המראה בספרות ילדים     כתיבה: רננה גרין-שוקרון ראש המרכז לספרות ילדים, המכללה לחינוך ע"ש דוד ילין, ירושלים, מרץ, 2005 עיבוד לאתר: שרית רביד עריכת לשון: דרורה ועדיה לסופרים ולמשוררים יש מבט ייחודי על תופעות, חוויות ומראות. הם יכולים לראות במראה שער לעולמות אחרים, נקודת מוצא להפלגה על כנפי הדמיון ואמצעי להעברת מסרים שונים. המאמר שלפניכם מציג הופעות שונות של מראות והשתקפויות ביצירות ספרות לילדים (בעיקר), לנוער ולמבוגרים, יצירות קלאסיות ומודרניות בתחומי השירה, הסיפורת ואף הקומיקס. ביצירות אלו מופיעה המראָה כחפץ מוחשי וכסמל, כחפץ דומם או כחפץ בעל תכונות קסומות, כמעוררת תגובות, כדוברת מרחשֵי לִבּה ואף כִּמְשַמֶרֶת פנים שהתבוננו בה. כמה דברים על המאמר שכדאי לדעת: - המאמר מבוסס על יצירות הספרות הנמצאות באתר. - בעתיד נוסיף לביבליוגרפיה עוד יצירות שבהן נזכרות מראות, ונשמח להוסיף יצירות שתמליצו עליהן. - המאמר נכתב בשני סוגי פונטים בצבעים שונים כדי לאפשר קריאות שונות: אפשר לקרוא כל טקסט בנפרד לפי סוג הפונט והצבע, ואפשר לקרוא ברצף את כל הטקסט. - מורים ותלמידים העוסקים בספרות יכולים למצוא קשר בין המאמר לבין תכנית הלימודים לבית הספר היסודי חינוך לשוני: עברית - שפה, ספרות ותרבות אתם מוזמנים להצטרף למסע ספרותי בים המראות. מוכנים?…. אנחנו מפליגים. מה זאת מראה? בעלי חיים מול המראה ילדים מול המראה מבוגרים מול המראה דימוי עצמי ראי הנפש הראי והמשפחה מראות קסומות העולם שמעבר למראה עולם הפוך המראה הנשברת המראה הדוברת השתקפויות מראה מכפילה ביבליוגרפיה מה זאת מראה? בעלי חיים מול המראה בעלי חיים אינם מבינים את תופעת השתקפות דמותם במראה או במים, וכאשר הם רואים את בבואתם הם מבולבלים ומופתעים. חוסר ההיכרות עם התופעה של ההשתקפות מופיע בסיפורים רבים ומנוצל למטרות שונות. לפנינו כמה סיפורים העוסקים בנושא זה: הסיפור הבית של אלף המראות מתאר את תגובתו של כלב בחדר שכולו מראות. למעשה הכלב אינו מופיע בסיפור הזה בצורה ריאליסטית, כלומר ככלב אמיתי. ברור לנו שמְסַפֵּר הסיפור הֶאֱנִיש את הכלב, ייחס לו תכונות והתנהגות אנושיות כדי להשיג מטרה כלשהי. סופרים משתמשים באמצעי אמנותי זה, בדרך כלל כשהם מבקשים להרחיק את הקוראים מהמסופר בסיפור ולאפשר להם להביט על הסיטואציה המתוארת ועל עצמם מן הצד. בדרך זו הם יכולים לשפוט את האירועים שיפוט אובייקטיבי ונטול מעורבות רגשית סובייקטיבית. # מה לדעתכם ביקש המספר לומר לשומעיו? ייתכן שהסיפור מבקש לעורר בנו הקוראים מודעות לדרך שבה אנו נראים בעיני אחרים: כאשר אנו מחייכים ומקרינים תחושות שמחה ושביעות רצון, אנו מושכים כלפינו תגובות חיוביות מן הסביבה. לעומת זאת, כשאנו כועסים ומקרינים הסתייגות ובהלה, אנו מעוררים באחרים תגובות שליליות כלפינו. הסנאי בשירה של לאה גולדברג הסנאי וחברו מגיב בפליאה כשהוא מביט במי האגם ומגלה בהם סנאי חביב. גם הוא, כמו הכלבים בסיפור הקודם, אינו מבין ואינו מכיר את תופעת ההשתקפות במראה או במים1. האם גם כאן מַאֲנישה2 המשוררת את הסנאי? הסיטואציה המתוארת בשיר היא של סנאי המתבונן במים ורואה את בבואתו נשקפת בהם: מִתְפַּלֵּא הַסְּנָאִי עַל דְּמוּתוֹ וְאוֹמֵר: "שָׁם בַּמַּיִם, בַּמַּיִם מָצָאתִי חָבֵר! המשוררת מעניקה לסנאי רגשות אנושיים: פליאה, שמחה, עצב, בהלה, אכזבה. גם העץ הניצב שם מואנש - הוא מעודד את הסנאי. אם כן, מהו נושא השיר? השיר מספר על ילדים, על חברות, על אכזבה ועלבון של ילד קטן ועל עידוד מצד מבוגר אוהב. # קראו בפורום מה חושב אורן באותו נושא. הוסיפו תגובה להודעתו. כדי ליצור סיטואציה סמלית של תקווה ואכזבה, של כמיהה למצוא חבר כדי לא להיות לבד, השתמשה לאה גולדברג בתופעת ההשתקפות של דמויות או עצמים במקווה מים חלק ובטשטוש המראות במים שאינם חלקים, לאחר שחפץ מושלך לתוכם. הנושא המתואר בשיר מבוסס על היכרות מוקדמת של הקוראים עם תופעת ההשתקפות במים. הילדים, נמעני השיר, יודעים יותר מהסנאי ומבינים מה שהוא עדיין אינו מבין. כך הם חווים אתו מתוך ההזדהות עמו את התקווה והדחייה, וזוכים בעידוד מצד הדמות הבוגרת: "עוֹד יָשׁוּב הֶחָבֵר". באגדה האריה והארנב כל החיות מואנשות: הן עורכות חוזה עם האריה ומשוחחות ביניהן. הארנב יודע שבְּמֵי הבאר משתקף מי שמביט לתוכה. האריה אינו מכיר את התופעה וגם אינו יודע מהו הֵד, לכן הוא נבהל מן האריה הנשקף אליו במים, מסתער לעברו וטובע. באגדה זו משמשת תופעת ההשתקפות כאמצעי מכריע בהישרדות של הקטן והחלש במאבקו מול הגדול והחזק. יתרון הידע שהוא חלק מחכמתו ומפיקחותו של הקטן (הארנב) מביא לניצחונו על החזק (האריה) הבוטח בכוחו הפיזי. למעשה זהו סיפור מְשָׁלִי הבנוי מִמָשָׁל וּמִנִמְשָׁל. המשל והנמשל מוכרים לנו גם מִמשלים ידועים אחרים, למשל: האריה והעכבר, הארנב והצב, שלמה המלך והדבורה. ילדים מול המראה בתקופת הילדות עורך הילד היכרות עם עצמו, עם סביבתו הקרובה והרחוקה, מתוודע למושגים, לעצמים, למקומות וליחסים. תופעות ומושגים יומיומיים ושגרתיים עבור המבוגר מהווים חידושים מעוררי עניין ופליאה לילד הצעיר. המראה מסקרנת ומושכת. היא משקפת תמונה נעה ומוחשית לכאורה, שלא ניתן לחוש בה במגע. יצירות ספרות המיועדות לגיל הרך מתעדות את תהליך היכרותו של הילד עם המראָה. החל מהמפגש הראשון המתמיה והמבלבל עד לשלב שבו הוא מבין כי דמותו שלו היא המשתקפת במראָה. שושנה יובל מתארת בשירהּ תמונה פעוטה הנהנית להביט על עצמה בראי. הילדה הקטנה, שעדיין אינה מדברת, מבטאת את הנאתה זו בצחוק וללא מילים. היא מעדיפה להביט בראי ולא בכל תמונה אחרת. השיר נכתב מנקודת מבטם של המבוגרים הצופים בה מן הצד ותוהים האם היא אכן מבינה שהיא צופה בעצמה. וַאֲנָחְנוּ לֹא יוֹדְעִים - אִם הִיא יוֹדַעַת שֶׁזוֹ הִיא. הילדים הקוראים שיר זה נהנים מיתרון הידע שיש להם לעומת הילדה הקטנה. שירים אחרים, כדוגמת שירה של שולמית הראבן הילד בראי, מתארים את הילד הצעיר המסוגל כבר לבטא במילים את פליאתו, כאשר הוא ניצב מול המראה ורואה בה דמות מוכרת הדומה לו. הוא אמנם מודע לכך שהוא זה הנשקף בראי: " אֲנִי נִגָּשׁ לָרְאִי וְרוֹאֶה בָּרְאִי אֶת כֻּלִי" אך עם זאת הוא מתלונן על הילד שבראי שלא ניתן ליצור עמו קשר: הַיֶּלֶד הַזֶּה בָּרְאִי לֹא מֵבִין מָה אֲנִי מְדַבֵּר, הַיֶּלֶד הַזֶּה בָּרְאִי לְגַמְרֵי אֵינֶּנוּ חָבֵר. צורת כתיבתו של השיר ממחישה את המתואר בו, שהרי שיר הוא שלמות של תוכן וצורה. בשורות רבות בשיר יש הכפלה של המתואר, ממש כאילו הניחו מראה במרכז השורה והיא זו שהכפילה את המילים: אֲנִי צוֹחֵק בָּרְאִי וְהַיֶלֶד צוֹחֵק שָׁם מוּלִי. אֲנִי בּוֹכֶה בָּרְאִי, אָז הַיֶלֶד בּוֹכֶה לְמוּלִי. השיר מחדד את תחושות הבלבול והמבוכה שגורמת המראה לילד הצעיר בשל הפער שנוצר בין הידע שלו על המראה (המשקפת את המתבונן בה) לבין אי ההבנה שלו, כיצד פלא זה מתרחש. חוסר הבהירות גורם לילד לנוע ולזוז מול המראה כדי לגלות ולהבין את תכונותיה ואת דרך פעולתה. דרושים לו ניסיונות חוזרים ונשנים והוא נמשך לחזור על החוויה המפתיעה הזו שוב ושוב בכל בוקר, כפי שמתארת מירה מינצר-יערי בשירה להביט בראי. הילד העומד במרכז השיר כבר יודע שהוא הנשקף מן הראי: כָּל בֹּקֶר אֲנִי בָּא אֵלַי לָרְאִי, וְעוֹמֵד מוּלִי וּמַבִּיט בִּי, המראה מאפשרת לילד מפגש מיוחד עם עצמו. מפגש שבו הוא מכיר את עצמו היכרות פיזית, שהרי כיצד יכיר הילד את מראהו החיצוני, אם לא באמצעות הראי, ובנוסף לכך הוא מזמן לו גם אפשרות לשוחח עם עצמו "פנים אל פנים", כלומר לשקף לעצמו באופן מוחשי (שניתן לראות) את רגשותיו. הוא ניצב מול הראי כדי לראות את עצמו צוחק ושמח, וגם כדי לראות את הכאב והבכי. השאלה שנותרת בלתי פתורה עבורו היא: (כְּמוֹ חִידָה מְשֻׁנָּה) אֵיךְ אֲנִי פֹּה, אֲבָל מִשָּׁם אֲנִי בָּא?! פיאז'ה חקר את דרך חשיבתם של ילדים ותיאר זאת בספרו שש מסות על ההתפתחות הנפשית (ספרית פועלים, ת"א, 1969). שם הוא מסביר שילדים קטנים עסוקים ברובד הקונקרטי והמוחשי של החיים. כשילדים גדלים, מתרחבת גם צורת חשיבתם והופכת למופשטת, ועל כן הם מעלים שאלות ומנסים להבין תופעות שונות, לנסח קשרי סיבה ותוצאה ולקבל תשובות לשאלותיהם. הילד לא רק משוחח עם עצמו באמצעות הראי, אלא גם חוקר את מראהו כפי שמשתקף בראי ומנסה להבין האם הוא נשאר אותו הילד, גם כאשר הבעות פניו משתנות. ילדים, כידוע, חוקרים את העולם באמצעות משחק, ואכן הם נהנים להשתעשע מול המראה בהעוויות פנים, כפי שמתאר יהודה אטלס בשירו אם מישהו היה רואה. # האם מצבים כאלה מוכרים לכם? תוכלו לספר על כך בפורום ביאליק ביצירתו ספיח משחזר את נקודת מבטו של הילד הקטן על סביבתו, כל מה שיש בה נתפס בעיניו כ"רזי עולם ומסתורין שצריכים עיון" (ע' קפ"א). הוא מודה כי מכל חפצי הבית משכה אותו ביותר המראָה ובשבילו היא הייתה הגדולה בחידות עולמו כפעוט. המראה שתלתה על שני ווים הייתה כנראה נטויה במקצת, ולכן החדר וארון הכלים השתקפו בה כ"מוטים ועומדים במדרון". גם ביאליק הצעיר, ככל הילדים, ניסה להתקרב למראה ולהתרחק ממנה, ובחן את דמותו הנשקפת בה. חוקרי יצירתו של ביאליק טוענים כי בסיפור "ספיח" מנסה המחבר להתבונן כאמן מבוגר במראות הראשוניים (מראות תשתית) שראה כילד ולהבין את השלכותיהם על יצירתו. כפי שהוא עצמו כותב שם: "באמת אמרו, אין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת: בילדותו. המראות הראשונים, בעודם בבתוליהם, כיום צאתם מתחת יד היוצר, הם הם גופי דברים, עיקר תמציתם, ואלה שלאחריהם - אך מהדורותיהם השניות והפגומות הן. מעין הראשונים, רמזים קלושים להם, ולא הם ממש. ומבשרי חזיתי זאת: כל מראות שמים וארץ שהייתי מברך עליהם בימי חיי - לא ניזונו אלא מכוח ראיה ראשונה" (שם, ע' קע"ג). ראיית הילד היא ראייה שמערבת מציאות ודמיון, ואכן הילד מדמה לעצמו שמאחורי המראָה ניצב אדם בעל כוחות קסם המהתל בו ועלול להכותו אם ינסה לגלות אותו. חקירת המראָה והניסיון לפענח את סודה הם כניסיון לפתור את חידת היווצרותו של העולם ( "מאין באו כל אלה"?) ולהבין את סוד שיווי המשקל ("מדוע זה לא יתמוטט הארון עם כלי הנחושת בראשו?"). ניתן לראות ניסיון זה כאנלוגי (מקביל) לסקרנותם של אדם וחווה לטעום מפרי עץ הדעת, סקרנות שבגללה נענשו בגירוש מגן העדן, ממש כפי שהילד חיים נחמן ביאליק "נענש", לתפיסתו, כשבאותו היום "נגמר דיני ל'חדר' ". פענוח הסוד - כמוהו כחציית הגבול בין עולם התמימות הילדי לעולם המבוגרים בעלי הידע. ביאליק נוקט בסיפורו לשון סמלית, ולמעשה ברובד הסמוי של היצירה הוא מנסה לעמוד על סוד המעבר של עולם המציאות לייצוגו ולעיצובו האמנותי בספרות ובשירה. מבוגרים מול המראה לא תמיד הייתה המראה חפץ מצוי וזמין בכל בית. אנשים שנתקלו במראה לראשונה בחייהם הופתעו ממה שנשקף אליהם ממנה והגיבו בבלבול, בחשדנות, בפחד ובחוסר הבנה. המראה הוא סיפור עם מקוריאה שנושאו הוא המעבר מן העולם הישן אל העולם החדש. איש צעיר ומשכיל חוזר מהעיר הגדולה ובכיסו "חפץ מסתורי כזה שממנו משתקפות פניו בבהירות כזו". הוא מסתיר את המראה הקטנה במגירה בביתו ומציץ בה מדי פעם להנאתו. האיש הצעיר שומר לעצמו את יתרון הידע המודרני, אולי כיוון שאינו יודע כיצד להסבירו, ואולי כי הוא חש שהחפץ המסתורי והסוד הטמון בו מקנים לו כוח. כאשר אשתו והוריו מתבוננים במראָה הם אינם מבינים מה הם רואים, מפני שאינם מזהים בה את עצמם. # קראו בפורום מה כתבו תום עדי ודניאל והוסיפו את תגובותיכם. סיפורי עם הם סיפורים עתיקים שסופרו בעל פה לפני קהל מעורב ובאמצעותם הועברו מסרים חברתיים בדרך שלא עוררה ביקורת והתנגדות. בחברה מסורתית שבה הכוח היה נתון בידי הגברים לא ניתן היה לומר להם באופן מפורש, כי למען שלום בית ושלוות המשפחה כדאי להם להיות נאמנים לנשותיהם. סיפור בנושא זה מאפשר להעביר את המסר בצורה עקיפה ומשעשעת, הבונה על יתרון הידע שיש למאזינים לסיפור על פני הדמויות המתוארות בו. הסיפור מן המיתולוגיה היוונית על נרקיס מספר על עלם יפה תואר שהתאהב בבבואתו שנשקפה במים, ולבסוף אהבתו זו הביאה למותו. הסיפור מבוסס על כך שגיבורו לא הבין את תופעת ההשתקפות במים החלקים ואת היעלמות הבבואה כשהמים אינם חלקים. איזה מסר מבקש הסיפור הזה להעביר לשומעיו? # קראו איך מתרחשת השתקפות במים? הסיפורים שהובאו עד כה לא לעגו לגיבוריהם על כך שלא הכירו את המראה ותכונותיה. לעומתם, חטיבה פופולרית ומשעשעת של סיפורי העם הנפוצים בעדות שונות היא זו הסובבת סביב דמויותיהם של השוטים והלצים. כאלה הם סיפורי חכמי חלם וסיפורי חוּשָם. ההנאה מסיפורי השוטים נובעת מכך שהשומעים והקוראים יודעים, היכן חכמי חלם טועים ומה אינם מבינים. בסיפורי לצים - הגיבור הראשי פיקח מסובביו ומתחכם עמם. הסיפורים נטועים בעולמם ובתרבותם של השומעים ומופיעים בהם דמויות, מקומות ואירועים המוכרים להם מחייהם ומתרבותם. סיפוריהם של חושם והחלמאים הם סיפורים יהודיים, וכך גם הסיפור העממי איך יצאו חֶלמָאים לצוד את הירח שיאיר את עירם באורו הזורח. הסיפור כולו מתרחש בנוף כפרי של עיירה יהודית באירופה. רב הקהילה שב לביתו מתפילת תיקון חצות בבית המדרש. רבנים, זקני העדה והקהל - כולם מברכים את ברכת קידוש הלבנה. החלמאים מכירים, כביכול, את תופעת ההשתקפות ויודעים, שאם יציבו חבית מים בחוץ בליל ירח מלא, הירח ישתקף בתוך חבית המים. הם גם יודעים שהירח משנה את צורתו במהלך החודש: באמצע החודש הוא נראה עגול ומלא, וכעבור שבועיים הירח כמעט ואינו נראה ואינו מאיר. אבל תבונתם מסתיימת בנקודה זו. הם לא מחברים את קטעי המידע לרצף אחד בעל משמעות, ולכן מסיקים מסקנות מוטעות בדבר יכולתם לצוד את הירח ולהחזיקו שמור בתוך המים. המסר המוכר - "סוף מעשה במחשבה תחילה" - נכון גם לסיפור הזה. סיפורי החלמאים מזכירים את דרך חשיבתם של ילדים או של אנשים פשוטים וחסרי השכלה. החלמאים דומים לבני האדם הקדמונים שעמדו מבוהלים וחסרי אונים מול תופעות טבע, שלא ידעו לחזות את בואם או להתמודד עם הנזקים שיגרמו בעטיין. כיוון שכך נאחזו באמונות טפלות שבעזרתן ניסו להעניק משמעות לתופעות טבע. גיבורי הסיפור שאנו דנים בו הם זקני העדה, רבנים וחכמים. הטעויות שהם טועים בהבנת המציאות, בתכנון מעשיהם ובמציאת דרכים לפתרון הבעיה מחזקים את המאזינים לסיפור - הצעירים והמבוגרים שמבינים טוב יותר מהדמויות הנחשבות בקהילה כבעלות הידע, החכמה והסמכות. תכונות אלו הן שמעניקות להם סמכות של מנהיגים, יכולת לקבל החלטות, לקבוע נורמות ולשפוט בין בעלי מחלוקת. כשיתקלו המאזינים שוב בתופעות לא-מובנות ומעוררות פחד, יוכלו לשאוב כוח וביטחון מן הסיפורים ששמעו. ההומור בסיפור נוצר בכמה אופנים: בעיקרו הוא מבוסס על הטעויות שעושים זקני העדה, הרבנים והחכמים, בהבנת המציאות ובתכנון מעשיהם ודרכי פתרון הבעיה. כמו כן סגנון הכתיבה האירוני של הסיפור מלגלג על גיבוריו ומשעשע את שומעיו. החזרה על שם התואר "נבון/נבונים" או הביטוי "אימצו את מוחם וקימטו את מצחם" מושכת את תשומת לבם של הקוראים לשימוש בלשון סגי נהור הנוקטת שם תואר מסוים, אבל מכוונת למעשה להיפוכו. החזרה על תגובת בעלי האכסניות המבינים שהעומדים לפניהם הם חכמי חלם, מדגישה את העובדה שמדובר באנשים הידועים בתמימותם.  מרכיב נוסף המעצים את ההומור הוא החזרה המשולשת האופיינית לסיפורי עַם על אירוע השתקפות הירח במים וניסיון לכידתו. כך גם אלו מבין שומעי הסיפור שטעו וחשבו כמו חכמי חלם, מקבלים עוד הזדמנות להבין את הטעות ולהצטרף לצוחקים. גם בסיפור הירח והבאר מתוארת התופעה של השתקפות הירח במים ואי ידיעתם של האנשים להסביר תופעה זו. גיבורו, חוּשָׁם, מוצג באור מגוחך אף יותר מזה שבו תוארו חכמי חלם. חושם חושב שהירח נפל אל הבאר ושעליו מוטלת חובה להציל אותו. גם בסיפור הזה יש שלוש סיבות ללגלג על הדמות הראשית: פעם אחת בשל המחשבה שהירח נפל למים, פעם שנייה בשל הניסיון לתפוס את בבואת הירח בחבל ובעקבותיו נפילתו של חושם למים, ובפעם השלישית בשל סיום הסיפור -חושם בטוח שהצליח להציל את הירח. דימוי עצמי המראָה משמשת את בני האדם קודם לכל כאפשרות להכיר את המראֶה החיצוני שלהם, הם מגיבים בשמחה ואושר או באכזבה ופחד, ואולי גם בפליאה. היכרות זו פותחת בפני האדם אפשרות להשוות בין מראהו לבין מראם של האחרים וכן את היכולת לדעת כיצד אחרים רואים אותו. השילוב בין המראֶה החיצוני והתחושה הפנימית בונה את הדימוי העצמי של האדם. פרננדו פסואה בקטע אל לו לאדם לראות את פניו שלו טוען שבני האדם זכו במתנה מן הטבע - הם אינם יכולים להתבונן בדמותם ללא סיוע של אמצעי חיצוני. מדוע זוהי מתנה? וכי איזו רעה עשויה לצמוח לו לאדם כאשר יראה את פניו או כאשר יביט לתוך עיניו שלו? איך יכולה התבוננות זו להשפיע על הדימוי העצמי שלו? בימים קדומים יכול היה האדם לראות את פניו רק כשהביט לתוך מקווי מים וגם זאת רק כאשר התכופף והרכין את ראשו כלפי המים. סיפורו המיתולוגי של נרקיס ממחיש את הסכנה הטמונה בהתבוננותו של אדם במראֶה פניו הנאה. רובין ס' שארמה מביא בספרו הנזיר שמכר את הפרארי שלו את ההגדרה הסינית לדימוי עצמי שנוצר בזכות שילובן של שלוש מראות: איך אתה רואה את עצמך, איך אחרים רואים אותך ו"האמת". הגדרה זו מעוררת את השאלה: האם יש אמת כזו שמאחדת את המשתקף בשתי המראות הראשונות? שיר הילדים של אנדה עמיר-פינקרפלד הגדי המתהדר מדגים את נקודות המבט השונות של הגדי בעומדו מול הראי ושל גדיי הכפר המתבוננים בו. # מהי לדעתכם האמת במקרה זה? הקטע מן הספר תמרה הולכת על המים מאת שפרה הורן ממחיש כיצד נוצר דימוי עצמי: ילדה שגודלה על ידי שתי סבתות אוהבות, שהיו הדמויות החשובות בחייה ואמרו לה מגיל צעיר שהיא מכוערת. הילדה הפנימה את המֶסֶר כה עמוק, עד שגם כשהתבוננה בראי ראתה את מה שנאמר לה כל השנים ולא את המראה האמיתי שלה. יש לציין שהסבתות עשו זאת כאמצעי הגנה מפני עין הרע, אבל לתמרה נדרשו שנים רבות כדי לשנות את הדימוי העצמי השלילי שלה. הילד המספר על הראי המוזר שלו בשיר הראי והעכבר מאת שלומית כהן-אסיף, רואה עכבר כשהוא מתבונן בעצמו בראי. # לאיזה בעל חיים הייתם מדמים את המראֶה שנשקף אליכם כשאתם עומדים מול הראי? ראי הנפש בפרק זה נכיר סיפורים שבהם המראה משקפת את חיי הנפש, את פנימיותו של האדם, את תכונותיו, משאלותיו, פחדיו ואת תפיסתו את עצמו. בחלק מן הסיפורים עולה שההתבוננות פנימה היא לעתים קרובות חוויה לא קלה ומכאיבה וכרוכה במאמץ נפשי. הסיפור שני הידידים מסתמך על עובדת היותה של המראה מצופה כסף כדי לחדד את המסר: כשאדם מביט אל העולם ושופט את סובביו על פי מדד של כסף ורכוש, הוא מפסיק לראות בני אדם, מלבד את עצמו, וחדל להיות רגיש לתחושות אנושיות. המסר בסיפור הזה נמצא גם בפתגם שמוצאו רוסי: "הסר מהמראה את מעטה הכסף ואפילו הצאר לא יראה את פניו." (מתוך: פתגמים סובבים עולם ). מוטיב ההתבוננות הפנימית והפגישה עם עצמך חוזר ומופיע גם בשיר הקצר בלי מראה מאת שלומית כהן-אסיף. השיר נושא משמעות כפולה: ברמה הגלויה (מה שכתוב במפורש) - מי שאין לו מראה לא יכול לפגוש את עצמו, כלומר לראות איך הוא נראה. ברובד המשתמע - אנו מבינים ש"לפגוש את עצמך" משמעו להתבונן לתוך עצמך ולראות איזה מין אדם אתה ומהו עולמך הפנימי. בשיר אחר של שלומית כהן-אסיף הראי והעכבר היא מתארת מעין תעתוע ראייה. הילד מביט בראי ובמקום לראות את עצמו, כפי שהוא מכיר את בבואתו, הוא רואה עכבר. מדוע בחרה המשוררת בבעל חיים זה דווקא ולא באחר? מן הסתם בשל מה שהוא מסמל, בשל האסוציאציות שמתעוררות בנו לגבי בעל חיים זה. # אלו אסוציאציות מתעוררות בכם לגבי העכבר? נסו לתאר כיצד מרגיש הילד את עצמו? גם השיר מראה מאת עבדאללה עזייזה עוסק בהתבוננות פנימה. אבל מה שהמשורר רואה בתוך עצמו גורם לו לברוח משם, הוא אינו רוצה לעמוד פנים אל פנים מול מה שמתחולל בתוך נפשו. מעשה היצירה - הכתיבה - הוא למעשה הידברות עם עולם הנפש הפנימי, כאילו ניצבת מראָה מול הנפש, משקפת אותה וממשיכה כהד את הקולות שהנפש משמיעה. אם כך, מה פירוש השאלה המופיעה בפתיחת השיר? הרי מי אם לא משורר כתב את השיר ומדבר אלינו מתוך השיר? ייתכן שהמשורר מבקש לומר שאינו רואה את עצמו כמי שיוצר מתוך שמחה וקלות דעת או מתוך רצון לענג ולשעשע את הקוראים. השיר, התוצר הסופי שאנו קוראים, הוא פרי תהליך קשה וכואב של התבוננות פנימה והתחבטות. בספרה של רולינגס הארי פוטר ואבן החכמים נתקל הארי פוטר בראי של ינפתא אשר כדברי דַמבֶּלדוֹר "היא מראה לנו אך ורק את משאלת לִבּנו היקרה". בראש הראי חרוטה הכתובת "ךבלת לאש מת אם איכה אראך ינפתא אל", וניתן לקרוא אותה רק במהופך: "לא את פניך אראה, כי אם את משאלת לבך". הראי מזמן להארי פוטר הזדמנות מיוחדת להתבונן אל תוך עצמו. הוא מעלה למודעותו את מה שנמצא מודחק עמוק בתוכו. (עוד על הראי של ינפתא קראו בנושא מראות קסומות). האגדה על מראה ועל פעמון מבוססת על הפתגם היפני "המראה היא נפש האישה". על פי אמונת היפנים, המראָה פועלת פעולה כפולה בו-זמנית: היא משקפת את מראֶה המתבוננת בה, אך גם את מחשבותיה ורגשותיה. האישה המתוארת בסיפור חשה שהמראָה היא חלק מחייה, חלק מעצמה וממורשת הנשים במשפחתה. כל עוד האישה התנגדה ברוחה להיפרד מהמראה גם המראה התנגדה לכל מאמציהם של מַתִּיכֵי הפעמון "ולכן המתכת של המראה נשארה קשה וקרה בתוך הכבשן." רק לאחר מותה התאפשר להם להתיך את המראָה. הסיפור מבטא תסכול וכאב של אישה המחויבת לקבל בהכנעה את הגזירות החברתיות-הדתיות ואינה מסוגלת לחיות תחת הלחץ הזה. # תוכלו לקרוא בפורום מה אלמוג ושקד חושבים על הסיפור. הוסיפו את דעתכם. הראי והמשפחה חפצים יכולים למלא תפקיד בחיי המשפחה: להזכיר דמויות ואירועים, לסמל דמות או משמעות הקשורה במשפחה, לעורר רגשות מסוימים או לבטא קשר רגשי לדמות מסוימת במשפחה. בפרק זה נעיין ביצירות ספרות שבהן מופיעות מראות בהקשר למשפחה. שירה של לאה גולדברג מבית אמי הוא שיר זיכרון שכותבת נכדה לסבתהּ שנפטרה. בפתיחת השיר היא מציגה את הסבתא כ"אִמָּהּ שֶׁל אִמִּי" ומדברת על אמהּ בגוף שלישי כעל "בתהּ" של הסבתא, ש "לֹא זָכְרָה אֶת פָּנֶיהָ". ייתכן שהסבתא נפטרה צעירה, שהרי נאמר שמתה "בַּאָבִיב יָמֶיהָ",ולכן בתהּ לא יכלה לזכור את מראֶה פניה. הנכדה חשה שמראה פניה של הסבתא, דיוקנה, נמחה מן העולם ומן הזיכרון האנושי ("עולם הדמויות"), לאחר שגם בעלה, הסבא, נפטר. היחיד המשמר את דיוקן פניה, ולמעשה גם את מסורת המשפחה, הוא הראי שלה שנותר בבית. הראי שומר לנצח את הבבואה שנשתקפה בו בעבר. הנכדה מחפשת קשר לסבתה שאיננה, שאולי אף לא זכתה להכיר. היא מביטה במראָה הישנה כבתוך אגם השומר על האוצרות ששקעו לתוכו בזמנים עברו, ומראֶה הסבתא האצור בתוכו הוא כאוצר עבורה. הנכדה עומדת מול הראי ומדמה לעצמה שעמוק מאוד, מאחורי פניה שלה, נשקפת בבואתה של הסבתא, כפי שהייתה "בַּאָבִיב יָמֶיהָ": אשה צעירה, ורודת לחיים, מחייכת, חבושת פיאה נכרית, עונדת "עָגִיל מָאֳרָך אֶל תְּנוּךְ אָזְנָהּ". התבוננות זו, שיש בה זיכרון ושימור הנפטרת, היא גם התבוננות ביקורתית של הנכדה בדמותה שלה: היא חיוורת ואינה דומה לסבתהּ, שעל פי המסופר במשפחה הייתה יפה מאוד. אולי יש בהתבוננות במראה של הסבתא דווקא מעין הבעת משאלה לספוג משהו מן היופי ההוא ולהיות מוצלחת כמו הסבתא שאיננה. גם באגדה היפנית על מראה ועל פעמון חשה גיבורת הסיפור שהמראה משמרת בתוכה את המסורת המשפחתית והאישה היא חלק ממסורת זו. לכן מסירת המראה לצורך התכתהּ היא עבורה קטיעת הרצף של פני נשות המשפחה המשתקפות במראה, דבר שהיא אינה מסוגלת לעשות. מראות קסומות סופרים שונים הכירו את האמונה הרווחת שמכשפות וקוסמים משתמשים במראות קסמים כדי לראות את העבר ולנבא את העתיד. דוגמה לכך ניתן למצוא בספרו של יצחק בשביס-זינגר העבד. ואנדה מתייעצת עם המכשפה כיצד להחזיר אליה את יעקב. חלק ממעשה הכישוף כלל לקבור שבר מראה. יעקב אמנם חזר אליה, אך נבהל ואמר לה: "זה אסור, זה אסור. מעשי-כשפים הם חטא."3 מראת הקסם המוכרת ביותר בתולדות הספרות עומדת במרכז המעשייה על שלגיה. באמצעות עלילת הסיפור מוזהרים קוראי המעשייה מפני הערצה עצמית ומפני העמדת היופי כערך המרכזי בחיים. דבר זה, הם ילמדו מן הסיפור, עלול להרוס את חיי האדם ואף להביא למותו. מסר זה עולה אף מן הסיפור המיתולוגי על נרקיס, ואף מדבריו של המשורר הפורטוגלי פרננדו פסואה. המלכה פונה אל ראי הפלאים הדובר אמת, כדי לוודא שהיא האישה היפה ביותר בממלכה. היא חשה שהיופי הוא מקור כוחהּ, והראי, על אף שמולו עומדת האישה החזקה ביותר בממלכה, אינו נבהל ואומר לה את האמת. מהו תפקיד הראי בסיפור? הראי משקף למלכה את פחדהּ הגדול ביותר - ששלגיה תהיה יפה ממנה. ייתכן שמה שעומד מאחורי הפחד הזה הוא חששה של המלכה שהמלך יפסיק לאהוב אותה. שלגיה מזכירה לו בקיומה את רעייתו הראשונה, שנפטרה כשילדה את שלגיה. כנערה צעירה המתפתחת והופכת להיות אישה צעירה ויפה, מבליטה שלגיה את עובדת היותה של המלכה אישה מבוגרת המאבדת בהדרגה את יופיה. למרות האזהרה שיש במעשייה מפני הערצת היופי, מופיע היופי החיצוני במעשייה זו, כמו ברבות מן המעשיות הקלאסיות, כמזוהה עם תכונות אישיות חיוביות (טוּב לב, חוכמה, נדיבות, חריצות), ואילו הכיעור מופיע כמאפיין של נשים רעות, מתנשאות, כוחניות, טיפשות, מכשפות ואמהות חורגות. שלגיה היפה מוצגת כדמות יפה וחיובית הנרדפת על ידי אישה פחות יפה שאכזריותה אינה יודעת גבולות. ברונו בטלהיים, פסיכולוג ומחבר הספר "קסמן של אגדות"4, מביא ניתוח של המעשיות בגישה פסיכואנליטית וגורס, כי סיפורה של שלגיה עוסק ביחסי הורים וילדים, והראי משקף את קולה של שלגיה. כילדה קטנה היא חושבת שאמה היא האישה היפה ביותר בעולם, וכך אכן אומר הראי למלכה בתחילה. אך כאשר הילדה גְדֵלה ומתחילה להתבגר, היא חושבת שהיא יפה הרבה יותר מאמהּ, ודברים אלה אומר הראי למלכה בהמשך. הראי של ינפתא המופיע בספר הראשון בסדרת הארי פוטר, הוא האמצעי החיוני למציאתה של אבן החכמים הפלאית (ההופכת מתכת פשוטה לזהב וממנה ניתן לרקוח את סם החיים). ראי זה מהווה מדד חשוב לבחינת אופיו של האדם. מסביר דיוויד קולברט בספרו "העולמות הקסומים של הארי פוטר"5: "תכונות כמו יהירות ואנוכיות שבגללן מסתכלים הרבה במראה, הן תכונות משחיתות. לכן רק אדם בעל מידות נעלות יזכה להגשים את משאלותיו. רק אדם המתבונן במראה ורואה בה את זולתו (בדומה להארי הרואה בה את הוריו) או צופה בדיוקנו כשהוא מבצע מעשים לא אנוכיים (כמו להרחיק את האבן מפגיעתו של וולדמורט) יזכה להגשים את משאלותיו". בסיפור המראות המזיפות מאת אלסה בורנמן מתוארות שתי מראות. האחת מפגרת בזמן ומשקפת את העבר, והשנייה ממהרת בזמן ומציגה את מה שצופן העתיד. הדוד מבקש את עזרת הילדה בתיקון המראות. למעשה המראות בסיפור מסמלות את הזמן החולף המשנה את פני הדברים, זמן שלא ניתן לעצור וגם לא להשיבו לאחור. הדוד נתן לילדה (ואִתה גם לקוראים) להתנסות בכאב ובפחד שיכולים להיגרם לבני האדם מהצצה אל העבר או אל העתיד והותיר אותם אפופים בתחושת סוד ומסתורין, שכן הסיפור מסתיים בסוף פתוח, שאין בו פענוח של התעלומה, אלא רק מקום למחשבה ולדמיון… * עוד על היצירה בספור בת השועל מופיעה מראת קסם שיש לה תפקיד חינוכי. המראה משקפת לבחור הצעיר את פני אהובתו המסתורית, אך רק בתנאי שהוא שוקד על לימודיו. מכיוון שהוא התבטל נעלמת בבואתה, או שהיא נשקפת ממנה כשהיא מביטה בו בעצב ונעלמת. כשגיבור הסיפור מסיים את לימודיו ומביט בפניה המאושרות של אהובתו, מסיימת המראה את תפקידה ונעלמת, ובמקומה ניצבת האישה האהובה הממשית והשניים נישאים. המראה מתפקדת כמעניקה שכר ועונש, כעין מצפון, כמורה פנימי אשר דוחף ומניע למאמץ ולמימוש הפוטנציאל הפנימי. הסיפור מבקש לעודד את שומעיו להקשיב לקול הפנימי שלהם, המורֶה להם לא להיכנע לדחפים הדורשים סיפוק ותענוג מיידיים, אלא להשקיע בתהליכים ארוכים המביאים להגשמה עצמית, להתקדמות ולהתפתחות. העולם שמעבר למראה פעולתה של המראה כמשקפת את המרחב שבו היא מצויה, יוצרת אשליה כאילו היא מפרידה בין העולם הזה לעולם המקביל לו. ברבים מן הסיפורים השייכים לז'אנר הדמיוני מתרחש מעבר מהעולם המציאותי לעולם אחר, פנטסטי. המעבר יכול להתרחש באמצעות חלום, נפילה, מעוף, פתיחת דלת, כניסה לארון וגם - באמצעות התבוננות במראה. הדוגמה המפורסמת ביותר למראה החוצצת בין שני עולמות מוכרת לנו מספרו של לואיס קרול מבעד למראה ומה אליס מצאה שם, שהוא המשך קורותיה של אֶליס שביקרה בארץ הפלאות שמתחת לאדמה. (קרול לואיס, הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, הקבוץ המאוחד, 1997). אליס אומרת לחתולתהּ לגבי בית המראָה שהוא "ממש זהה לחדר-האורחים שלנו, רק שהדברים עומדים הפוך. ... והספרים דומים לספרים שלנו, רק המלים כתובות הפוך" אליס מביעה משאלה: "כמה נחמד היה לו יכולנו לעבור את תוך בית המראה!" ובזכות דמיונה הפעיל "הזכוכית באמת התחילה להתמוסס, ממש כמין ערפל כסוף זוהר", ואליס ותולי עברו מבעד למראה אל הצד האחר. ספרי אליס הם יצירות של אי-גיון (נונסנס). אדיר כהן כותב על יצירות אלה: "יצירות אי-גיון מציגות את הדברים האבסורדיים ביותר ללא כל רתיעה, בפשטות, כמובנים מאליהם. יתרה מזאת, המפתיע, יוצא הדופן, הבלתי צפוי, הלא-שגור, הם היוצרים את העניין, ואילו המציאות הסדורה, ההגיונית, המובנת והמקובלת מהלכת שעמום". (מתוך: תמורות בספרות הילדים, אח, חיפה, 1988, ע' 225). אֶליס המבוגרת יותר בספר זה לעומת הספר הקודם, מסיירת בארץ שמבעד למראה. כללי הזמן והמרחב בארץ זו שונים מאלו שבעולמנו. אליס פוגשת שם יצורים, מהם יצירי אגדות ומהם פרי דמיונו של המחבר. זהו מעין סיפור חניכה והתבגרות הערוך כמשחק שחמט שיש בו כללי משחק ברורים. אליס עוברת ממשבצת למשבצת עד להכתרתה בסיום כמלכה - כבוגרת וכאישה. רינה ליטוין, מתרגמת הספר, כותבת באחרית דבר לספר: "מראות כשלעצמן אינן מופיעות בספר כלל - להוציא את תמונת הפתיחה. שכן לפני שהתחילו הרפתקאותיה על לוח השחמט, אליס עברה את השלב הקריטי של המראה, שבו האני מקובע במעגל נרקיסיסטי של גילוי עצמי הסובב על עצמו. אולם חוקיות המראה שלטת בחלום כולו, כשהיא משקפת באמצעות סדרה של יצורי-מראה ילדותיים שאליס עוברת על פניהם את נושאי הנרקיסיזם, הבגרות, וה"מימוש העצמי הנאות" ברוח הערכים של התקופה. (ע' 226) האידיאל הוויקטוריאני, מסבירה ליטוין, אינו מימוש ה"אני", אלא לראות מה ש"מעבר למראָה", מעבר ל"אני", "לקבל את משא הדאגה לעולם ולאלה שמזלם שפר עליהם פחות". חוה יסעור במאמרה "התרומה האנגלית לספרות הילדים" (מעגלי קריאה 18, בפברואר 1989) כותבת על הספר "עליסה בארץ המראה": "גם כאן הסיטואציה קשורה בתחבולה של היפוך בחלל - במרחב. כדי להגיע אל המטרה המשתקפת במראה עליה ללכת בכיוון ההפוך. עיקרון זה מוליך לחוק המרכזי של משחק הנונסנס של היפוך הדברים" בספר מופיע גם שיר הכתוב בכתב מראָה, שניתן לקרוא אותו רק כאשר הוא משתקף במראָה. כיוון שארץ המראה מתאפיינת בהיפוך כיוונים, הרי שמה שאליס רואה במראָה הוא המקום שממנו היא באה, ולא המקום שאליו היא הולכת. מכאן שהיא מעמיקה לחקור את עולמה ולא את העולם האחר. הרעיון של לואיס קרול שלפיו המראה לא רק משקפת, אלא מהווה את הקצה של עולם אחר, שימש גם את מחבר הקומיקס מנדריק הקוסם וסוד המראה. ב"עולם שמעבר למראה" המתואר בסיפור זה, חיה כנופיית כפילים הנעזרים בתרסיס פלא המאפשר להם לעבור דרך המראה לעולם האמיתי וממנו לעולמות אחרים. מנדריק מגלה בביתו את כפילו קירדנמ (מה מיוחד בשמו?). הכפיל חוצה את המראה שבבית הקוסם, ואילו חברי הכנופייה חוטפים לעולמם את חברתו של מנדריק. אבל כשמראָה היא מראת קסם, אינך יכול לדעת את כל סודותיה. ואכן קטע הסיפור שלפנינו מסתיים בכך שהמראה כולאת את ה"רעים" בתוכה, כך שהיא משמשת לא רק למעבר, אלא אף למעצר. עולם הפוך התבוננות במראה מעניקה למתבונן, כאמור, אשלייה שמעבר לה מצוי עולם נוסף, זהה בדיוק לעולמו של העומד מולה. אך מבט מדוקדק מעלה שהעולם הנשקף אינו זהה לחלוטין אלא הפוך. ספרו של איטאלו קאלווינו הערים הסמויות מעין (ספרית פועלים, 1984) הוא ספר סמלי ופילוסופי הבנוי בדומה למשל העממי מרובד גלוי ומרובד סמוי, משתמע. קאלווינו "גייס" לספרו כִּמְסַפֵּר את מרקו פולו, בן למשפחת סוחרים אמידה מן העיר ונציה שבצפון איטליה, שחי בין השנים 1324-1254. במלואת לו 17 שנים הצטרף לאביו ולדודו שיצאו בשליחות דיפלומטית ומסחרית בסין, ארץ שהייתה בלתי נודעת לתושבי אירופה באותם ימים. מרקו פולו שב לוונציה כעבור 24 שנים, לאחר שביקר באזורים רבים ושונים והדהים את בני עירו בעושר שהביא עמו ובסיפורי הרפתקאותיו. בספר כמה סיפורים שמספר מרקו פולו לשליט הטָטָרי קוּבְלָאי-חאן על הערים שבהן ביקר במסעותיו. כיוון שאינו שולט בלשון המזרח ובשפתו של בן-שיחו, מספר מרקו פולו על הערים שביקר בהן באמצעות חפצים שהביא. החפצים סימלו בכל פעם דבר אחר. לדוגמה: אשפת חִצים יכלה לסמן על מלחמה קרבה או על מסע ציד מוצלח או על חנות נשק. לפיכך סביב סיפוריו של מרקו פולו נשאר מרחב שאותו יכול היה השליט (ועמו הקוראים) למלא בפרטים ולהעניק להם משמעות בעזרת דמיונו ומחשבתו. כל תיאור מותיר מקום לפענוח. מִסִפְרוֹ של קאלווינו עולה שכל דבר ניתן לראייה מנקודות ראות שונות, וכל צופה מעניק למראות שהוא רואה את המשמעות הנובעת מתוכו. לא ניתן לראות פעמיים את אותו מראֶה בדיוק. כיוון שאותו מתבונן יהיה שונה בכל אחת משתי הפעמים. השינויים בגיל, בניסיון החיים ובמצבו הנפשי הביאו את המתבונן לראות את אותו מקום באופנים שונים. כפי שכל עיר בספר היא שיקוף של עיר אחרת (העיר התחתית היא שיקוף של העיר העילית, ועיר המתים מקבילה לעירם של אלה שטרם נולדו), כך כל אדם משתקף בבני אדם אחרים. העיר וַאלְדְרָאדָה היא אחת הערים המתוארות בספר. עיר זו בנויה על גדות אגם המכפיל כְּמַרְאָה את מַרְאֶה העיר. תייר המזדמן למקום רואה למולו שתי ערים "האחת זקופה מעל האגם והאחרת נשקפת בו הפוכה." ההשתקפות ההפוכה של העיר חושפת לא רק את המראֶה החיצוני של העיר הממשית אלא גם את פנימיותה, כפי שכותב קאלווינו: "לעתים מוסיפה המראָה על ערכם של הדברים ואילו לעתים שוללת מהם כל ערך". ועוד הוא מוסיף ואומר כי: "שתי ואלדראדות חיות זו למען זו, מביטות ללא הרף זו בעיניה של זו, אולם אהבה איננה שרויה ביניהן." ניתן לראות את שתי הערים שמתאר קאלווינו כסמל לחיי האדם שאין בהם אפשרות להסתרה, לשימוש במנגנוני הגנה, במסכות ובהעמדת פנים, כיוון שהאדם חשוף כל הזמן להתבוננות. קשה לחיות כל הזמן מול מראָה, מול מי שלא מאפשר לך להסתיר את חולשותיך, טעויותיך ותכונותיך השליליות. המראה מציגה את האדם בלא המסכות שבעזרתן הוא בוחר להסתיר פגמים חיצוניים ומאפייני אישיות ונפש שאין הוא גאה בהם. כך גם קשה לנו, ואולי אף בלתי אפשרי, להתבונן בעצמנו כל הזמן. שֵם הספר "הֶעָרִים הַסְּמוּיוֹת מֵעַיִן" מזכיר לנו ביטוי הלקוח מספרו של אנטואן דה סנט-אכזופרי הנסיך הקטן (עם עובד, ת"א, 1967, תרגום: אריה לרנר) המציב מראה סמלית מול חיינו האנושיים והחברתיים. בספר אומר הטייס המביט בנסיך הישן: "מה שעיני רואות אינו אלא קליפה; כי העיקר סמוי מן העין" (שם, ע' 76). כך ניתן גם להבין את "הערים הסמויות מן העין", כמחוזות הנפש הסמויים, הפנימיים, כמשמעויות ולא כמקומות מוחשיים. מוטיב ההיפוך מופיע גם בשיר הראי מאת לאה גולדברג. החדר שבו מצוי הראי מדומה לאי בים. אבל הראי לא משקף את החדר אלא את האגדות , "בִּרְאִי מִשְׁתַּקְּפוֹת אַגָּדוֹת הֲפוּכוֹת". החדר הפך בדמיונה של הילדה-המשוררת לאי ובו ארמון, והראי הפך לאגם שבו היא שטה בספינה. כלומר, ההתבוננות בראי מפעילה את עולם הדמיון המאפשר לפגוש דמויות מן האגדות. אילו דמויות מן האגדות אתם פוגשים בשיר? איך הילדה-המשוררת מתקנת את העוולות שקרו להן? מוטיב ההיפוך מופיע גם בשיר הראי מאת לאה גולדברג. החדר שבו מצוי הראי מדומה לאי בים. אבל הראי לא משקף את החדר אלא את האגדות , "בִּרְאִי מִשְׁתַּקְּפוֹת אַגָּדוֹת הֲפוּכוֹת". החדר הפך בדמיונה של הילדה-המשוררת לאי ובו ארמון, והראי הפך לאגם שבו היא שטה בספינה. כלומר, ההתבוננות בראי מפעילה את עולם הדמיון המאפשר לפגוש דמויות מן האגדות. אילו דמויות מן האגדות אתם פוגשים בשיר? איך הילדה-המשוררת מתקנת את העוולות שקרו להן? מוטיב הראי חוזר פעמים רבות בשיריה של לאה גולדברג. בשיר אחר שכתבה, וגם שמו הראי היא מתייחסת שוב למוטיב ההיפוך: עָמֹק בְּתוֹךְ הָרְאִי הוּא חַי - הֶמְשֵׂךְ פָּנַי, הֶמְשֵׂךְ סְפָרַי, ספריה הם המשך פניה של המשוררת, ואף הספרים אינם דבר סופי, אלא גם להם יש המשך. הבית הראשון מדבר על פירוש חדש שנילווה לשירים ולספרים שכתבה.ספריה הם המשךשחי בתוך השירים. כלומר, מרגע שנכתבו השירים והתפרסמו הם יצאו מרשות המשורר אל העולם. בשלב זה נלווה אל כוונתו המקורית של היוצר פירוש חדש, ובעצם פירושים רבים כמספר הקוראים. לעתים "המשך הספרים", הפירוש שנלווה אליהם, הוא הפוך ושונה מן הכוונה המקורית של היוצר, מן המחשבות והרגשות שחוללו את השיר. כאילו האותיות הכתובות הן כתב סתרים שהצפין את האמת, וכל קורא מפענח אותו בדרכו, והקוראים השונים אינם מגיעים בהכרח לאותו מסר מוצפן. כך קורה שאמת אחת לשָׁרים, למשורר כותב השירים, ואמת אחרת לקוראים שעבורם השיר הוא כעין מראה המאפשרת להם להתבונן בעצמם ולבחון את האמיתות שלהם. המראה הנשברת ראי שנסדק או נשבר הוא ראי שלא ניתן לתיקון, ולפיכך - סמל למצב בלתי- הפיך. לפנינו שני שירים שבהם מופיע המוטיב של הראי הלא-שלם. בשיר הילדים מצליח הילד הדובר לראות טוב גם במצב ה"רע", ואילו השיר למבוגרים מבטא ראייה פסימית. שלומית כהן-אסיף בשירה רסיס שלם מציעה נחמה שעולה כבר מן הכותרת המבטאת ניגוד פנימי. רסיס הוא חלק מן השלם, אולם היא רואה בו דבר שלם בפני עצמו, שכן ברסיס הילד יכול לראות את עצמו ממש כמו במראה השלמה. תכונת קסם זו מצטרפת לתכונותיה הפלאיות האחרות של המראה. חפץ שנשבר נהרס ואינו יכול עוד למלא את יעודו, לא כך הדבר במראה - אפילו חלק קטן שלה יכול למלא את תפקידו של החפץ השלם. בשיר הראי שנסדק מתאר יעקב כהן סיטואציה שמשתמעת ואינה מתוארת ישירות: אישה מתבוננת בראי קטן וסדוק. פניה המשתקפות בו נראות סדוקות לאורכן בעקבות הסדק שבראי. בגלל האמונה הטפלה "אוֹמְרִים אֲנָשִים, רְגִילִים לַחֲשׁוֹב: סִמָּן הוּא לֹא טוֹב." מתעוררת בה תחושה לא נוחה והיא תוהה: האם לראי הסדוק יש משמעות סמלית? האם הראי רומז לה על הסדק שיש בנפשה? על משהו שעשתה ואינה שלמה עמו? בהמשך השיר מתברר שבמערכת היחסים שהייתה בינה ובין גבר אירע שבר ("פרצה קטטה"). ואכן אנו נרמזים שמאבק פנימי מתחולל בתוכה - לשקוע ביאוש או להתגבר? האם היא צדקה בהתנהגותה או שמא היא נושאת באשמה לפירוק מערכת היחסים? השיר מסתיים בכך שהאישה מפנה את האשמה ממנה החוצה, כלפי איזה כוח עליון, גורל, שנכפה עליה ועל בן-זוגה מלמעלה, כגזירה שלא ניתן לבטלה. הראי הנשבר הוא אות משמים, כפי שמציינת השורה המסיימת את השיר: וְהַכֹּל יִגָּמֵר; כפי שלא ניתן לתקן ראי שנסדק. השורה האחרונה בשיר היא זו שתהדהד בראשו של הקורא לאחר הקריאה, ולכן פעמים רבות שורת השיר האחרונה נושאת את האמירה המשמעותית של השיר כולו. המראה הדוברת המראָה כחפץ דומם נועדה לשקף את מי שניצב מולה. כחפץ היא נטולת רגשות ורוח חיים. יש משוררים המאנישים את המראָה ומנסים לבטא בשירתם את מה שהייתה המראָה אומרת לוּ יכלה להרגיש ולדבר. איך היא היתה מתארת את החוויות העוברות עליה. שירהּ של שלומית כהן-אסיף דברי המראה מעמיד את המראָה כגוף הקולט לתוכו את המראות הנשקפים ממנו. המראה אינה מוכנה להשלים עם העובדה שכאשר האובייקט זז ממנה, הוא אינו משתקף בה יותר. היא מנסה לאצור בתוכה את הפנים שהתבוננו אליה, כאילו קשה לה להיפרד מהם אחרי שהיו לחלק ממנה. לעומת זאת, מודה המראה, ישנם פרצופים שאינה רוצה לזכור, ולגביהם אינה זקוקה לשום כלי חיצוני שיעלים אותם מזיכרונה, מתודעתה. יצירת אמנות אומרת פעמים רבות רעיון מסוים מפורשות, אך בד בבד עם הרעיון הגלוי משתמעים ממנה עוד רעיונות נוספים. ייתכן שיש בשיר הזה הקבלה בין המראה לבין תודעתו של האדם, שגם היא זוכרת היטב ולפרקי זמן ארוכים מראות מסוימים, אך עם זאת ישנם פרצופים ומראות שאנו מעדיפים לשכוח, להדחיק, בבחינת אם לא נזכור, אולי נוכל לדמות לעצמנו שלא ראינו אותם כלל. # האם השיר הזה מעורר בכם חוויה אישית? ספרו על כך בפורום. סילביה פלאת' בשירה מראָה מאנישה את המראָה. המראה בשירהּ אינה פאסיבית, כפי שהיא במציאות אלא אקטיבית: היא רואה, בולעת, הוגה, מביטה וחשה. המשוררת מאפשרת למראה לדבר ולהגדיר את עצמה "אֲנִי עֲשׂוּיָה כֶּסֶף וּמְדֻיֶּקֶת. אֵין לִי כָּל דֵּעוֹת קְדוּמוֹת". היא משקפת את מה שהיא רואה ללא דעות קדומות או הבעת רגשות, כמו אהבה או סלידה: "אֵינֶנִּי אַכְזָרִית, אֲנִי רַק אֲמִתִּית", גם כאשר היא נאלצת להראות למתבונן מראות שמכאיבים לו. עם זאת היא אינה מצטנעת ואף מכנה את עצמה "עינו של אֵל קטן".למילה "אֵל" יש הקונוטציות של דמות כל-יכולה, מיטיבה ומענישה, נצחית ועוד. אך המראָה הדוברת היא מין אֵל פאסיבי. רוב הזמן יש לה מערכת יחסים שקטה עם הקיר שמולה והיא מעמיקה להתבונן בו. בבית השני המראה מדמה את עצמה לאגם. כל בוקר מגיעה אישה אל האגם "מְחַפֶּשֶׂת בְּכָל תְּחוּמַי מַה הִיא בֶּאֱמֶת". האישה הטביעה בה את דמותה כנערה צעירה, והיא באה מדי יום לחפש את הדמות הזו, אך לאכזבתה היא רואה שם אישה זקנה המאיימת עליה ומפחידה אותה. האופן שבו המראה אפיינה את עצמה בבית הראשון מובן עתה כדרך שלה להתגונן מול אותה אישה. אין היא נוהגת באכזריות כלפי האישה המתבוננת בה, היא משקפת את האמת האובייקטיבית שלא ניתן להימלט ממנה. וכאן עולה השאלה: האם המראה משולה כאן למשוררת עצמה? שהרי שתיהן מתבוננות על העולם "בְּדִיּוּק כְּמוֹת שֶׁהוּא, לְלֹא עִרְפּוּל שֶׁל אַהֲבָה אוֹ סְלִידָה", וכל אחת בדרכה היא. השתקפויות תופעת ההשתקפות של עצמים במים מתוארת בסיפורים המבליטים את חוסר ההבנה של בני אדם ובעלי חיים ביחס לתופעת ההשתקפות ואת פחדם ממנה. ההשתקפות במים, בזכוכית ובמתכות מבריקות הציתה את דמיונם של סופרים ומשוררים, ומוטיב זה שב ומופיע ביצירות רבות המיועדות הן לילדים והן למבוגרים. ילדים קטנים מתפעמים מגילויי ההשתקפות בחפצים יומיומיים. שלומית כהן-אסיף מתארת בשירהּ כף המרק ילד שבמקום לאכול מביט בכף והופך אותה מצד לצד. בדרך זו הוא מגלה את ההבדלים שבין התבוננות במראה רגילה, מראה קמורה ומראה קעורה. המשחק משעשע, אך גם מבהיל בשל המראֶה המעוות המתגלה לעיניו. ילד שנתקל בפעם הראשונה בבבואות כאלה אינו יכול להיות בטוח שמראהו ישוב להיות כשהיה, ובעקבות זאת מתעוררים הפחד, הסקרנות והצורך לנסות שוב ושוב. בשיר האישונים של אמא שמה המשוררת שלומית כהן-אסיף את דבריה בפיו של ילד המביט לתוך עיניה של אמו ורואה את בבואתו נשקפת באישון עינה של האם. המשוררת "משחקת" עם דו-המשמעות של המילה אישון: מצד אחד העיגול השחור שבעין, ומצד אחר - איש קטן, גמד, הכינוי שהיא מכנה את בנהּ. השיר פִּסַת יָרֵחַ הוא שיר הייקו יפני. הייקו הוא ז'אנר (סוּגָה) של שירה בעלת חוקים קבועים, שהופיעה ביפן במאה ה-16. לשיר הייקו יש תמיד שלוש שורות ומטרתו לתאר בדייקנות רגע, תחושה, רושם או דרמה הקשורים בטבע ובעונות השנה. ההייקו המסורתי מתרכז בדרך כלל בטבע. הנושא של שיר הייקו יכול להישמע בנאלי בשמיעה ראשונה, אולם כאשר מתעמקים בקשר בין שני הדימויים השונים בשיר, אפשר לגלות תובנה מעניינת או מסר רוחני. בשיר "פיסת ירח" מְתַמצֵת טָנִיגוּצִ'י בּוּסוֹן בשלוש שורות קצרות את תחושת האדם מול חווית השתקפות הירח בנהר שהפעימה אותו. אפשרות נוספת לקרוא את השיר היא לראות את המתואר כאירוע נדיר ומוזר שבו הירח ממשיך להשתקף בנהר גם לאחר שהלילה עבר. במקרה זה המשורר מתאר את החוויה שממשיכה להדהד בתוכו לאורך זמן: חָלַף הַלַּיְלָה הַקָּצָר. בַּחֵלֶק הַרָדוּד שֶׁל הַנָּהָר נוֹתְרָה פִּסַת יָרֵחַ. לאה גולדברג בשירהּ מְצִיאָה מתארת באריכות את התפעלותו התמימה של ילד המביט בשלולית שברחוב ומגלה בה "חֲתִיכָה שֶׁל שָׁמַיִם". שני השירים - היפני והישראלי - מתארים את התחושה המרגשת שחש אדם כאשר הוא רואה שדבר מה בלתי מושג ורחוק, המהווה חלק מהטבע, "יורד" אל בני האדם לטווח השגה ונגיעה. זהו אירוע שיש בו, לכאורה, היפוך ושינוי של סדרי בראשית, אירוע ייחודי ומפעים. בשיר שלוליות מתארת עדולה את השלולית מנקודת מבטו של ילד בעל דמיון ועושר לשוני: השלולית בעיניו היא מראָה, ולכל שלולית יש ייחוד משלה - האחת ראי, השנייה מראָה והשלישית אספקלריה. כך בזכות דמיונו של הילד וצמאונו לקריאה לומדים הקוראים מילים נרדפות. מראה מכפילה תופעה מעניינת מתקבלת כאשר מראות מקבילות מוצבות זו מול זו ויוצרות השתקפויות רבות, שהן שכפול חוזר ונשנה של העצם שביניהן. על תופעה זו מבוסס הסיפור מעשה בשני אמנים שכתב מיכה יוסף בן גריון (ברדיצ'בסקי) . בסיפור מסופר על שני אמנים שהתבקשו על ידי המלך לצייר על הקירות ועל התקרה של האולם בארמון. אמן אחד מילא אחר הוראות המלך ועשה את המוטל עליו בכישרון ובחריצות רבה, ואילו האמן השני דחה את עבודתו מיום ליום עד אשר הגיע המועד המיוחל לפתיחת ההיכל במעמד המלך. תחבולתו של האמן העצל הייתה לצבוע את "הקירות והתקרות אשר בחלקו בששר מבהיק כמראות". אולם למרות ש"היופי שבשני האגפים התאחד לרושם עוד יותר שלם ומבהיק", מעשה המרמה לא נעלם מעינו של המלך: "וירא המלך ויבן את אשר עשה האמן השני". # איזה שכר העניק המלך לצייר העצל? תכונת ההכפלה משני צִדי ציר הסימטריה של המראה מסמלת כאן את תאוות האדם להרבות את רכושו וכוחו. תאווה זו מלווה לפעמים בהיעדר מוכנות להתאמץ או להשיג את המבוקש בדרכי יושר והגינות. מוסר ההשכל מן הסיפור ברור: העצלן, הערמומי והמתחכם בא על עונשו ונפל בבור אשר כרה לעצמו. הסיפור המצויר ארץ המראה של טרי ברטון הוא סיפור אַלֶגוֹרִי, כלומר סיפור המכוון את קוראיו למשמעות שמעבר לכתוב ולמסופר. משמעות זו היא עיקרו של הסיפור. המלך הציב מראה ענקית בגבול ארצו "והנה במראה נראתה ארצו גדולה פי שניים ממה שהייתה באמת, וגם מספר האנשים החיים בה הוכפל." # אבל האם עכשיו הוא היה מרוצה? # קראו בפורום מה חושבים תלמידים על הסיפור והוסיפו את דעתכם. ארץ המראה מציג את תאוות הכוח ושיגעון הגדלות שלוקים בו שליטים רבים, שטעם השררה מעבירם על דעתם. השימוש במראה בסיפור זה ממחיש עד כמה הרחיק הנשיא לכת ובאיזו מידה התנתק מן המציאות ושגה בדמיונות. הסיפור יוצא חוצץ נגד האימפריאליזם ותאוות הכיבוש של מנהיגי מדינות שעסוקים בצבירת כוח ולא בשירות העם והמדינה. בנוסף, עולה ביקורת נגד המלחמות המיותרות שמנהיגים פותחים בהן, ואשר גורמות לקורבנות מקרב האזרחים הפשוטים חסרי כוח ההשפעה וההתארגנות, המצייתים למנהיגיהם ולא מתקוממים נגדם ומשלמים את המחיר. השימוש במראות רבות כאמצעי להדגיש ולהעצים תחושות בא לידי ביטוי בספרות העממית ובספרות המודרנית. בסיפור העממי הבית של אלף המראות נשקפת דמותו של כלב במראות רבות. הכלב זְעוּף הפנים מקבל תגובות רבות למראהו, אך כולן זהות. מבין אלף כלבים הניבטים אליו אין ולו אחד המגלה אהדה כלפיו. ניצן קרא את הסיפור וכתב את מסקנתו בפורום: "אם תהיה חברותי ונעים כלפי אחרים הם יחזירו לכך בחזרה את אותו היחס שאתה נותן להם. ואם תהיה רע כלפי אחרים יחזירו לך בדיוק את אותו היחס הרע שאותו אתה נותן." # מה אתם חושבים על כך? הגיבו לניצן בפורום. הסופרת שפרה הורן משלבת את תופעת ריבוי ההשתקפויות במראות בספרהּ תמרה הולכת על המים. תמרה עומדת בחדר שיש בו ארבע מראות, מראה לכל קיר, ומתבוננת בתמרות המשתקפות אליה. הכפלת דמותה אינספור פעמים מעצימה אצלה את תחושת הכיעור: "ופעם אחת, כשהשתעממתי, החלטתי לספור את כל התמרות שאני רואה: כיתה שלמה של בנות, כולן אדומות שער, מנומשות, דקות ועקשניות, נשקפו מולי, חורצות לעומתי בחוצפה את לשונן. וכשהגעתי למספר מאה, שהיה המספר הגדול ביותר שהכרתי, שוב נדרתי שלא אציץ בבבואתי משך שבוע". המראה - הבטנו בה מכיוונים שונים באמצעות יצירות הספרות. ראינו כיצד סופרים ומשוררים הביעו תחושות, סיפרו חוויות והעלו רעיונות בהקשר למראה בסוגות ובסגנונות שונים. תוכלו לקרוא באתר שירים וסיפורים שתלמידים כותבים. ומה אתכם? מהי החוייה שלכם מול המראה? הקוראים מוזמנים לכתוב שירים וסיפורים בנושא המראה ולשלוח לאתר. למעלה ביבליוגרפיה להלן רשימת ספרי עזר שהוזכרו במאמר: בטלהיים, ברונו. קסמן של אגדות. רשפים: תל אביב, 1980. יסעור, חוה. "התרומה האנגלית לספרות הילדים" מתוך: מעגלי קריאה 18, פברואר 1988. כהן, אדיר. תמורות בספרות הילדים. חיפה: אח, 1988. ליטוין, רינה. הרפתקאות אליס בארץ הפלאות. תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1997. סנט-אכזופרי, אנטואן. הנסיך הקטן. תל אביב: עם עובד, 1967. פיאז'ה, זאן. שש מסות על ההתפתחות הנפשית. מרחביה: ספרית פועלים, 1969. קולברט, דיוויד. העולמות הקסומים של הארי פוטר. מודן, 2002. חלונות ג' - מדריך למורה. תל-אביב: מט"ח, עם עובד, 1994. הערות: 1 מומלץ לפתוח חלון נוסף עם השיר. הסבר כיצד לפתוח חלון נוסף אפשר לקרוא כאן. 2 להאניש = לייחס לבעל החיים התנהגות אנושית. 3 קראו עוד על אמונות טפלות 4 קסמן של אגדות, רשפים, ת"א, 1980, ע' 164-165. 5 העולמות הקסומים של הארי פוטר, מודן, בן שמן, 2002, ע' 144.