|
ציוני דרך בחייו
דב יודקובסקי נשוי ללאה לבית מוגרבי, ולזוג בת אחת, אתי יודקובסקי-ליבר, ושני נכדים.
* * *
"עיתון איננו אנציקלופדיה. רצוי שכל משפט יהיה קצר, בן 8-12 מילים לכל היותר, ועליו להיות מובן לקורא - לאקדמאי ולאיש הפשוט, לאזרח ותיק ולעולה חדש. וכל זה חייב להיות לא על ידי הורדת הרמה, אלא על ידי העלאתה". זו הייתה התורה שהקנה על רגל אחת דב יודקובסקי, עורכו של העיתון "ידיעות אחרונות", לכל אחד מעורכיו ומכתביו. כלל כתיבה זה היה אחד מן המרכיבים של "נוסחת יודקובסקי", ועל פיה הפך "ידיעות אחרונות" מעיתון זניח לעיתון הנפוץ ביותר במדינת ישראל. דב יודקובסקי נולד בשנת 1923 בוורשה למשפחת רבנים. בשנת 1924 היגרה משפחתו לבלגיה, ושם למד באתיניאום, בית הספר התיכון היוקרתי באנטוורפן. כשפלשו הנאצים לבלגיה ב-1940, נמלטה משפחת יודקובסקי לדרום צרפת. ב-1942 הוא נעצר על ידי צרפתים אנשי וישי, והללו הסגירוהו לידי הנאצים. עד שנת 1945 נדד כעובד כפייה בין מחנות הריכוז שהקיפו את אושוויץ ובאושוויץ עצמה. בינואר 1945, כאשר התקרב הצבא האדום לאזור, פונו האסירים במה שכונה "מצעד המוות", לאותו חלק בגרמניה שטרם שוחרר על ידי בעלות הברית. הוא הגיע למחנה בוכנוולד, ומשם לאחד מהמחנות בסביבה. כשהתקרב הצבא האמריקני, פונו האסירים גם משם. יודקובסקי ברח, והגיע לקווים האמריקניים. דב יודקובסקי זכה באחד מרשיונות העלייה (ה"סרטיפיקטים") האחרונים שנותרו לחלוקה בבלגיה, ועלה לארץ בשנת 1945. הוא נקלט, למזלו, על ידי בן דוד מצד אמו - איש העסקים והמו"ל יהודה מוזס, בעליו של העיתון "ידיעות אחרונות" - שהתייחס אליו כאל בן. יודקובסקי רצה ללמוד רפואה, אך מקצוע זה טרם נלמד אז בארץ, ועל כן פנה ללימודי פילוסופיה, תרבות צרפת ויחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים. בפברואר 1948 פרשו מרבית העיתונאים ועובדי המנהלה והדפוס של העיתון והוציאו עיתון מתחרה, במתכונת של "ידיעות אחרונות" (השם עבר גלגולים: תחילה נקרא "ידיעות מעריב" ולבסוף "מעריב"). העיתון "ידיעות אחרונות" נכנס למשבר עמוק, והשתקם לאט לאט הודות למאמצים העילאיים של יהודה מוזס, בנו נח, יתר בני המשפחה ודב. דב יודקובסקי הוציא בירושלים הנצורה - בעזרת אביעזר גולן, מנחם ברש ויעקב לופס - מהדורה עצמית של העיתון, שהייתה מעין ראש גשר שאפשר לעיתון לחזור לדרך המלך. בשנת 1950 עבר יודקובסקי לתל אביב ומונה לעורך החדשות הראשי של העיתון. בשנת 1956 נפטר יהודה מוזס, וחלוקת העבודה בצמרת נקבעה באופן הזה: העורך - ד"ר הרצל רוזנבלום, העורך האחראי - נח מוזס ומרכז המערכת - דב יודקובסקי. נח מוזס עסק בעיקר בהנהלה, ודב היה אחראי למערכת. ההחלטות החשובות בשני התחומים התקבלו על ידי שניהם. בשלב מסוים התמסר ד"ר רוזנבלום בעיקר לכתיבת המאמר הראשי היומי של העיתון, ועריכת העיתון בפועל נעשתה על ידי דב יודקובסקי. העיתון פתח את עמודיו לכותבים מכל גוני הקשת הפוליטית. הידיעות הצטיינו במהימנות, בתמציתיות ובבהירות. העיתון יזם תחקירים רבים, העלה נושאים חשובים על סדר היום הציבורי, רכש סדרות יוקרתיות, צירף מוספים חדשים - והכול בעיצוב מודרני ואטרקטיבי לקוראים. הוכח שאכן אפשר "להעלות את הרייטינג" לא על ידי הורדת הרמה, אלא דווקא על ידי העלאתה. בשנת 1985 התרחש אסון: העורך האחראי נח מוזס נדרס למוות ליד בניין המערכת. יודקובסקי נתמנה לעורך ראשי, אבל העיתון נקלע למאבקים משפחתיים בין בעלי המניות, שיודקובסקי היה אחד מהם, על השליטה בעיתון. בנובמבר 1989 הודח יודקובסקי מן הדירקטוריון, ובעקבות זאת החליט לפרוש מתפקיד העורך הראשי. באותה עת הוצע לו על ידי איש העסקים הבריטי רוברט מקסוול, שרכש חלק מ"מעריב" מידי מייסדיו, לכהן כיו"ר מועצת המנהלים ולאחר מכן כעורך ראשי של "מעריב". במרס 1991, לאחר היעלמו של רוברט מקסוול בלב ים, רכש איש העסקים יעקב נמרודי את "מעריב", ויודקובסקי פרש. כיום הוא מכהן כיו"ר מועצת המנהלים של "כותרת", בית הספר לעיתונאות ולתקשורת. הוא גם חבר הוועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב. בשנת תש"ס (2000) הוא זכה בפרס ע"ש נחום סוקולוב על מפעל חיים בעיתונות מן המעלה הראשונה. וכך מסכם דב יודקובסקי את הרקע לתפיסתו המקצועית: "אולי קשה להאמין, אבל האיש שהשפיע עליי יותר מכול בתפיסת העיתונות שלי היה מורי לפילוסופיה פרופ' ליאון רות, שנהג לומר בראשית כל שנת לימודים: 'מה שקנט אמר בצורה מסורבלת ומשעממת, אמר אפלטון אלפיים שנה מוקדם יותר בצורה מעניינת ומושכת לקריאה.' הגעתי למסקנה שאפשר לכתוב את הדברים הרציניים ביותר והמסובכים ביותר בצורה בהירה ומושכת. על ידי כך עולה הרמה ונוצר עיתון שהשר לא מתבייש לקרוא בו ונהגו איננו מפחד מקריאתו." |
