שירים וסיפורים כשקוראים שירים, אפשר להיעזר ברעיונות מתוך לקרוא שיר. כשקוראים סיפורים, אפשר להיעזר ברעיונות מתוך לקרוא סיפור. קריאה של יצירות ספרות מתקופות שונות ומסוגות שונות; התייחסות פרשנית להיבטיהן הרגשיים, האסתטיים והחברתיים-תרבותיים - הישג נדרש 6 מתוך "הישגים נדרשים בחינוך הלשוני" להביט בראי, שיר, מירה מינצר-יערי רסיס שלם, שיר, שלומית כהן-אסיף כף המרק, שיר, שלומית כהן-אסיף האישונים של אמא, שיר, שלומית כהן-אסיף המראה הישנה, קטע מתוך הסיפור ספיח, חיים נחמן ביאליק לְהַבִּיט בָּרְאִי   מירה מינצר-יערי כָּל בֹּקֶר אֲנִי בָּא אֵלַי לָרְאִי, וְעוֹמֵד מוּלִי וּמַבִּיט בִּי, מְצַחְצֵחַ שִׁנַּיִם, וְעוֹשֶׂה לִי פַּרְצוּפִים, אַחַר-כָּךְ מִסְתָּרֵק, וְעוֹשֶׂה לִי חִיוּכִים. וְאָז אֲנִי מִתְקָרֵב לָרְאִי קָדִימָה, וְהוֹלֵךְ מִמֶּנִי אָחוֹרָה, וְשׁוּב אֲנִי הוֹלֵךְ אֵלַי, עַד שֶׁהַפָּנִים שֶׁלִי נוֹגְעִים בְּפָנַי; עַיִן בְּעַיִן נוֹגַעַת, וְאַף נוֹגֵעַ בְּאַף, וְהַפֶּה שֶׁלִי - בְּפֶה שֶׁלִי נוֹשֵׁם וְשָׁר, וְרַק בְּאֶמְצַע תָּקוּעַ רְאִי זְכוּכִית דַּק וָקָר. וּכְשֶׁחָבַשְׁתִי כּוֹבַע מַצְחִיק, וְצָבַעְתִּי בְּגִיר אֶת הַיָּדַיִם, הָלַכְתִּי לָרְאִי - לִצְחֹק אִתִּי בִּשְׁנַיִם. אוֹ כְּשֶׁכָּאַב לִי, וְהִתְחַלְתִּי לִבְכּוֹת - הָלַכְתִּי לָרְאִי (עִם כָּל הַכְּאֵב וְהַבְּכִי) לְהִצְטַעֵר אִתִּי. אֲבָל תָּמִיד תָּמִיד הַשְׁאֵלָה (כְּמוֹ חִידָה מְשֻׁנָּה) אֵיךְ אֲנִי פֹּה, אֲבָל מִשָּׁם אֲנִי בָּא?! מתוך: מי שנשאר עם עצמו - הוא כבר לא לבד, הקיבוץ המאוחד, 1978 רְסִיס שָׁלֵם  שלומית כהן-אסיף הָרְאִי נִשְׁבַּר לִרְסִיסִים (לֹא אֲנִי שָׁבַרְתִי, אֵינִי אָשֵׁם!) בְּכָל רְסִיס אֲנִי רוֹאֶה אוֹתִי כְּמוֹ בִּרְאִי אֶחָד שָׁלֵם. מתוך: שוק המראות הקטנות, הקיבוץ המאוחד, 1999 כַּף הַמָּרָק  שלומית כהן-אסיף "לָמָּה אַתָּה מְשַׂחֵק בַּכַּף? הַמָּרָק עוֹד יִתְקָרֵר!" אִמָּא, בְּכָל צַד שֶׁל הַכַּף אֲנִי רוֹאֶה אוֹתִי אַחֵר. בַּצַּד הֶעָמֹק אֲנִי הָפוּךְ (מַצְחִיק וְגַם מַבְהִיל!) אֲנִי הוֹפֵך אֶת הַכַּף וְרֹואֶה אוֹתִי רָגִיל. מתוך: שוק המראות הקטנות, הקיבוץ המאוחד, 1999 הָאִישׁוֹנִים שֶׁל אִמָּא  שלומית כהן-אסיף תִּרְאִי אִמָּא, תִּרְאִי בְּתוֹךְ הָעַיִן שֶׁלָךְ יֵש רְאִי. אֲנִי רוֹאֶה בִּפְנִים גַמָּד אַל תָּזִיזִי רֹאשׁ לַצַּד. "הַגַּמָּד שֶׁל הָעַיִן זֶה אַתָּה, טִפְּשׁוֹן. לַגַּמָּד שֶׁל הָעַיִן קוֹרְאִים אִישׁוֹן." מתוך: שוק המראות הקטנות, הקיבוץ המאוחד, 1999 המראָה הישנה קטע מתוך הסיפור ספיח, חיים נחמן ביאליק … מכל כלי הבית משכה ביותר את לבי המראָה הישנה, זו שהיא תלויה למעלה מן המסב. בעיני היא הגדולה שבחידות עולמי, כל פעם שאני מזדקף על המסב כנגדה, אני רואה בתוכה שוב חדר וכלים, את עצמי ואת הארון שכנגד עם כלי הנחֹשת ברֹאשוֹ, הם הם ממש בדמותם וּבצלמם, אלא שבתוך המראָה כולם מוּטים ועומדים במדרון, מוכנים כל רגע לנפילה; והדבר כֻּלּוֹ מוּקשה: ראשית, מאין באו כל אלה לתוך המראָה? והשנית, מדוע לא יתמוטט הארון עם כלי הנחֹשת שברֹאשׁוֹ?… נתתי את לבי לחקור לעת מצוא את הענין על בוּריוֹ, ושעה יפה לכך נזדמנה לי מהרה. בני הבית יצאו למקום שיצאו ואני נשארתי יחידי. השעה שעת הצהרַיִם. באמצע הרצפה שטוחה צורת החלוֹן כעין שלולית משוּבּצת של אור - וּזבובים באים וטובלים שם. תרנגולת מנומרת מטיֶלת לה בלאט, פסיעה פסיעה קטנה, וּמקרקרת בחשאי קִרקוּר קלוש, כמי שחטפַתָּה תנוּמה. כל אימת שהיא נבלעת בעמוד האור נוצותיה מזהיבות וכֻלהּ נעשׂית סכוּיה וזהרורית. קפצתי ועליתי על המסב ושרבבתי את עצמי כנגד המראה - יש ויש! שמואל'יק שני עומד כנגדי ממש וחוטמו נוגע בחוטמי. נרתעתי קצת לאחורי - ואף הוא נרתע. מתקרב אני - אף הוא מתקרב. אם כן, הרי אני מעַוֶּה את פני ושולח לשון - ואף הוא כך. "חי-חי-חי" - משׂחק אני - ואף הוא משׂחק, אבל בלא "חי-חי-חי", שאין קולו נשמע. הדבר תמוה, ואני מתיָרא קצת - ואף-על-פי-כן מסתכל… הרצפה שבתוך המראה משופעת וּשלולית האור באמצעיתה נוטה להשתפך… וּשאר הכלים אף הם מוּטים או תלויים כֻּלם בנס… הוי, אם יפול, חס ושלום, המכתש, למשל, מראש הארון - פַּץ! - יהא מפצע את המֹחַ… לבי פג מפחד סתום, אבל מיד אני מתחזק וּמציץ שוב. צריך אני לעמוד על סודו של הדבר - וִיהִי מה! מאחורי המראה ודאי יושב לו שם איזה לץ או "מזיק" נעלם והוא העושה בלהטיו את כל הקסמים האלה. "להציץ לשם או שלא להציץ?… מי יודע, שמא תפגעני יד נעלמה במכת-לחי. הֲיִבָּצֵר מן המזיק דבר?…" ואני מסתכן ותופס במסגרת המראה, מציץ במה שלאחור - וסולד מיד… שוב מציץ - ושוב סולד… פתאֹם נתנדנדה המראה ועִמה הרצפה, החדר, הכלים, אני עצמי - פַּץ! לבבי תעה, עיני חשכו, ואני מתמוטט ונופל תחת שברי המפולת… כששבה אלי רוחי, ראיתי שהחדר, ברוך השם, לא נתמוטט, אלא המראה נשמטה מעל שני המסמרים התחתונים ונשארה תלויה רק בוו העליון לבדו. מבין דופן המסב והכֹּתל בולט מקצת מפנקסו של אבא. הוא נפל מסתמא מאחורי המראה ונתקע בין הדפָנוֹת. לא אירע אלא היזק קטן: מבהלה קפצה התרנגולת על השֻלחן והפּילה כּוֹס, ושֶבֶר של זכוּכית נִתַּז לתוך שלולית האור והוא נוצץ עד מאֹד, כּאִלּוּ נעשׂה לו נס גדול פתאֹם… סופו של מעשה זה היה, כסופם של כל מעשי ידי בבית אבא - סטירות לחי. וּבאוֹתוֹ היום נגמר דִּינִי ל"חדר". קטע מתוך הפרק השני "אגודלי וחידות העולם", בספיח בתוך: כל כתבי ח. נ. ביאליק, דביר תל אביב, (תרצ"ח) תשכ"ח, עמ' קסב. תוכלו לקרוא את הסיפור סָפִיחַ בפרויקט בן-יהודה