הרכב הוועדה

בשנים תרצ"ח-תרצ"ט נדונה שאלת הבחינות החיצוניות בישיבות רבות
של ועד החינוך. ועד החינוך בחר את "ועדת משנה לבחינות הגמר בבתי
הספר התיכוניים", שתברר את השאלה לכל היקפה.
חברי ועדת הבחינות היו: הרב שמחה אסף, חבר הוועד המפקח של
"המזרחי", ד"ר משה גליקסון, נציג הוועד המפקח על בתי הספר הכלליים,
דב זיסלה נציג ועדת התרבות המרכזית וד"ר אליעזר ריגר, נציג מחלקת
החינוך.

לשם קביעת עמדתה גבתה ועדת הבחינות עדויות בכתב ובעל-פה מאישי
חינוך שונים:
באי כוח הסתדרות המורים: ד"ר יוסף יואל ריבלין, ד"ר יום-טוב הלמן
ויצחק לדיז'ינסקי;
מנהלי בתי ספר: ד"ר ש' אוארבך, ד"ר ארתור בירם, ד"ר יוסף מוהיליבר,
ד"ר ב"צ מוסינזון ואליעזר ריגר.
מורים באוניברסיטה העברית: ד"ר אלכסנדר מרדכי דושקין, פרופ'
אברהם הלוי פרנקל ופרופ' חיים יהודה רות;
מפקחי מחלקת החינוך של הממשלה: יהודה ליב בלום ויוסף בנטואיץ.
הד"ר ארתור בירם ויוסף בנטואיץ הגישו לוועדת הבחינות גם תזכירים
בכתב. "סיכום העדויות" שנאספו על-ידי ועדת הבחינות צורף לפרוטוקול
ועד החינוך מיום כ"ג בשבט תרצ"ט, ‏12.2.1939. הוא פורסם גם ב הד
החינוך , שנה י"ג, תרצ"ט, חוברת ו'-ז', א' ניסן תרצ"ט. לאחר שוועדת
הבחינות סיימה עבודתה, דן בהם ועד החינוך ואישר, בט' בניסן תרצ"ט,
‏29.3.1939 סדרת ההחלטות בעניין הבחינות החיצוניות.

הפרקים הבאים לקוחים מתוך דבריו של ד"ר אליעזר ריגר, נציג מחלקת
החינוך, שהרצה בשאלת בחינות הגמר והציג את השאלות המתעוררות
בנושא בחינות הגמר (בחינות הבגרות) והציג טענות בעד ונגד הבחינות:

מה מודדות הבחינות?

כידוע רבים מתנגדים לבחינות, משום שאינן מודדות מה שנועדו למדוד. b
בבחינות הבגרות רוצים לעמוד על הבגרות השכלית, היחס לערכי רוח
והכושר להשכלה כללית; למעשה, מודדים ידיעות קלושות פחות או יותר,
וביניהן גם ידיעות בלתי חשובות. שורש הדבר נעוץ, כפי הנראה, בדרישת
האוניברסיטה העומדת על החובה שבידיעות אלו. ייתכן שאין זה נכון, כי
נתחשב בדרישת האוניברסיטה יותר מאשר עם כל גורם אחר; בית הספר
התיכון איננו פרוזדור לאוניברסיטה כשם שבית הספר העממי איננו
פרוזדור לבית הספר התיכון. בוגרי הגימנסיות שלנו הולכים בכיוונים
שונים ומהם רק %‏22 בערך מגיעים לאוניברסיטה. מהמספר הכולל של
תלמידים מכיתה ה' מגיעים לח' רק %‏55, מהם %‏12 אינם מקבלים תעודת
בגרות, ומבין %‏47 הנותרים רק %‏22 ממשיכים את לימודיהם בבתי ספר
גבוהים. השאלה היא אם נכון להטיל על כולם את המקצועות והידיעות
הנחוצות רק לחלק החמישי מן התלמידים.

המרכיב הפסיכולוגי

טענה שנייה נגד הבחינות היא טענה פסיכולוגית - הכוונה להתרגשות
ולעצבנות, הנגרמות על-ידי הבחינות בקרב התלמידים. המתנגדים
סבורים שהמורה יכול לדעת מה הן ידיעותיו של כל תלמיד ותלמיד גם
מבלי שיביאם לרוגז ולמתיחות נפשית. אולם, למעשה, רק בארצות הברית
אין בחינות בגרות, ואף שם יש קולג'ים ידועים שהנהיגו בחינות. אבל
לעומת זאת ישנם הגבלות אחרות, כי רק בבתי ספר תיכוניים ידועים
בוגריהם מתקבלים לאוניברסיטה. שם משתמשים גם בבחינות הכניסה
במבחנים לבדיקת האינטליגנציה ואין מקפידים כל כך על מטען הידיעות.
בכל יתר הארצות קיימות בחינות גמר והן קפדניות למדי.
בגרמניה היו בחינות גמר קשות, שנתנו תוצאות טובות, כי הנכשלים היו
מועטים: בשנת ‏1928 עמדו בבחינות %‏93.8, אבל הגיל הממוצע של התלמידים
המסיימים היה ‏19 ומעלה.
באנגליה מתחלקת בחינת הגמר לשני חלקים: ל"בחינה ראשונה"
המתאימה בערך לגמר כיתה ו' שלנו ול"בחינה שנייה" המתאימה לבחינת
הבגרות שלנו, שנתיים אחרי כן. בשנת ‏1931 הצליחו בחלק הראשון %‏69
ובחלק השני - %‏67.
בצרפת, לפי חלוקה דומה הצליחו, בשנת ‏1929, בבחינה הראשונה %‏40
ובשנייה - %‏38. בצרפת נכשלים, אפוא, כ-%‏60, באנגליה - כשליש. אצלנו
נכשלו בשנה האחרונה כ-%‏20. לפני שמחלקת החינוך טיפלה בבחינות היו
עוברים בבחינות כמעט %‏100. בכל זאת, גדולה המתיחות בשעת בחינת
הבגרות בארץ, אם כי אינה מגעת אולי למתיחות בכמה ארצות חוץ לארץ.

דרושה בקרה על ההישגים

לעומת הטיעונים הקודמים ישנן דעות שאי אפשר לוותר על בחינות הגמר:
נחוצה קונטרולה חיצונית, כי בלעדיה אי אפשר, שקצב העבודה והתוצאות
יהיו ראויים לשמם. בבחינות אין נותנים עתה לגשת לכל אחד. בגרמניה
ובצרפת ראו צורך להקטין את מספר האינטליגנטים וגם להגביה את
הרמה. החוגים הרחבים של האינטליגנציה, בייחוד בשנים של חוסר
עבודה, הם חומר תוסס ומהפכני בחברה. באמריקה, מי גם שמסיים בית
ספר תיכוני אינו מתבייש לעבוד עבודה שחורה. בארצות אירופה אין הדבר
כן. בצרפת מקפידים ליצור תריס בפני נמושות. בכיתות האחרונות,
ובייחוד לפני הכניסה לכיתה העליונה, משתדלים לנפות את החומר.
באנגליה, התריס הוא "הבחינה הראשונה", שנתיים לפני גמר בית הספר
התיכון. על פי דוגמא זו מנפה את החומר האנושי שלו גם בית הספר
"הריאלי" בחיפה.

התפקיד המייצב של הבחינות

בחינות הבגרות שלנו, תפקידן להשפיע השפעה מייצבת על פיתוח
האינטליגנציה בארץ. החומר לבחינות קובע את דרכי הלימוד והוא
משותף לכל מי שמסיים את לימודי בית ספר תיכוני. הדפוסים המשותפים
האלה חשובים ליצירת מסורת משותפת בארץ. אנו חברה דינמית,
שנתקבצה כאן מארבע כנפות הארץ ובחברתנו שליטה אינדיווידואליזציה
נפרזת. כשם שנחוץ לפעמים לפרוץ את גדר המסורת, כן חשוב עתה חיפוש
של נקודות שיתוף ודימוי. בחינת בגרות משותפת ממלאת תפקיד זה לגבי
החינוך התיכון.

ערך התעודה

יש גם ערך מעשי לתעודה שלנו, כי היא מקנה את הזכות להתקבל
לאוניברסיטה העברית בלי בחינות. גם הטכניון מקבל את הבוגרים שלנו,
ואף אוניברסיטאות רבות בחוץ לארץ מתחשבות בתעודותינו. לפני
שהאוניברסיטה נתנה את האישור הזה, הוא ניתן על-ידי מחלקת החינוך
של הממשלה, שהעידה כי בחינת הגמר בגימנסיות שלנו שווה
למטריקולציה ועוד שנה אחת לפחות. אחרי שהממשלה יצרה את המועצה
ללימודים עליונים, המארגנת בחינות חיצוניות, היא ביטלה את אישורה
על גבי תעודותינו. הוויכוח בשאלה זו ידוע לוועד החינוך. התנגדנו לכך,
שתלמידינו ייבחנו בבחינות החיצוניות של המועצה, כי זה עשוי היה
להנמיך את שיעור קומתו של בית הספר התיכון בעל שמונה כיתות ולפגום
באוטונומיה שלנו.

הממשלה חדלה להכיר בבחינות הגמר שלנו, וזה גורם לקשיים, כי בוגרינו
אינם מתקבלים לקורסים למשפטים בירושלים. יש גם יחס שלילי לגבי
קבלת הבוגרים שלנו לפקידות הממשלתית. מתחשבים בתעודות הבגרות
שלנו באמריקה, שם מקנה התעודה שלנו לפעמים זכות של שנת לימודים
נוספת באוניברסיטה. בצרפת ובאיטליה, לא בכל האוניברסיטאות של
שוויץ. אולם, באנגליה אין מכירים בדרך כלל בתעודותינו.
באוניברסיטאות לונדון, אוקספורד, קמברידג' דורשים בחינות כניסה מכל
אחד. באוניברסיטאות הצפון מקבלים לפי תעודות המועצה ללימודים
עליונים. משלנו אין מקבלים. מתברר כי המשא והמתן שהתנהל בין הד"ר
לוריא ז"ל ובין ה' פרלל, שהעיכובים להכרת תעודותינו הם:

ספקות ביחס ליושר בזמן הבחינות שלנו	1
דרישה להיקף רחב יותר בבחינה באנגלית	2
ביטול בחינות המשנה (בבחינות אלה רואה ה' פרלל ניפוח "הבינוניות")	3
שינוי במבנה בית הספר התיכון הבנוי לפי הטיפוס של הגימנסיה הפרוסית לפני המלחמה	4
ההשפעה הגדולה מדי של הציון השנתי.	5

בחינות בכתב או בעל-פה?

לעתים קרובות מעוררים את השאלה: בחינות בכתב או בעל-פה. כיום אנו
בוחנים ברוב המקצועות בכתב, אותה שעה ועל פי אותו הנושא בכל הארץ.
רק בספרות, תלמוד וכימיה בחנו בעל-פה, מלבד בית הספר הריאלי, שערך
גם את הבחינה בספרות ובכימיה בכתב. מן הניסיון למדנו, כי הבחינה
בכתב נותנת על פי רוב תוצאות מדויקות יותר. בגרמניה נהוג, שמי שנכשל
בכתב שוב אין לו רשות לגשת לבחינה בעל-פה. בכתב מודדים שם את
הבגרות הכללית; בעל-פה את הידיעות.

הפרוצדורה

הבחינה היא חיצונית למחצה, ולא כמו באנגליה שכל הסמכות שם היא
בידי הוועדה הבוחנת. הנושאים כולם ניתנים על-ידי הוועדה הבוחנת.
במובן זה הסמכות במאה אחוז היא בידינו; מבחינת הערכת התוצאות -
בידי המחלקה רק%‏25. הציון השנתי מהווה %‏50 וציון הבחינה %‏50 מהציון
הסופי, בציון הבחינה בוחן המחלקה מכריע במידה שווה עם בוחני
המוסד.
ישנן כמה הגבות המחזקות את השפעת המחלקה ומקנות לה זכויות
גדולות יותר, בייחוד לגבי ביקורת על התלמידים הנחשלים.

אם התלמיד קיבל בבחינה "לא מספיק" אין מביאים בחשבון את הציון השנתי, אלא אם כן היה לפחות ‏7 ("כמעט טוב").
אם התלמיד קיבל בבחינה ארבעה ציונים ‏5 ("מספיק בקושי") פוסלים אותו, אפילו אם ציוניו השנתיים טובים. קיבל "לא מספיק" בחיבור, עליו להיבחן בבחינת משנה.
אם ציון המורה גבוה מציון הבוחן יותר מאשר ביחידה אחת, מנהל המחלקה יכול לבטלו.

יש בכל ההגבלות האלו רגולטור ביחס למוסדות, שנותנים ציונים טובים
יותר מדי. ההשקפה של המחלקה שאין להקפיד יותר מדי בין ציון "כמעט
טוב" ל"טוב", אבל יש לשמור לבל יעברו תלמידים שלא רכשו את
המינימום הדרוש של ידיעות והתפתחות. לולא הצירוף של הציון השנתי,
היה מספר הכישלונות גדול פי שתים, זאת אומרת, היינו מגיעים לתוצאות
כמו באנגליה.

בחינות משנה

בגרמניה ובאנגליה אין בחינות משנה. בצרפת - יש. במקומות שאין
בחינות משנה אין מקפידים על כך ומביאים בחשבון את הכושר הכללי של
הנבחן ושילומים במקצועות אחרים.

הוועדה הבוחנת

בחוץ לארץ היא מורכבת מבא כוח המיניסטריון להשכלה, פרופסורים
באוניבסיטה, מנהלי בתי ספר ומורי כיתה ח'. גם אצלנו הבוחנים הם: בא
כוח המחלקה, מפקחים, מורים ומורי האוניברסיטה. באיטליה הגבילו
את מספר מורי האוניברסיטה כבוחנים עד כדי שליש באופן מכסימלי.
באיטליה כמו בארצות אחרות מתייחסים בזהירות אל הפרופסורים
כבוחנים, כי לפניהם רק המקצוע ולא התלמיד השלם.

הזמן

אצלנו נמשכת הבחינה ‏4‎-3 שבועות והזמן שבין בחינה לבחינה משמש להכנה
ולחזרות. בחוץ לארץ נהוגות הבחינות בכתב בזו אחר זו. בעיני אין ערך
להכנה החטופה של ימים מספר בין מקצוע למקצוע.

המסקנות

צריך להביא הקלה ידועה בבחינות, בייחוד בחומר המכוון לכוח הזיכרון. אמנם הדרישות שלנו אולי פחותות מאשר בגרמניה ובצרפת, אף על פי כן עדיין הן גדולות מדי. ייתכן שיש לערוך ביקורת בכמות. אולי במקום ארבעה מקצועות חובה ושניים לבחירה, מוטב להנהיג שלושה חובה ושלושה בחירה.
מתימטיקה זהו המקצוע הקשה ביותר להומניסטים ובו רבו הכישלונות. בשנה האחרונה נבחנו ‏142 הומניסטים ונכשלו בחשבון פנימי ‏86> ובחשבון סופי - ‏47. אולי כדאי לנו לתת לתלמידינו ההומניסטים בחירה בין מתימטיקה, פיסיקה וביולוגיה. הדרישה המוגזמת של ידיעת המתימטיקה מוצאה עוד מתקופת הרנסנס, שבה נחשבה המתימטיקה כמדע יחידי, אבל היום יש מדעים מדויקים מחוץ למתימטיקה. מובן שעל כל שינוי בכיוון זה נצטרך לבוא בדברים עם האוניברסיטה.
עלינו להגביר את הפיקוח על בתי הספר התיכוניים, כדי למעט את השאיפה של כמה מוסדות לעסוק רק במקצועות שהם הכנה לבחינות הגמר.
עלינו להגביר את ידיעת הלשון העברית בבתי הספר.
צריך לשים לב יותר לאנגלית, אפילו אם זה יהיה על חשבון השפה הלועזית השנייה. הבוגרים של בתי הספר הערבים עולים בידיעותיהם באנגלית על הבוגרים שלנו. יש לזה חשיבות מרובה לגבי קבלת עבודה בפקידות, בקשרי מסחר ופוליטיקה, ואחרון אחרון - לגבי ההשכלה. מוטב היה לבטל את חובת הוראת הצרפתית והאיטלקית ולרכז את הכוחות באנגלית בלבד כדי שתהא שפה אירופאית אחת בפי התלמידים. כן צריך להקדיש מקום רחב יותר לערבית בשביל חלק מן התלמידים, שיבחרו במקצוע זה כבאחד ממקצועות בחינת הבגרות.
אני מצדד בדעה של חלוקת הבחינה לשתיים, כדי לנפות את חומר התלמידים בשתי הכיתות העליונות, לרכזם במקצועות מועטים ולהקל על בחינת הבגרות שלהם.
הסדר הנהוג של בחינה חיצונית למחצה נראה לי יפה. לגבי מוסדות חדשים, המבקשים להתקבל לרשת, אין מביאים בחשבון כלל את ציוני בית הספר, וזה נראה לי נכון. ביחס לקבלת מוסדות חדשים, או לשלילת זכויותיהם נחוץ שיתוף פעולה עם האוניברסיטה במידה שלמה יותר מאשר עד כאן.
את בחינת המשנה כדאי אולי לבטל תמורת תגמול במקצועות אחרים.
לוועדת הבחינות אין להכניס, ככל האפשר, מחוגי הפרופסורים אשר לא שימשו בהוראה בבית ספר תיכון.
את זמני הבחינות מוטב לצמצם עד כדי שבוע אחד.