 |
| |
|
 |
| מָלוֹן הִפְּנוֹדְרוֹם / נורית זרחי
בְּכָל אֲנִי יֵשׁ הִיא.
תּוּכַל לִרְאוֹת אֶת פַּרְצוּפָהּ הַכֵּהֶה בְּפִי,
כְּחָתוּל הַנּוֹשֵׂא צְלָלִית טֶרֶף,
אֲנִי מַחֲלִיקָה עָלָיו בִּשְׂפָתַי,
לְשׁוֹנִי קוֹפֵאת, עָלַי לְהַחֲזִיר אֶת צְלָלִית הַבֹּקֶר,
אֶת סֵדֶר הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן.
אֲבָל דַּוְקָא בָּרֶגַע הַזֶּה אֲנִי נוֹטָה לְהֵעָלֵם,
יָכֹלְתָּ לִמְצֹא רֶמֶז לְכָך כְּבָר בְּאוֹתָהּ יָד חֲסֵרָה.
סְבִיב הֶעְדֵּרִי מַכֶּה קוֹל בְּאַבְנֵי הָאֵשׁ,
כְּמוֹ אָז כְּשֶׁאֲנִי עוֹד יַלְדָּה בְּמִטַּת לַיְלָה
וְאִמָּא מְשַׁקְשֶׁקֶת אֶת תִּקְוַת הַיּוֹם בִּכְלֵי הַמִּטְבָּח.
מֵתִים אֵינָם בַּרְרָנִיִּים בְּדַרְכָּם אֶל הַחֹם.
פָּנַי מִשְׁתַּקְּפִים בָּרִצְפָּה
שְׁחוֹרִים וּלְבָנִים לְסֵרוּגִין
בְּמִלִּים חֲלָקוֹת כְּדָגִים.
אֲפִלּוּ בַּגֶּשֶׁם הַיּוֹרֵד עַכְשָׁו בָּרְחוֹב,
מַדְפִּיס פָּנִים בְּכָל טִפָּה.
וְשׁוּב פָּנַי הַגְּדוֹלִים חוֹזְרִים לְהַבִּיט בָּנוּ.
וְכָל דָּבָר, סוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, רַק הוּא עַצְמוֹ.
הַמַּסָּעוֹת שֶׁאֲנַחְנוּ נוֹסְעִים,
מוֹתִירִים מֵאֲחוֹרֵינוּ בַּיִת בַּיִת בִּמְקוֹמוֹ,
וְכָל נָהָר הוּא טַבַּעַת הַנִּשֵּׂאת לְעַצְמָהּ.
לָכֵן הַמִּכְחוֹלִים לֹא יֵהָפְכוּ לְפָנֵינוּ לִזְמִירִים קְטַנִּים,
לַעֲגֹב אֶל הָאֵין.
וְהַחוֹל יִשָּׁאֵר מְפֻזָּר
כְּמוֹ הַגְּבָעוֹת הָרוֹעֲדוֹת מִכְּדֵי לַעֲצֹר.
תִּסְתַּכֵּל בַּבַּיִת הָעוֹמֵד מִנֶּגֶד,
מְרֻחָק מֵאִתָּנוּ תָּמִיד בְּאוֹתוֹ הַמֶּרְחָק
כְּמוֹ כְּנַף הַזְּרוֹעַ מִן הַגַּב
הַאִם זֶה בִּגְלַל פָּנַי שֶׁלֹּא שֻׁנּוּ,
שֶׁאֵין לַבַּיִת הַהוּא פֶּתַח?
מלון הפנודרום, תג (הליקון), 1998
|
|
|
