בחקלאיים - ‏34 לעומת ‏28; בסמינרים - ‏42 לעומת ‏38 . רק בבתי הספר
המקצועיים היה שוויון בגיל החציוני.

כ- %‏12 מן המורים בבתי הספר התיכוניים לסוגיהם, היו ילידי הארץ, אך
רוב המורים, כ- %‏80 ,היו יוצאי אירופה. למעלה ממחציתם עלו לארץ בין
השנים ‏1947 - 1932. יתר המורים, מעטים מאוד, היו יוצאי ארצות אסיה
ואפריקה. המורים שעלו לארץ לאחר ‏1948 היו כ- %‏16 ממורי בתי ספר
התיכוניים וכרבע ממורי בתי הספר המקצועיים והחקלאיים.

כשני שלישים ממורי בתי הספר התיכוניים לסוגיהם היו מסיימי חינוך
גבוה. כ- %‏15 מהם סיימו בתי מדרש למורים והיתר סיימו בית ספר
תיכוני או גם לא סיימוהו. ממורי הקבוצה הראשונה נמצאו כ- %‏20 בבתי
הספר התיכוניים העיוניים, כ- %‏40 במקצועיים וכמחצית בחקלאיים.
בכיתות ההמשך, שרובן היו במשקי ההתיישבות ובחירת מוריהם נעשתה
על ידי אנשי המקום, היו בין המורים כרבע לומדי חינוך גבוה, כשליש
מסיימי בית מדרש למורים וכ- %‏40 מורים שלא למדו לימודים פדגוגיים
או גבוהים. שיעור המורים מסיימי לימודים גבוהים שלימדו בבתי המדרש
למורים הגיע לכשני שלישים אך היו בהם גם כ- %‏20 של מורים
שהשכלתם הפורמלית הייתה תיכונית או למטה מזה.





מנהלים
קבוצה מיוחדת באוכלוסיית עובדי ההוראה היוו ‏1,429 המנהלים
והמרכזים של בתי הספר. הם היו העוגנים עליהם נסמכה המערכת,
במיוחד בישובים החדשים ובבתי הספר לילדי העולים. "יש צורך שיהיה
בכל בית ספר מנהל בעל שיעור קומה, קבע שר החינוך והתרבות, פרופ'
בן-ציון דינור לאחר שסייר בבתי ספר במחנות, ויש צורך לחפש כוחות
אלו. התבוננתי וראיתי שיש גם מורים מקומיים טובים למדי אך אם
המנהל הוא טוב, יש בזה משום ברכה לעבודה". כ- ‏1,200 מהמנהלים היו
גברים. רובם מבוגרים מן המורים אותם ניהלו. כ- %‏30 מהמנהלים היו
גברים בני ‏45 ומעלה לעומת כ- %‏15 של עמיתיהם המורים בני גיל זה.
שיעורן של המנהלות בנות ‏45 שנה ומעלה היה כפול משיעורן של המורות
בגיל זה. בהשוואה לכלל המורים - המנהלים היו ותיקים יותר בארץ; היו
בהם יותר יוצאי אירופה המזרחית ופחות ילידי הארץ; היו בהם יותר
בוגרי מוסדות להכשרת מורים ובתי ספר גבוהים; וויתקם בהוראה היה
גבוה יותר. על אף התפקיד המרכזי שמילאו המנהלים - לא כולם היו
מוסמכים: שני שלישים מהמנהלים וכשלשה רבעים מן המנהלות היו
מוסמכים בהשוואה לכמחצית מן המורים וכ- %‏60 מן המורות. המנהלים
הלא מוסמכים היו ברובם שייכים לסוג ב'; חלקם בא מחוץ לארץ והיה
חייב בבחינות מילואים במקצועות העבריים. רק הזרם הכללי הקפיד על
קבלת מנהלים מוסמכים ו- %‏94 ממנהליו היו מוסמכים. בבתי הספר של
זרם העובדים וזרם המזרחי, כ- %‏66 - %62 מן המנהלים היו מוסמכים
ואילו בזרם אגודת ישראל רק כמחצית מהמנהלים היו מוסמכים.

תופעה מיוחדת הייתה נעוצה בצירוף כמה משרות ניהול בידי אותו אדם.
מאחר והיו חסרים אנשים מתאימים לניהולם של המוסדות נמצאו ‏140
מקרים בהם אדם אחד ניהל שני מוסדות יסודיים שונים, ‏17 מקרים בהם
ניהל מנהל אחד ‏3 מוסדות והיה גם מקרה בו נוהלו ‏4 מוסדות בידי מנהל
אחד. בכמחצית המקרים המוסדות שנוהלו על ידי אדם אחד היו מאותו
הסוג. היו גם מקרים של צירופי ניהול: ניהול בית ספר יסודי ובית ספר
לנערים עובדים, בית ספר יסודי וכיתות המשך - מוסדות הקשורים לבתי
הספר היסודיים , בית ספר יסודי ובית ספר תיכוני ועוד.