 |
| |
ניסיון לטופוגרפיה של הנפש: על ספרו של צבי עצמון, עורף
אבנר טריינין
מעריב, 30.1.1987
זכורה לי הפגישה הראשונה עם שיריו של צבי עצמון. הנחיתי סדנת שירה בבית הסופר בירושלים - במקום שעצמון מנחה היום סדנה משלו - והוא הצטרף אליה. אחר כך נתברר לי, שהוא ביולוג וכי פעם שמע אצלי הרצאות באוניברסיטה. שוב נפגשו שירה ומדע, והפעם בזוגות. שירו הראשון שראיתי היה "בועית סבון", שגם נכלל בקובץ הראשון שלו "עיצוב פנים", אולי בשינויים מסוימים. ואני קורא: "כשהייתי מפיח בועות סבון / לא חשתי נשימות הופכות / מים מרירים / לשלחופי זוהר // כשלחשתי מילים שנצנצו מעינייך / ועטפו מעטה דקיק, לרחף, / חשבתי שהן נגרעות, אחת אחת, / מחשבון חיי".
כדרכם של שירים טובים זהו שיר של הטעיות, של תפניות חדות כמו מסירות מהירות של כדור בין סובבים במעגל, שאיכשהו נסחפת לתוכו. אתה מחפש את הכדור בכיוון מעופו, ובינתיים הוא שינה כיוון בחדות ועף לידים אחרות. נדמה שהוא פה והנה הוא שם, אבל גם השם הוא לא שם. ובוודאי לא התמונה הסנטימנטלית נוסטלגית של ילד מפיח בועות סבון, שאחר כך נהפך לגבר מפיח מילים באוזני נערתו. וכל התפניות האלו מתרחשות באיזה ריתמוס מתנשם של לחש מתוח: "לא חשתי", "לחשתי", "חשבתי", "שלחופי" ובסוף - "חשבון חיי".
כי ההטעיות רחוקות מאוד מהטעיות ומאחיזת עיניים, ומקורן הוא אמיתי בתכלית - חשבון עצמי של סתירות - כפי ש"עיצוב פנים" הוא עיצוב של הפנים של הנפש, ולא עיצוב של הסלון בבית.
אין בכוונתי לנתח את השיר הזה ולא כל שיר אחר. שהרי כל ניתוח מניח שהמנותח לא השתנה בינתיים - כגון שכל חלק מן המעי נמצא במקום שהופיע בצילום ערב הניתוח - ואילו השיר נראה כל פעם אחרת. כבר הרקליטוס אמר, שאי אפשר לחזור לאותו נהר פעמיים, ובורחס טען כי אי אפשר לכנות אפילו כלב באותו שם בשעות שונות. כמו כן טוען בורחס, שתופעה אסתטית אין לה קיום בלי יסוד של תדהמה, וכי תדהמת השכל היא עניין קשה. משוררים אינטלקטואליים כעצמון יודעים זאת היטב, אך מנסים כוחם, ולעתים בהצלחה.
בכל זאת אנסה לעמוד על כמה יסודות בשירתו המתבלטים כבר ב"בועות סבון". אזכיר רק את הדיוק של הבלתי מדויק והבלתי מוגדר לחלוטין. וכן את הרגשנות היבשה-שכלתנית עד כדי אכזריות, המביאה לידי המיצוי האנליטי של הכאב, כמו להסתכל בעיניים לחות בחיה פצועה, בלי להתיק את המבט עד הפרפור האחרון. ואזכיר גם את ההתמקדות ב'אני' כקורלטיב אובייקטיבי.
"קורלטיב אובייקטיבי" הוא מושג שהמשורר ט"ס אליוט השתמש בו כדי לתאר קבוצת עצמים, סיטואציה, שורת אירועים, שנהיית לנוסחה של רגש מסוים ומעוררת אותו. ההתרחשויות האישיות עצמן אינן נכללות כאן, שכן לפי אליוט, שירה אינה ביטוי של האישיות אלא בריחה ממנה (אבל הוא מוסיף מיד, כי רק מי שיש לו אישיות יודע מה זה לברוח ממנה).
הנפש עצמה, לפי אליוט, היא רק זרז, המאפשר לעולם האובייקטיבי להיהפך לאמנות. ואליוט גם מבחין, שבדפרסונליזציה זו מתקרבת האמנות למדע. אבל כל מי שקרוב למדע יודע, כי הזרז משתתף בתהליך הכימי כמגיב בעל חשיבות מכרעת, אלא שבסופו של דבר הוא נחלץ ממנו. ולכן כל עניין הדפרסונליזציה הוא הבל. וצבי עצמון מיטיב לדעת שה'אני', דהיינו ההתרחשויות הנפשיות, הן האובייקט החשוב ביותר לשמש קורלטיב אובייקטיבי. בבחינת ממך ואליך אברח.
וכדוגמה לקורלטיב כזה אביא את קטע הסיום של השיר "עיצוב פנים עם כוס קפה": "נוטה להתאהב, לחוש סימפתיה, / ולפחות מעין רכות סנטימנטלית / למה שמכונה המין / האנושי דהיינו עצמך ובשרו / כלומר למה שרישומו שוקק ולהיטבע בכתב הגוף / למה שמכונה / אני." ואצביע כאן על השימוש המחוכם בפסיחות ועל האירוניה המכוונת גם לעצמך, שהיא תכונה מובהקת של מי שרואה את הדברים על ריבוי פניהם, שלרוב סותרים זה את זה.
הדבר האחרון שברצוני לעמוד עליו הוא מה שהפיסיקאים מכנים עקרון הדואליות וההשלמה, דהיינו שהדרך היחידה להתקרב לתיאור תופעות רבות, על גילוייהן השונים שלעתים קרובות סותרים זה את זה, היא בצירוף כמה תיאורים, הסותרים אך גם משלימים זה את זה. כמו למשל תיאור של כל גופיף פעם כגל ופעם כחלקיק, פעם כחומר ופעם כאנרגיה. כלומר, הישות היא קומפוזיציה של כמה ישויות.
קומפוזיציה כזאת היא המעצבת את שירתו של עצמון, שבפרפרזה ציורית אפשר להגדירה כ"טבע דומם קינטי". השיר מהווה קולאז' מתנועע והוא מתהווה על-ידי הקומפוזיציה שלו. ומכאן גם המבנה הקולאז'י של הכותרות, כגון: "זיכרון עם בלון ודשא", "חוג הקוטב, פינת הרחוב", "פקעות. מפלת היופי".
והדואליות המעסיקה שירה זו ביותר היא זו של הגוף והנפש; ולעתים בהתייחסות אירונית לנערה שבצדו, בין שהוא נדרש לתהליכים הביוכימיים שבגופה או לרישומים, שגופה משאיר על הסדין עם הבוקר. ועצמון מיטיב לתאר דואליות זו בכותרת לשיר בספרו האחרון "עורף": "ניסיון לטופוגרפיה של השירה וחיי הנפש". הטופוגרפיה היא זו של המוח ("גוש אפור ומפותל כקמט גיאולוגי, רקמה רירית מעט, / המפולשת צינורים אינספור, זרימה של דם, כמאגן ניקוז") "שבה יש לשירה מרחב-קיום, מיקום, נ"צ, / מכאן נשלחת יד לרשום". והיא רושמת מילים של יופי ואהבה וכן מילים על "השתחקות כוחן של המילים".
ואנו נזכרים ב"מוח" של דן פגיס. ואמנם בדומה לשירתו של פגיס, גם שירתו של צבי עצמון היא ניסיון לטופוגרפיה של ה"אני" כחלק מן העולם הפיסי-ביוכימי, עולם אשר את משמעותו הוא מקבל מן הנפש ומן השירה של ה"אני", למרות השתחקות כוחן של המילים.
|
|
