|
|
יצירתו של משה קופפרמן ניצבת היום בכותל המזרח של אמנות ישראל.
תמונותיו גדולות הממדים וכן רישומיו הקטנים מוצגים, וזוכים להערכה רבה, בכל המוזיאונים החשובים בארץ, במזרח אירופה ובמערבה ובארצות הברית של אמריקה. תחילת יצירתו של קופפרמן בזרם "המפשט הלירי" אשר שלט בישראל בראשית ימי המדינה, אולם המשכה בביטוי ייחודי, עצמאי ופרטי מאוד, שאינו דומה לאבסטרקט כלשהו ואינו ניתן לחיקוי. ואם היו בעבודותיו המוקדמות גושי צבע מעומתים אלה מול אלה או משחקים אלה מתוך אלה, הנה בהתגבש סגנונו האישי נעלם כל זה. הירוק והאדום, הלבן והשחור נמהלו והפכו לאפור-סגול שהוא סימן היכר לתמונותיו. קופפרמן מעיד על עצמו שאינו מבדיל בין עבודה הנדרשת מחבר משק ובין עבודתו בסדנה. הוא אינו מאמין בביקורים מקריים של המוזה. הוא משכים כמו כל החברים לעבודה. הוא מתחיל בלי שינסח לעצמו תכנית ובלי שתחילת המעשה תעיד על סופו וגם בלי שידע ברורות מה יהיה מראיה הגמור של התמונה שהוא עומד לצייר. הביוגרפיה המצטברת, זו של חייו הפרטיים, של חייו בקיבוץ, והביוגרפיה של דורו, דור שארית הפלטה, וכן ניסיונו המצטבר באמנות, מכתיבים את העשייה היום-יומית שלו. הוא מתחיל ספונטנית, בלי לדעת מה יצא מזה, ותוך כדי עבודה בא הריכוז והתהליך מתרחש. כל תמונה של קופפרמן היא עבודה של גילוי והצנעה. רבדים רבדים מונחות החוויות אלו על גבי אלו, שכבות שכבות המכסות כמעט על מה שמונח תחתיהן. את הבד החדש וכן את הנייר הנקי הוא מתקיף ברישום נרגש ועז, בשרבוט אקספרסיבי רב-עוצמה, ואז מתחיל תהליך הכיסוי וההצנעה. הוא מכסה את הרישום המקורי ברישומי גרפיט מסורגלים, פסים גסים, או גם דקים, בגרפיט רחב או בעיפרון דק, ומסתיר גם אותם בצבע עכור בעזרת גליל סיידים, ואז חוזר ורושם וחוזר ומכסה, עד שהתמונה נראית ככלוב שאפשר להציץ בעד סורגיו אל נבכי אין סוף. ואם כי יש לעתים שמתעוררת אסוציאציה של גופים לקוחים מן המציאות, כגון פיגומים על מבנה או טרקטור בחצר המשק, הם אינם אלא מראות פנימיים הנושאים רגשות בלתי ניתנים לתרגום מילולי. משה קופפרמן מעורב עמוקות בגורלו של העם היהודי ובגורלה של מדינת ישראל, ויעידו על כך תולדות חייו: ההגליה והנדודים בימי מלחמת עולם השנייה, השכול בעת הנדודים, העלייה לארץ, כינון קיבוץ לוחמי הגטאות שבו הוא חי עד היום ומלחמות ישראל. הוא מעיד על עצמו שהוא נושא בעיני רוחו את מראות השואה וגם איננו מנסה להשתחרר מהם, אם כי אי אפשר למצוא אותם כנושא גלוי ביצירתו. מי שניצב מול תמונותיו יהיה נשאב אל המעמקים הנגלים מבין חרכי הסורגים ויהיה מרותק אל החבוי, זה המבצבץ עמום מבין קווי השתי והערב המאופקים - יחווה את העצב, את השכול הפרטי כמו גם את הכאב הקולקטיבי. יצירתו "עם בירות אחרי בירות עם בירות" עודנה צורבת ולא מרפה. קופפרמן מאלתר, מתמצת, מרכז ומכסה על העושר החבוי. אולם כל יצירה חדשה שלו נושאת גילוי חדש ולעולם איננה סיכום וסוף. דברו של קופפרמן אמת, זו האמת שנתגבשה בחייו ומוצאת את ביטויה העשיר והחגיגי ביצירתו. על כל אלה מצאה ועדת השופטים את מר משה קופפרמן ראוי לפרס ישראל לשנת תש"ס בתחום הציור.
השופטים:
פרופ' נורית כנען-קדר, יו"ר ד"ר אסתר לוינגר פרופ' חנן לסקין גב' נעמי סמילנסקי פרופ' חיים פינקשלטיין |