תלמידים כותבים

תסתכל קודם על עצמך, ואחר כך תסתכל על אחרים שחר אהרון

בעולם שלנו, יש כל מיני אנשים: שמנים, רזים, כהים, בהירים, גבוהים ונמוכים. לכל אחד מהם יש אופי שונה. אתה אף פעם לא יכול לדעת אם לאותה אישה יפה ונחמדה יש אופי טוב ואוהב. אתה גם אף פעם לא יכול לדעת אם לאותו איש שמן ומכוער יש אופי רע. כדי לדעת, אתה צריך להכיר את אותו אדם ולא לשפוט אותו מיד. על הנושא הזה אני רוצה לכתוב את הסיפור שלי. ומכאן אני מתחילה:

כשהייתי בכיתה ה' הצטרפו לכיתה שלנו שני ילדים - רונית ורון. כשנכנסו לכיתה "גילינו" מי הם: על רון כבר ראו שהוא ילד חכם. בשיעורים הוא שלף תשובות מבריקות, בשיעורי ספורט הוא נתן הופעות במגרש ועם הילדים הוא היה ממש חברמן.
לעומת זאת, רונית הייתה ילדה די שמנה, נמוכה, לא כל כך טובה בלימודים וספורטאית "על הפנים". לא היו לה חברים בכלל, כי אף אחד לא רצה קִרבה עם "השמנמוכה" הזאת. כך כינו אותה.
אני ממש הערצתי את רון. הוא היה ממש נחמד לכולם. רונית הייתה די עצבנית, כך זה היה נראה, כי היא כלל לא דיברה.

יום אחד הגעתי לבית הספר וראיתי כמה ילדים מהכיתה שלי יורדים על רונית. רון היה אחד מהם. בהתחלה ממש צחקתי והצטרפתי אפילו גם אני לירידות וההעלבות. כשזה נגמר, כל כך צחקתי, עד שבכלל לא שמתי לב שרונית ממש עצובה, ושהיא אדומה מבכי.
כשחזרתי הביתה, רציתי לסדר את השיער ונעמדתי מול המראה. אבל כשהסתכלתי על עצמי, הייתי בטוחה שזו לא אני, בעצם, זו באמת לא הייתה אני. הרגשתי שמי שהשתקפה שם במראה, היא לא אני! לא המראֶה ולא האופי. שאלתי את עצמי: "האם עשיתי משהו רע?" ומייד התחרטתי, "לא עשיתי שום דבר רע!" אמרתי לעצמי וקבעתי שהמראָה מלוכלכת וישנה.
הלכתי למראה אחרת. הפעם זה כבר לא היה צחוק. לא ראיתי את עצמי! זו לא הייתה אני! שאלתי את עצמי: "אם כך, אז מי זאת?" פתאום, שמעתי קול מדבר אלי: "את בהחלט צודקת, זאת ממש לא את." ממש נבהלתי! הדמות שלי מהמראה דיברה: "את באמת לא יודעת מה עשית? את רוצה שאני אזכיר לך?" לפתע, הרגשתי איך אני עפה ונוחתת על אדמה קשה. פתאום, ראיתי את מה שקרה בבוקר. ראיתי איך אנחנו יורדים על רונית! פתאום, כשהסתכלתי על זה מנקודת מבט שונה, ראיתי כמה המעשה היה נוראי, משפיל וגם עלוב . עכשיו הבנתי מה עשיתי, וידעתי שרק אם אבקש סליחה מרונית, אראה את עצמי שוב מחייכת במראה.

רצתי מהבית, חיפשתי את רונית, ואז, מצאתי אותה. היא ישבה שם, באותו מקום והאכילה ציפורים בפירורי לחם. ניגשתי אליה. שאלתי אותה: "רונית, אני יכולה לדבר איתך?" היא הנהנה בראשה לאות כן, והתיישבתי לידה. אמרתי לה: "רונית, אני ממש מצטערת, לא ידעתי, ורק כשחזרתי הביתה, הבנתי". היא חייכה ואמרה: "אני סולחת". חזרתי הביתה מאושרת. גם ההרגשה שלי הייתה טובה, וגם הכרתי חברה חדשה.
פתאום נעצרתי. שמעתי קולות. זה היה קולו של רון! חשבתי: "אלך להגיד לו שלום?" אבל כשממש ראיתי אותו, הזדעזעתי! הוא זרק אבנים על ציפורים ובידו ראיתי שתי קופסאות גבינה עם המחיר עדיין עליהן. הייתי בהלם: "רון, רון מתעלל בבעלי חיים וגם גונב?" חזרתי הביתה עדיין בהלם.
כשהלכתי לישון חשבתי על כל מה שהיה היום. רונית נראתה מעצבנת ושמנה אבל היא הייתה טובה ונחמדה והאכילה את הציפורים. רון היה ממש חברמן, אבל האמת שהוא שקרן שמתעלל בחיות וגונב. רק אז הבנתי: "אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו". לפי דעתי זה ממש תאר את מה שקרה. אבל אחרי זה החלטתי: "אני אמציא פתגם משלי שיתאים למה שקרה."

הפתגם הוא: "תסתכל קודם על עצמך, אחר כך תסתכל על אחרים". לפי דעתי, הפתגם הזה מתאים לרון, ובמידה מסוימת גם לי. הרגשתי שעשיתי משהו טוב והכול בזכות המראה, ששיקפה לי את המעשים שלי.

שחר אהרון היא תלמידה בכיתה ו/1, בבית ספר ע"ש זאב ז'בוטינסקי בבית שמש.
את הסיפור היא כתבה בשנת תשס"ה, 2005.