|
|
על השיר דבר לח"נ ביאליק ועל שירתנו בת-הזמן 1
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
||||
|
|
||||
|
|
||||
|
|
||||
|
||||
|
הממחיש את הרעיון, וישירות מבעו של הרגש - סממני-הביטוי הייחודיים של ביאליק בסוג זה של שירים - השיר "דבר" עדיין מדבר אליי גם היום, ואולי היום, ביתר שאת. |
|
הסגולות שמקנות, לדעתי, לשיר זה, שנכתב בראשית המאה (בשוליו נרשם: אלול תרס"ד) מידה רבה של אקטואליות גם לקראת סופה של מאה זו, שלאושרנו או לאסוננו, נגזר עלינו לחיות בה. בין שהשיר בא אחרי ולפני פרעות-קישינב, נכתב על רקע מהפכת-הכשל הראשונה ברוסיה (1905), שגם אליה נסחפו יהודים מצפים לזריחה חדשה, או על רקע שקיעת שמש הציונות - מותו של הרצל (בתמוז תרס"ד) - כושרו של השיר לדבר אל הקורא גם ל אחר כמאה שנה הוא, כמדומה, מבחן שאין לזלזל במי שעומד בו. |
|
בשעתו ברל כצנלסון, בעצמו איש ספר, מה שם יסכון לעיתון פועלי ארץ-ישראל שעמד לייסד אותו באמצע שנות העשרים, אם השם "עם עובד", למשל, או שם אחר? - הציע ביאליק את השם הזה עצמו: דבר. לא "היום" ולא "המחר", לא "חדשות" ולא "ידיעות", לא "עכשיו" ולא "העתיד", ואף לא "החיים", רק דבר! |
|
רבתי בכל תחומי החיים צריכה הייתה לשלול את השם המוזר והסתמי לכאורה הזה, ד ב ר. אבל ברל כצנלסון, שראה בביאליק אדם, שהשכיל לבטא בצורה הנעלה ביותר את מצבו של האדם השרוי בדלות ובמצוקה, וזאת מבלי שידבר כלל בשם מעמד חברתי או מפלגה כלשהי, קיבל את ההצעה. והדבר, כלומר עיתון "דבר", קם והיה. |
|
עברו על העיתון "דבר" מאז ועד היום, אם דבר הוא או דבר אחר. לעומת זאת, יש ויש עניין לבחון מה, בכל זאת, גלום בה בתיבה קטנה זו, דבר, שרבים מאתנו משתמשים בה תכופות ללא מחשבה יתרה, כדרך שאנו זורים יום-יום לרוח שאר מלים, חומרים-חומרים, מבלי להעלות כלל על הדעת מה היו מלים אלה, בעיני מחבריהן, בשעה שבאו לעולם, בימי גבורתן. |
|
מלה. אך גם: משא, חזון, לוגוס. "כי לא תאבד תורה מכהן" - נאמר בירמיהו י"ח 18 - "ועצה מחכם ודבר מנביא". ועל חולשתו זו של ביאליק לשים את דבריו בפיו של דובר, שרואה עצמו נביא, אין צורך להרחיב כאן את הדיבור. |
|
הברית החדשה. מכל מקום, על יוחנן המטביל מסופר באותו "ספר יוחנן", שהצהיר, כי הוא עצמו איננו נביא אלא קול קורא במדבר: פנו דרך. |
|
האלוהים, והוא הדבר היה אלוהים, הוא היה מראש את האלוהים, כל המעשים נהיו על-ידו, ואין דבר נעשה מבלעדיו. בו נמצא חיים והחיים הם אור האדם. והוא זורח בחושך והחושך לא יכילנו". |
|
|
או עשרת הדיברות רווחים בספר-הספרים, ועליהם העולם עומד ובאמצעותם ייחודה וראשוניותה של היהדות בעולם זה. אבל כמה מן היסודות הנזכרים בדחיסות כה רבה בפתיחה לבשורה הזאת של יוחנן מצויים, בשילובים מסוימים מאוד, גם בשיר "דבר", ואתייחס אליהם בהמשך. יתר על כן: הפתיחה ה"יוחננית" הזאת, אם ניתן לומר כן, שימשה, כפי שגם נראה בהמשך, משורר ידוע, שכתב פרודיות על השיר שבו אנו עוסקים. וגם לכך, כאמור, אגיע. |
|
למשל, "ויאמר אלוהים יהי אור ויהי-אור". חד וחלק. דיבר ונעשה. כל מה שנברא בעולם - באמצעות הדיבור האלוהי נברא. ומכאן, אולי, שגם אם, חלילה, תיגזר עליו כליה על עולם זה - דיבור כלשהו, מעין הדבר - יהיה מעורב, בדרך זו או אחרת בדבר, אי אפשר לו לנביא, למשורר, לאיש-הדברים, שלא לייחס לדיבור שהוא סיבת-הסיבות ובורא-כול גם כוח מכלה-כול. ואם נוסיף עוד ונתייחס אל הברית החדשה, גם אל "החיזיון" החותם אותה - חזיון אחרית-הימים, דהיינו האפוקליפסה, שמסר ישו ליוחנן כדי לבשר אותה לבאי-עולם, כי אז חלקים נוספים בשיר שלפנינו יתבהרו וילכו בדרך מעניינת: לא רק השמים הנפתחים והקול הנשמע וההבטחה להראות את אשר יקרה - כל אלה תחילה בהיפוך גמור למה שמתרחש ב"דבר", אלא גם המזבח והמקטרת יתגלו בהיפוך משמעותם: "ויקח המלאך את המקטרת וימלאה אש מעל המזבח..." (ח', 5). ולא כמו בשירנו, שבו מתבקש הנביא לזרות את רצפת-האש ואת הניצוץ האלוהי שבלבו - "ויהי למו להצית/גלום הקטורת אשר בפיהם". |
|
כמוות, הוא המוות עצמו. |
|
שליח-ללא-שולח, ולכן כה יקשה על "בעל הדבר", על המשורר, לבצע את משימתו. המצב, שאליו ייקלע הנביא בשיר זה, הוא האימה מפני הדיבור הגורלי, המכלה, שאותו מוטל עליו להשמיע, לאסונו, לרגל הנסיבות שהתהוו. |
|
נביא אמת, יהא זה לא פחות מאשר הכיליון, המוות - של הנמענים ושל הדובר כאחד, ואם לא ישמיע, או אם יתכחש לשליחותו וישמיע, תחת זאת, משא-שווא של תחייה וחזון כוזב של תשועה, כפי שהוא נתבע על-ידי הקהל, כי אז לא יהא זה דבר. דברו לא יהיה שיר והוא לא יהיה ראוי לתואר "משורר". |
|
ישים זעם אלוהים בפיך (---) ויהי דברך מר כמוות, ויהי הוא המוות - נשמענו ונדעה". והוא חוזר על דבריו אלה גם לקראת הסיום: "פתח אפוא אתה את פיך, נביא האחרית, / ואם יש עמך דבר - אמור! / ויהי מר כמוות, ויהי הוא הוא המוות - אמור!" על דרך דברי יוחנן "והדבר היה את-האלוהים והוא הדבר היה אלוהים". אך אלוהים בורא העולם, מקור החיים באמצעות הדבר, מסתלק אצל ביאליק, ונותר רק הכלי, הדבר, אשר הופך עתה נרדף ל"מוות". והכלי האיום הזה, הדבר, מופקד בידי הנביא-המשורר, וניתן לייחס לדבר את כל המשמעויות שנזכרו לעיל, ועוד אחרות. |
|
פעמיים בשיר: תחילה, על דרך הדימוי, "מר כמוות", ותוך כדי דיבור: "ויהי הוא הוא המוות". ההיגד הזה איננו קל, כלל וכלל לא. כי אם אצל יוחנן "הדבר היה אלוהים" הרי בסיום השיר "דבר" של ביאליק, כפי שנאמר, אין אלוהים נוכח כלל. יש אמנם בבית השני "זעם-אלוהים" כצירוף כבול. "ואשר ישים זעם אלוהים בפיך", אבל זהו זעמו של הנביא, של המשורר. כמוהו כ"אם קללת אלוהים אכזריה נקלל". גם הזעם וגם הקללה מאוירים באמצעות התואר "אלוהים", ואלוהים עצמו איננו. הוא הפך כאן למטפורה, ללוואי, לו אי לזעם ולקללה, לא לברכה, לא לחסד, לא לרחמים. והשמים, כפי שנאמר לקראת הסיום - מחרישים, כמכירים באשמתם. |
|
|
|
למצב האנושי מכוח בינתו ותחושתו ורוצה להנחיל אותה לאחרים - חש עצמו, כאמור, כשליח ללא שולח: מצב טרגי שאיננו זר לספרות בת-ימינו. הוא חש, שבידו מופקד הדבר בעל העצמה הרבה ביותר מכל אשר ידע האדם מעולם, והוא יכול לעשות בו שימוש גורלי בלתי-הפיך מבלי שיוכל להיוועץ עם רשות עליונה כלשהי. הוא-הוא הרשות העליונה, ואין בלתו. לכן חשובה כל כך לענייננו ההשוואה עם יוחנן המטביל. כששאלוהו מיהו, הודה שהוא איננו המשיח. האתה אליהו? שאלוהו. לא, השיב, אינני אליהו. הנביא אתה? ויען: לא. עם זאת, הוא מעיד על עצמו שהוא עד מבשר, וזה איננו מעט בהשוואה למצב המתואר בשיר שלפנינו. |
|
האחרית") אין זה אלא המשורר הפונה אל עצמו, שהרי אין להעלות על הדעת שהמצווה הוא אותו האל המכחיש, בהמשך השיר, את קיום עצמו. בהיעדר אל, על המשורר עצמו להיות, כאמור, בעל הדבר, כיוון שהוא בעל השיר. בתורת שכזה עליו להיות, כביכול, תחליף לאלוהים. לשאת בכל האחריות על דבריו הגורליים, כי אין יודע ואין רואה ואין מגיד מלבדו. |
|
בשורה, לוגוס, אם שיר-אמת הוא. כי שיר-אמת לפי הלך-רוח זה הוא שיר שנולד מתוך ההכרח להשמיע דבר, ולו גם קשה ביותר; שאם אין בו מן הכוח לברוא עולם, לגאול אדם מספקותיו, להאיר לו את החשכה הרי יש בו עצמה כדי להחריב, חלילה, עולם. ואם אין בו לא מזה ולא מזה - מוטב לו שלא בא לעולם. |
|
ניכר מאוד מכל הנכתב עתה אצלנו תחת הכותרת "שירה", לרבות מה שאנחנו מלמדים ומנתחים כשירה ומציגים לפני תלמידינו: מעין התחכמויות תפלות, לעתים; היגדים שאינם מעלים ואינם מורידים. מאלה, שלאחר ברק ההפתעה - הראשון משאירים אותך שווה נפש. לא מתיקות-חיים בהם ולא מר-המוות. "חוויות" טריוויאליות של כאן ועכשיו. |
|
מסייעים, בעוונותינו, לטפח. ביאליק צפה, בחוש הנבואי שבו, ביורשיו, ב"משוררים" שיבואו בעקבותיו, בחוקריהם ובמפרשיהם ובאנשי יחסי הציבור שלהם והזהיר אותנו, כבר בראשית המאה, מפניהם. לא ייפלא אפוא שבעלי תפיסה פואטית שונה ירצו להתקומם ולהתגונן מפני תפיסה כזאת, ועל כך אעמוד בהמשך דבריי, אך, כאמור, זהו רק מסר הלוואי של השיר. לא המסר העיקרי, שהרי התנוונות השירה וסילופה, לאחר ככלות הכול, הן חלק מהירידה הכללית של הדור. |
|
|
|
לעולם אלא על ידי אדם שהוא הרבה יותר ממשורר ובתקופת ביניים מיוחדת במינה, שבה מתערער הביטחון בסדרי-עולם ובהתמד קיומו במציאותו של כוח עליון כלשהו, המעוניין והמסוגל להתערב בשעת משבר. תקופה כתקופתנו, שבה הכול מוטל על הכף: לחיים או למוות. להתחלה חדשה או לקץ כל הקצים. האם עומדים אנו עתה על סף תקופה חדשה, לפני האור הגדול, או בתקופת-ביניים של ליקוי מאורות, או, חלילה, לפני הקץ? אדם אינו יכול לחיות בעולם חסר-משמעות, נטול ביטחון בהמשכיות, ללא תקווה להתגלות ולבשורה כלשהי. |
||||||||||
|
|
||||||||||
|
||||||||||
|
פתיחה חדשה לעידן אחר, לעולם אחר, או, חלילה, לכיליון סופי. התחושות והסימנים רבים הם: מצד אחד, תגליות מרעישות - האדם נוגע בסודות היקום, הידע מתעצם והולך, ותוחלת החיים מתארכת. מצד שני: מחלות חשוכות-מרפא שפורצות אי-מזה ומאיימות על הקיום האנושי. בצורת, רעב ושטפונות וסכנת חורבן. אימה גרעינית ותקלות גרעיניות, ואדמה הפוערת פיה, רועדת תחתינו. סביבתו של האדם נעשית יותר ויותר אפוקליפטית, הולכת ונחרבת לעינינו והופכת את הפלנטה הזאת למסוכנת ומאיימת. הטבע מושחת. שכבת המגן האופפת את אוויר עולמנו נפרצת. ובאנושות: בצד הקדמה והפתיחות והחופש, קנאה וקנאות ושחור ימי הביניים וספרים עולים באש, והמונים אחוזי דיבוק לאבד ולהשמיד. ואין צריך לומר, שגם אצלנו, בפינתנו זו הקטנה, אין הדברים שמחים: מכאן שיר תחייה וחזון, ומכאן מלאכו של מוות רוכב על כתפנו. ועל כן: |
||||||||||||||||
|
||||||||||||||||
|
עצם הדיבור, שהזעם האלוהי ביסודו, הוא הוא המוות. זעם אלוהי? הן השמים מחרישים. אפילו לא בנוסח: "שמים, בקשו רחמים עליי!/אם יש בכם אל ולאל בכם נתיב/ ו א נ י לא מצאתיו", אלא: "והשמים מחרישים", אין התגלות, וגם נתיב אין. |
||||||||||||||||
|
בשעה שהוא צופה מחלון חדרו בקומה השמינית על השמים הנראים כ"זכוכית כחולה ודלוחה" מעל "יד אליהו וכפר שלם, שכונת התקווה ושיכוני כביש הטייסים" - "אני פונה אל השמים ובקשתי שטוחה לפניהם: אל, / אל נא תעשו לי כדבר הזה. / השמים אינם אומרים דבר אך אני שומע את תשובתם / בן-אדם, אנו רק הגיליון עליו רשומים הדברים. לא לנו / לשנות מן הכתוב (. .) קרא אל אלוהיך אולי ישמע לך / קול נעירת חמור עולה מאחת החצרות בכפר שלם. לא / איני מתלוצץ ואיני בודה". כך משורר בן זמננו, משורר חוזה, רואה מראות, שומע קולות (שם, עמ' 27). על זאת ניתן לומר: אם הראשונים כבני אדם, האחרונים כחמורים. ומדובר במשורר שהוא מעריץ גדול של ביאליק, להבדיל מזך, עמיחי, אבידן, שרואים בו משורר מיושן. |
|
ייפלא על שדה, שקבע במקום אחר, כי ביאליק, כביכול, סיכם את כל מפעל התחייה הציוני בפזמון שלו "המכונית" משום שכאן, בארץ, לא כתב עוד שירים לאומיים. ולכן, כנגד תרועת הצופר-השופר בשיר הביאליקאי, העמיד פנחס שדה את נעירת החמור כלפי עירו של להט. כך "הבין" שדה את אותו ביאליק, שבערוב ימיו, ברמת-גן, כתב, כמחווה לקוראיו הארץ-ישראליים, את השירה הנרגשת "פרידה", שבה יש חזרה אל חוויות היסוד, אל הילדות, אל גן העדן האבוד, אל הכפר השאנן, והפרידה ממנו והיציאה לעיר הגדולה, אך גם ההתפייסות עמה, בפירוש: "ותיטב הקריה בעיניי, וייפת לבי אחריה, / כי שכן עוד מחן הבוקר ומזיו יקרו עליה". התפייסות המשורר גם עם "רמת גן" - של הבנת שיריו. שדה פסח, משום מה, על "פרידה" ואצה לו הדרך למדור השכן: "מזמורים ופזמונות". אין אדם נתפס על התגלותו. |
|
|
|
(בספרו "בודדים במועדם") ולא רק בדור של "פרסי ביאליק", ואפילו מקרב מעריציו-תלמידיו היו מחברי פרודיות על שיריו. כי הדרך היחידה להשתחרר מעבותות ביאליק הגדול הייתה להתאזר בסגנון כתיבתו ולהתחכם לו. ואת שלונסקי הצעיר, למשל, הטריד מאוד השיר "דבר", ולא נתקררה דעתו עד שקרא לספר-ביכוריו, שבו כינס שתי פואמות דרמטיות יומרניות, אמנם לא בשם המפורש "דבר" אלא בשם שיש בו מצלילו של דבר: "דווי". ובספר זה, בלב הפואמה, שבה הוא מתאר את חזון כיבוש השירה העברית מידי קברניט ספינת השירה נח (היפוך אותיות של ח"נ - חיים נחמן), הוא קורא מגילה עתיקה, שמזכירה לנו משהו: |
|
ברא אותו" וגו'. הלא גם פסוקי יוחנן הם מהברית החדשה, שמהדהדים באוזנינו: "בראשית היה הדבר, והדבר היה את האלוהים..." הרוצה שלונסקי לרמוז בכך, שגם ביאליק עשה שימוש מתוחכם בפסוקים אלה? |
|
לפסוק "נפל דבר בינינו ואין יודע מה נפל". שלונסקי איננו יכול להתאפק נוכח משחק המלים הביאליקאי. ולאחר שהוא מדמה את אבות הספרות החדשה לפרות קדושות, לבנות (אצלו שחור הוא יפה, צעיר, פורץ דרכים חדשות, ואילו לבן הוא טהור, סטרילי, נכבד, קשיש) - ופרות אלה מטילות, לא עלינו, גללים בשדות, והללו מתקשים. מוכרז שם: "הלא דבר הוא / - אמנם דבר הוא, / ואם טרם גמל כליל למען ייפול" וגו', והקטע נגמר שוב ב"אכן דבר הוא". ו"הכהן" - הרמז הוא לביאליק - נתבדה, אכזב. לא השמיע את הבשורה הנחוצה. לכן נחוץ מישהו אחר, שיישא את הדבר, את החזון הנפול, ואין צריך לומר שהמישהו האחר הזה, המכונה, "איוב", הוא שלונסקי הצעיר עצמו, מנהיג סירת-השירה האחרת. |
|
הפרודיות העתידים לבוא גם כעבור עשרים שנה, לא יכול היה, כ"נמנען" לשיר התוכחה הזה, לעבור לסדר היום גם לאחר שפרסם את ספר ביכוריו דווי (תרפ"ד), מה גם שהוא עצמו ביקש לפתח פואטיקה אחרת ומנוגדת לזו שקבע ביאליק בנחרצות כה רבה. בשנת תרפ"ה, בשבתו בפאריס, הוסיף אפוא וחיבר המשך לשתי הפואמות של הספר דווי - את הפואמה הדרמטית "גלגול", שרק לאחרונה התפרסמה במלואה, עדיין מבלי לפענח יסודות מכריעים בה, על-ידי עוזי שביט, מתוך עזבונו של המשורר, בספר שלונסקי, ב' (ספריית פועלים, תשמ"ח), אך נדונה כבר בעבודת הדוקטורט שלי (תשל"ו). |
|
הביאליקאי, שיסודות שונים מתוך השיר המקורי שימשו אבנים לבניין הפואמה הזאת: כך, למשל, הוא קובע, שזמן ההתרחשות "מתחיל: באחרית וגומר: בבראשית". נביא האחרית, בעל הדבר, ביאליק, עשה אפוא את שלו: סיכם את מצב האדם בעולם מבראשית הראשונה ועד תקופת המבוכה של האלף השישי - עד אלול תיו-ריש וכולו - רמז למועד חיבור "דבר" (תרס"ד). שלונסקי צריך לפתוח עידן חדש, "בראשית חדשה", "בראשית אחרת", מושגים רווחים בשירתו. הוא צריך גם להשמיע "ויהי" בראשיתי חדש - תיבה שגם כן רווחת מאוד ביצירתו המוקדמת ואיננה אלא גלגול של "דבר", דבר האלוהים הבורא. |
|
"באחרית הימים, השמש הולכת וקופאת כאשר ניבאו המתנבאים". "כליה צפויה לעולם". אך בניגוד לחזיון קץ-הימים שב"דבר": כאן בונים מגדל לתלות עליו "חמה של חשמל", תחליף לשמש. אכן בין קטעי הפואמה הדרמטית יש, בין השאר, גם "התייחסות" לפסוקי דבר בעניין הלב: "וכי ימצאו במכתתם את-לבבך השרוף/לכלביהם ישליכו אותו". כך אומר הדובר השירי הביאליקאי, ופסוקים אלה משמשים עילה ל"מוקיון", אחת הדמויות השלונסקאיות ביצירה, לספר על בוקר אלול אחד, בשנת ה' תררם למניין הלצים, שבו רכב אלוהים אל המקולין (איטליז) לקנות לו בשר למעשה לבבות: "וימצא נתח, משקלו איפה / ועודף. / וייחר אז אף אלוהים - ויזורו: / ע - עטישש - / הנתח פסול טריפה / ללבב-האיש: / שיעורו גדול מכפול, / וריח אש ממנו נודף, / ויש בו דם / מה חם! / וגם... / גם חומרי שריפה - / הנתח פסול טריפה / ותם! / טרה-טה רה טם. // וישלך, בורא-כל את / בשר הפסולת / אל הכלבים. / הב-הב! / התגלע אז דו-קרב / בין שניים כלבים, / זה נבח: / שלי הוא! / וזה לעומתו: / שלי, חיי זנבי!" (א' שלונסקי, "גלגול" ספר שלונסקי ב', ספריית פועלים תשמ"ח, 1987, עמ' 99-98), הדברים נמשכים ונמשכים, מעשה-ליצנות, תוך אזכור מרומז של החודש והשנה שבהם התחבר השיר "דבר" ותוך הלעגת התוכחה הביאליקאית כלפי ה"נבלים", שמעמידים פנים כי כואבים הם את כאבו וממשיכים את שירו, אך נושאים עיניהם לחורבנו, כדי להיבנות ממנו, תוך השלכת היקר לו מכול - לבו לכלבים. |
|
שלונסקי בעבותות ביאליק (אור-עם, 1985) מסוגלים להבחין במעשה התשבץ של פסוקי "דבר" הביאליקאי המעוותים ב"גלגול" השלונסקאי, אך מה שביקשתי לציין בהקשר זה הוא כי שלונסקי לא יכול היה להגיע לפיתוח דבר שיר עצמאי משלו ללא השתחררות מעבותות ביאליק, רק תוך כדי השלמת הפואמה הדרמטית כולה, שאותה לא פרסם מעולם בשלמותה, וגם לא היה לו צורך לפרסם - הוא יכול היה להפיק מ"גלגול" קטעים-קטעים, שביניהם גם שירה ארצישראלית חלוצית יפה ומנחמת, ולפרסם אותם בבמות שונות, בעוד קטעים אחרים, הנוגעים למלחמה הספרותית עם ביאליק, תוך שימוש בנשק הפרודיה - פורסמו בנפרד. |
|
החמה", זאת לאחר שיתגשם חזונו של "נביא האחרית, והשמש תשקע לעולמים. אבל בפואמה הדרמטית בשלמותה מוכללות עקיצות חוזרות ונשנות על עצם המבוכה: "כי נבוכותי עוד יותר / בחזותי את פני המבוכה, / ואתם רק את אחוריה ראיתם / ותדמו כי פנים לה אין" (שם, 6). לאחר שהמבוכה, שמייצגה הוא המשורר הבוגר מוצגת בקלונה - מתגבר בלב המשורר הצעיר הצורך לבשר ולנחם. אמנם אין הוא הול ך בדרכו הנשגבה של אורי צבי גרינברג התובע "חזון", אלא מאיר בעין טובה את הזוטות שבחיים: "בזכות טלה עזים רך הפועה לפי תומו, / בזכות ציפורן הערלה עלי רגל, / עוד תזהיב קמה פה ושם / עוד אחזה פני השכינה כי תחייך פה לרגעים" (10). זוהי תשובה עקיפה ל ייאוש הביאליקאי, שאפשר לשלונסקי לפתח את שירתו החלוצית בשנות העשרים, בטרם פנה הוא עצמו ל"אבני בוהו" של המאה העשרים. |
|
של האדם, אדם, שמסוגל להעלות מחשבת בראשית ולהכריז מחדש: "יהי!" וזוהי, כאמור, התשובה החלוצית של שלונסקי לייאוש הביאליקאי. |
|
כביום הדין, בהירתמות מרצון בעול העמל, כדי להדביר שממה ולבנות עיר על חולות ושאר מפעלים, שבהם מוכיח האדם את יכולתו הטכנולוגית כי רבה. |
|
משום שלא היה בפיהם דבר לומר, אלא משום שבושו מאלים ומאדם. וכמו בנעוריו מוסיף ומתגרה שלונסקי, ספק בקונדסות של שוטה ספק באמונה נאיבית, בהיגדים הביאליקאיים הטרמינליים, היגדי האחרית. וכך, למשל, תחת זריית רצפת האש מעל למזבח, שבה נפתח דבר, ה"השוטה", ב"גלגול", שר לליל הזורה רוחות-אלול, המפיצות קטורת בחלל העולם. גם הצלי האירוני הביאליקאי הופך ל"צלי מבשר היונים" והצתת גלום-הקטורת מתלבשת בפי "מוקיון" בהצתת מקטרת מאור הכוכבים (53). שוב ושוב חודש אלול הגורלי, תאריך חיבור "דבר" מבצבץ-קורץ: אל תטעו! "כי הנה ישח האלול על גוויליו / וכסופר-סת"ם יחוק בחרט הצהוב: / באחרית...". ומול משורר האחרית: "ואולי אנוכי לבדי אז - פרא האחרון - / כרוח אלוהים פני בראשית חדשה אנוע / ואשאב 'יהי'! - / והיה - " (שם). |
|
|
|
לא פגמו כלל בעצמת השיר המקורי, שיר העם דבר. |
||||||
|
חומרים משיריו החזוניים כדי לעשות בהם שימוש תפל במסווה של הערצת המשורר הלאומי והזדהות עמו, פותח ביאליק את שירו בפניית הדובר אל המשורר בדמות של נביא, להשליך את "רצפת האש", את הרצף, הרשף, הגחלת האלוהית, מעל המזבח. "ויעף אליי אחד השרפים" - מסופר בישעיה ו, 6 - "ובידו רצפה - במלקחיים לקח מעל המזבח". בשיר אחר, "חלפה על פניי" שואל המשורר: "ומי הוא השרף אשר יגעיל-פי ברצפת אשו?" האש הקדושה הבוערת על מזבחו, בתוך לבו, אותו קורא אליו הדובר: "זרה הלאה, הנביא, ונטשתה לנבלים". שוב המצב הביאליקאי השכיח - אני מול אתם. אני המתייסר בשליחותי אליכם, אני הנשרף על מזבחי למען הצל את הקול ואתם, נבלים שכמותכם, אינכם ראויים לכך. הדבר היחידי, שאותו אתם מסוגלים להבין הוא החומרנות המגושמת. צורכי הגוף המידיים, הפער בין הרעיון הנבואי לבין קהל-היעד מצויר בזעם רב בבית הראשון. הוא בנוי מהיגד בן שורה וחצי: |
||||||
|
||||||
|
אש הקודש שבלב המשורר-הנביא למקור חימום ל"מנגלים" למיניהם. כך אולי נראים בעיניו גם ממשיכיו בשירה העברית העכשווית. משתמשים בניצוץ שבלבבו כדי להצית לעצמם סיגריה, לעשן מקטרת. מצטטי פסוקים משיריו כדי לערער באמצעותם את המזבח כולו, להוציא משם חומרים לבנות את בנייניהם, אך בהגיעם אל העיקר, אל הלב, הם, מתוך אטימות, לכלבים ישליכוהו, והכול במסווה של הזדהות: "כואבים את מכאובך ומקווים תקוותך - ונפשם / אל הריסות מזבחך ישאו". |
|
ועשנו יתערער", אלא שהמזבח והאש מתחלפים לכינור ולנימים שבלב, מקור שירתו. והם המעידים כי על כך דובר גם בבית הפותח. ושוב, פרט אחד מן המישור הפיגורטיבי, התמוני, נימי-הכינור, במקרה זה, הוא פתח להמחשת טיבם של ה"נמנעים" לשירתו. בתביעתם הגסה ממנו להיות להם למשורר-תחייה דווקא ולשיר להם "שיר תחייה וחזון ישועה", נאלץ המשורר ליצור כלי-נגינה, שמיתריו עשויים מקורי-עכביש. חומר דוחה, בלתי עמיד, ואשר צליליו, אם ישנם כאלה, רחוקים מלמלא את תביעות האסתטיקה. ההתקוממות נגד תפקיד המשורר הלאומי, הנאלץ להתאים את יצירתו לקומת המזמינים המגושמים, מעוררת בו את הרצון לנפץ את הכלי, לבעוט במזבח ולזרות לכל רוח את הצלילים המזויפים ואת שרידי סימניהם הרופפים. |
|
ברזל. הן השירה זה טבעה, יש שהיא פורטת על הנימים היותר דקים של נפשנו, ויש שהיא מכה חזק על לוח לבנו. אם אטום הוא לב השומע, גם פטיש ברזל עלול להישבר. ובה, באותה נשימה, נקרא המשורר על-ידי הדובר, קול פנימי שבו, לכתת את הפטיש למעדר ולכריית הקבר המשותף להם - לנבלים ולו עצמו כאחד. מן הקבר אל המוות אין המרחק רב - שתי שורות שיריות במקרה זה. המעבר מן המסגרת הפותחת אל המצב הקיומי החשוף ומן העמידה מול האתם אל האנחנו המבקשים לדעת - נעשה במקביל. הקטע הלירי, הווידויי נפתח בפנייה אל "אתה": "ראה, שפעת הלילה כיסתנו..." הוא מסתיים בשמים ש"בדממה ישאו עוונם". הרגשת זעם, חוסר-אונים, והגרוע מכול - היעדר מען להתייחסות, להפניית הקללה הנמרצת. אין משען. גם דרך אין עוד, ונותר, דומה, אך המוצא האחד - המוות. |
|
כתפנו"? האם זו תשובתם קלת הדעת של הנמענים על היסוסי המשורר לומר, לבסוף, את דברו המר ממוות? האם זו השלמה? האם זה תיאור מצב? האם זו אזהרה? |
|
המלעיטים את העם, לעת הזאת, ב"שיר תחייה וחזון ישועה". הוא רואה בזה, כאמור, נוכח התנאים שתוארו בראשית השיר: "משא שווא ותרמית אוזניים"; חוסר אחריות לאומי ואנושי הגובל בנטייה להתאבדות. מבקש לרכב על גבינו מעין מלאך מסוכן ולהוביל אותנו בדרך הבטוחה ל אבדון. ויש שאנו נתפסים למשא השווא ולתרמית האוזניים "ובתרועת תחייה על שפתיים ובמצהלות משחקים / אלי-קבר נדדה". תרצו, אזהרה: לפקוח עיניים. תרצו סיכום אכזרי של מצבו הנוכחי של האדם, לא מצאתי בשירה בת-זמננו מיצוי קולע יותר. משום כך, גם היום מדבר אלי השיר הזה, והיום, אולי, ביתר שאת. |
|
|
||||||
|
|
||||||
|
||||||
