|
|
שבנפש האדם |
|
ד"ר חמוטל בר-יוסף, חברת צוות ספרות באגף לתכניות לימודים
ומרצה בחוג לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון |
|
|
|
של התרבות היא, בין השאר, שורה של ניסיונות להגדיר את מקורם. חוויות ההתפעמות לנוכח גילויי המופלא שבעולם היא נושא אופייני לשירה הלירית, ואולם לכל תקופה יש מושאי התפעמות אופייניים, המהווים חלק ממוסכמות התרבות, שהרי השירה, כמו הספרות והאמנות בכלל, היא חלק מהתרבות של זמנה. |
|
בשירת המזרח הקדום, למשל, השלטון והחכמה הם מושאי התפעמות עיקריים, והם מיוחסים לאלוהים ולמלך. יפי הטבע בשירה דתית עתיקה אינו מושא התפעמות לכשעצמו אלא התגלות של החוכמה האלוהית. בשירת ימי הביניים הטבע מעורר התפעלות אסתטית בזכות ההרמוניה והחוכמה השוררים בו. בשירה הרומנטית הרגש הטבעי של האדם והחיים בטבע הם המקור העיקרי של היפה והמוחלט, ולכן האהבה והטבע הם נושאים טיפוסיים במיוחד לשירה לירית רומנטית. שירת זלדה נכתבה על רקע ספרות מודרנית, העוסקת בחשיפת הכוחות האירציונליים, האפלים והמגוחכים שבאדם ובטבע. בהכללה גדולה אפשר לומר, שההשקפה של הספרות המודרנית על העולם ועל האדם, נוטה להיות פסימית. ההנמכה של דמות האדם ושל דמות הסופר עצמו היא אחד מהקווים המאפיינים אותה. אולם זלדה מוצאת בנפש האדם יותר יופי וקדושה משאפשר למצוא בטבע: "זכיתי לראות שקיעה כזאת / והיא היתה מפוארת מכל שקיעות השמש" ("מהיכל להיכל"). הנפש של הזולת מצוירת בתמונות המייחסות לה איכויות של קדושה מיסטית ואף של מוחלטות טרנסצנדנטית. חוויית ההתבוננות בנפש הזולת או חוויית האמפתיה עם רגשותיו ועולמו הפנימי של הזולת מתוארת כחווייה המקבילה להתבוננות המיסטית בעולמות עליונים או לתהליך הדבקות בבורא. זלדה מתארת את החדירה לנפש הזולת בתמונה המיסטית הנפוצה של מעבר מחדר ל חדר בדרך אל הטרקלין או ההיכל, ולעתים היא מדגישה את הקושי ואת הסכנה של הדרך הזו: בשיר "נהר אחד זורם אל הים" ( 43-42) אומר עלם מטורף למשוררת: "תשע מאות תשעים ותשעה חדרי אופל יש בנפשי וחדר אחד של זיו. את אמיצה. את לא תפחדי להיכנס אל מאורת דובי שגעונותי ולהדליק שם נר", אך היא אינה מסוגלת לכך: "ואני הבוגדת נסתי". |
|
פורטרטים וכתבה גם שירים המציירים דיוקן של אנשים מסביבתה הקרובה. דיוקן האדם תופס בשירתה מ קום דומה לזה שתופס הנוף בשירתם של משוררים רומנטיים. זלדה כתבה אמנם גם שירים המוקדשים לפרחים (שושנה, כרכום, כריזנטמה) או לצמחים ריחניים (שיח יסמין, עצי אורן), אך בשירים אלה היא מתייחסת לפרחים כאילו היו נשמות של בני אדם. זיהוי הפרח (בעיקר השושנה) עם הנפש היפה והמושלמת מבוסס על המסורת הסמלית של השושנה במיסטיקה היהודית החל מימי הביניים. במדרש "שוחר טוב" נאמר: "משל למלך שנכנס למדינה ובאו בני המדינה לעשות לו עטרה של זהב, מקובעת אבנים טובות ומרגליות, יצאו ואמרו להם, אין המלך מבקש עטרה של זהב (...) ואמר הקב"ה: מה לי כסף מה ל י זהב, לי הכסף ולי הזהב, ואפילו הקטורת תועבה היא לי. ומה אני מבקש? של שושנים". "שושנים היה" כותב הרב אברהם חן, דודה של זלדה, על אביו (שהיה סבה) כשהוא רוצה לסכם את הערצתו לדמותו המופלאה. 1 |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
במקרא אלוהים מתואר כיושב בהיכל (למשל בישעיהו ו' 1), אך משמעותו המיסטית של ה"היכל" התגבשה בספרי ההיכלות, ספרות המסתורין היהודית שנכתבה בארץ ישראל בעיקר בתקופה שבין גזירות אדריאנוס לכיבוש הארץ בידי המוסלמים (636-140). בספרות זו ההיכלות הם מדורים ושלבים שונים בעולמות העליונים, שדרכם אפשר להתקרב לבורא. השימוש המיסטי במונח הזה נמשך בקבלה ומוצא ביטוי גם בסיפורי ר' נחמן מברצלב. ואולם כפי שמתברר בגוף השיר, המעבר מהיכל להיכל מתרחש לא בעולמות העליונים אלא בחיים עצמם על פני אדמות, אם חיים אותם יפה. אין בכך משום הנמכת המשמעות או "חילון" של הסמל, אלא להיפך: זהו ביטוי לתפיסה שהחיים הם חלק מהעולמות העליונים, ועל כן יכולה להיות בהם קדושה. |
|
|
|
האחרון של השיר הם מעין מסגרת של היגדים מכלילים לתמונה, המשתרעת על פני ארבעה בתים שבמרכז. המבנה הזה נותן קדימות להכללה על פני התמונה. התמונה מוצגת במפורש כדוגמה פרטית של ההכללה: "זכיתי לראות שקיעה כזאת". הזקן מופיע כהתגשמות נדירה של אידיאל נכסף, שאותו מציגה המשוררת בפתיחת השיר כמין הרהור. |
|
צורת חיים אידיאלית שהמשוררת מנסה לדמיין אותה, בלי לייחס אותה במפורש לעצמה. (אותה צורה יכולה, כמובן, לשרת תיאור מצב מדומיין שנחווה בעבר, כמו בשירה של רחל, "להקיץ בבית החולים"). מלת המפתח החוזרת בתחילת שני הבתים היא "מפויס" א"ל שטראוס הראה, שמזמור קל"א בתהלים מתאר את ההתפייסות הפנימית, את המצב החיובי, על ידי שלילת היפוכו תחילה: המלים "לא גבה לבי ולא רמו עיני ולא הלכתי בגדולות ובנפלאות ממני" מעידות, שהמשורר מכיר היטב גם את המצב ההפוך 2 . גם כאן מופיעים בבית הראשון ארבעה טורים המפרקים את "ללכת מפויס" למרכיביו ההפוכים, ובכך רומזים על הדברים שנחוץ להתגבר עליהם כדי להגיע אל הפיוס. בראש הגורמים לאי-פיוס מוצב הפחד, בעקבותיו - הטינה על אלוהים, היינו חוסר שביעות הרצון, המתפתח לתלונה על דברים שהם חלק מסדרי העולם או על מי שנחשב לממונה על סדרו התקין של העולם. הגורם השלישי הוא הבושה. רגש זה מתואר כחזק מאוד: "בושה נוקבת". והבושה מופנית "כלפי השמש", אולי משום רגש הנחיתות וההאשמה העצמית של מי שחייו אינם מוארים והוא אינו מצליח להאיר אותם. יתכן גם שהביטוי "כלפי השמש" מרמז על מצבי פומביות ופרהסיה, אימת הציבור או בושה להיחשף בציבור, רגשות שליוו את זלדה כל חייה. בטור האחרון זלדה מדברת על רגשות קשים שבני אדם אינם נוטים לתת להם ביטוי, שנאת מוות לבני המשפחה. אפשר לראות את ארבעת הטורים ה"שליליים" כמין חדירה הדרגתית אל תת-התודעה, כשכל שלב הולך ונעשה יותר אפל. נשים לב שבתיאור הרגשות השליליים יש העצמה הדרגתית. |
|
"להיפרד בנשיקה" מפיתויי הצורה הגשמית ואפילו להשתחרר מהשיעבוד לרגשות. מצב כזה של שחרור רוחני מוחלט מעלה דמות של אדם זקן ("כשהיד הזקנה" וכו') המסוגל להשתחרר מכבלי העולם הזה בעודן בחיים. (אפשר להשוות לשיר "שכח אותי" שבו מתואר זקן המסרב למות). אין פירוש הדבר חיים של פרישות או של סיגוף: זלדה מדמה את המצב הזה למצבו של אדם המטייל במערה שעל דפנותיה חקוקים ציורים שצייר הקדוש-ברוך-הוא, והוא מטייל בה כמו במוזיאון. תיאור המגע עם העולם כמגע על ידי מישוש ולא על ידי ראייה מעלה על הדעת תמונה של אדם עיוור, שכל רגישויותיו הן יותר מופנמות. (זלדה הקדישה מספר שירים לעולמם של עיוורים. ב"ילדים בבית חינוך עיוורים" כתבה: "בריכוז פראי צדו קולות / שמשמיע היקום / מיששו פני העולם"). הנגיעה הרכה של יד הזקן בדברים היא נגיעה משוחררת מכל רכושנות, נגיעה של כבוד ואהבה, נקייה מתועלתנות. היכולת להשתחרר מתועלתנות ביחס לדברים ולבני אדם ולראות בהם רק את היופי הייתה בעיני זלדה מצב אנושי נכסף ומעורר געגועים ("הלומת געגועים לקרבת נפש בלי פניות" היא כותבת בשיר "הלומת געגועים", 176). |
|
פילוסופי. יש לציין, שהנטייה להכללות מפורשות היא נדירה למדי בשירה העברית במאה העשרים. שירת יעקב שטיינברג יוצאת מן הכלל, וקרובה מבחינה זו לשירת זלדה. לשירה המודרנית אופיינית התפיסה, כי תפקידה של השירה הוא להיות "קורלטיב אובייקטיבי" (המונח של ט"ס אליוט) של החווייה כפי שהיא נקלטת בתודעת האמן, והפואטיקה הזו, המכוונת להצנעה מירבית של הכללות מפורשות, נעשתה לעמוד תווך של השירה העברית שלאחר קום המדינה. שירת זלדה, לעומת זאת, יונקת ממסורת הסיפור החסידי ומהפואטיקה הרואה ביצירה המילולית (סיפור, ניגון) צורה של עבודת השם שיש לה גם היבט חינוכי. ההתבטאויות המכלילות המפורשות הן חלק מהמגמה הכללית בשירת זלדה להביע רעיונות בעלי השלכה חינוכית. מובן, שההכללות הללו מכוונות בראש ובראשונה אל עצמה, כהרהורים המבטאים גילוי מחשבתי מרגש. |
|
הוא נטייתה להתווכח עם עצמה, וכאילו לסתור לאורך השיר את המסקנות ההגותיות שהיא עצמה הציבה בתחילתו: החושניות והצבעוניות השולטות בבית המסיים נראות, לפחות במבט ראשון, כעומדות בסתירה לתחילתו של הבית השני, שבו מדובר על השתחררות מכל צורה ומכל רגש. "מסתורי" ו"מקסים" בוודאי אינם ביטויים נטולי-רגש. זלדה עוטרת בכתר הכבוד דווקא פעולה כל כך פשוטה וחומרית כמו אכילה, דווקא את ההתנסות של החוש הנמוך ביותר, הטעם. כדי להחליט אם יש או אין כאן סתירה נחוץ להתבונן בתמונה עצמה. |
|
|
|
בסוכה. |
|
הביטוי "זכיתי לראות" אומרים גם כשמדובר בפגישה עם אנשי שם (ובחסידות - עם אדמו"ר חשוב), כאן הוא מוסב על אדם פשוט, שלפי קני המידה החברתיים אינו יכול להתגאות בשום דבר מיוחד. המשוררת מדביקה לו אפיתט, 'הזקן היפה', כפי שהומרוס משתמש באפיתטים כדי לתאר גיבורים ואלים. הוא מאופיין על ידי פעולה: הוא צובע תריסים. תנועות הצביעה מתקשרת לבית הקודם ("כשהיד הזקנה נוגעת בזהירות, ברוך, / בקירות העולם הזה, בציוריו"), ובכך הן נעשות סמל לאורח חיים שלם. ואולם כאן ההתענגות נטולת התועלתנות מוצגת גם כהתחברות עם האין, כמצב של היפרדות הנשמה מן הגוף: "כנפרד בנשיקה מעולם המעשים". "מוות בנשיקה" הוא כינוי למוות קל, שרק צדיקים זוכים לו. הזקן כאילו מושך אל חייו בעולם הזה את גן העדן המצפה לו בעולם הבא. |
|
טשרניחובסקי, ומעלה את הרושם האידאלי של עבודה איטית הנעשית במסירות רבה על ידי אדם פשוט. לעומת טשרניחובסקי, המתאר בפרוטרוט את מלאכת הצביעה על פני 15 טורי שיר ארוכים, זלדה מתארת את עבודתו של הזקן בשלושה טורים הולכים ומתארכים: |
|
||||||||||
|
עצמאי. הנקודה המנתקת טורים אלה מקודמם נועדה להאט את קצב הקריאה, ובכך לממש את המלים "לאט-לאט". לפנינו שלושה תיאורי פעולה (השלישי הוא דימוי), שבאמצעותם מנסה המשוררת לתאר בדיוק גובר והולך לא את הפעולה החיצונית, אלא את מה שהיא משקפת בעיניה. התיאור המדוקדק של אופן הפעולה ממחיש את שפע הזמן שניתן למתבוננת לעקוב אחר הפעולה האיטית. הדירוג הגרפי הברור של שלושה טורים אלה מעניק להם צורה סדירה שהייתה חסרה עד כה לשיר. התארכות הטורים בשירי זלדה מבטאת בדרך כלל מצב של התפרקות ממתח, של פריצה למרחב. |
||||||||||
|
הספר העתיק והגזוזטרה העגולה (עגול - צורה של שלמות) מאפיינים אותו על דרך המטונימיה. תכונותיו החשובות ביותר נרמזות מצורת עמידתו: הוא "עומד יחידי" ו"רחבות של מלך היתה בעמידתו החופשית". זלדה מייחסת חשיבות ליכולת לחוש חרות פנימית משוחררת מעוינות הזולת (ראה למשל בשירה "שבת וחול"). זהו המצב שבו ניכר צלם אלוהים שבאדם. הרחבות המלכותית של הזקן רומזת אולי לשכינה השורה עליו, כלומר, הדרגה הגבוהה של עבודת השם שאליה הגיעו חייו. |
||||||||||
|
אירא מה יעשה לי אדם'". במטפורה זו המדמה (המוביל) הוא לא דבר מוחשי אלא פסוק מתהלים (קי"ח 6), המאזכר מזמור שהפך לחלק מ תפילת "הלל", הנאמרת בראש חודש ובשלוש רגלים. המזמור בנוי על הניגוד בין חסות בצל אלוהים לעומת חסות באדם. גם בשירים אחרים ("כל שושנה", "בתור הילדות פרי חדש" ועוד) זלדה משתמשת בפסוקים כמדמים מטפוריים. לעומת הפרופיל הגרפי המדורג של הבית הקודם, בבית שלפנינו הטורים מתארכים ומתקצרים לסירוגין, כאשר הטורים הארוכים הולכים ומתארכים. (השווה ל מבנה הבית השני של "אני ציפור מתה"). הצורה הזו יוצרת אפקט של התפרשות שיש בה העצמה ויחד עם זאת יציבות ומנוחה. היא מבטאת את אותה "רחבות של מלך" המיוחסת לזקן. |
||||||||||||
|
|
||||||||||||
|
||||||||||||
|
איננה נובעת מעייפות פנימית. להיפך, היא מעיין של רעננות המשפיע גם על סביבתו. הביטוי "שתו בצמא" רומז על החיוניות של הזקן. חיי המשפחה של הזוג הם המשך לתמונה של הזקן העומד "יחידי": הזוג ממעיט להזמין אורחים, שהיחסים עמם מסתכמים ב"מלים עייפות". הכוונה היא לשיחות נימוסין, שבהן משתמשים במלים שגורות. הבית בנוי משתי יחידות פריודיות (משפטים שכל אחד משתרע על שני טורים), שהיחסים בין אורכם - ארוך וקצר קצר ארוך - יוצרים מבנה כיאסטי (אבבא). אפשר לראות במבנה הגרפי הזה ביטוי להתכנסות פנימה. (השווה לשירו של פגיס "עיר התמיד"). |
|
בפרות. השיער האדום של הנכדים וצבעוניותה של הסוכה מתקשרים לתמונה הראשונה של הזקן הצובע את התריסים לאור השקיעה, שגם בה שולטים הצבע והצבעוניות המגוונת. אכילת פרות מסמלת את החיוניות השופעת מהזקן אל נכדיו. הנכדים מרמזים אולי גם על כך, שליופי השורר בחייו של הזקן יש סיכוי להמשיך לאחר מותו. |
|
שתוארה בתמונה הקודמת: ההנאה מטעמם המתוק של פרות. אך המשמעויות הסמליות הנלוות, כאמור, לאכילת פרות, ואווירת הרוך החושני הנרמזת בביטוי "בערב רך" מוציאות את ההיגד מפשוטו ומכוונות לתפיסה המיסטית, שלפיה חוויות חושיות יכולות להיות צינור להמשכת קדושה. |
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
סיטואציה רטורית אלא בהיגדים מכלילים, אוניברסליים: "כל שושנה (...) בכל שושנה". לעומת האמירות הישירות הפותחות את "מהיכל להיכל" ("ללכת מפויס, בלי פחד" וכו'), כאן - למרות הצורה של אמירה הגותית מכלילה - מובנה של האמירה אינו מפורש, היא נשמעת מסתורית, עמומה ומפליאה. |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
אינה יכולה להיות אי או קן של ציפור. את המטפורות הללו אנו נוטים להבין בקריאה ראשונה כהיפרבולות (תיאור מטפורי מגזים) ליופיה של השושנה או לחווייה שהיא מעניקה למשוררת. שני הבתים הראשונים מאפשרים עדיין להבין את השיר כולו כנסב על יפי השושנה ועל תחושת השלום והשלווה שהיא מעניקה למתבונן בה. אך כשאנו מגיעים לבית השלישי, ובעיקר לקראת סוף השיר, פירוש כזה הופך את השיר שוב לבלתי מובן: מדוע כה קשה להגיע אל השושנה, כמו לאיזו פאטה מורגנה? האם מדובר כאן רק על הקושי לחוות את יופיה של השושנה במלואו? |
||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||||
|
השושנה היא, כאמור, סמל מיסטי עתיק לשלמות, ליופי ולקדושה של העולמות העליונים. התפיסה הקונצנטרית של העולמות העליונים במחשבה המיסטית מוצאת את ביטויה הציורי במבנה עלי הכותרת של השושנה. יופיה של השושנה, ריחה המשכר ואפילו הקונוטציות הארוטיות שלה הולמות את טיבה של החווייה המיסטית, שבה מתאחדים החושני עם האינטלקטואלי- מופשט. |
|
"כאשר חי המלך / היתה השבת שושנים / עכשיו היא פצע" (101). אך מה שמייחד את השקפת עולמה של זלדה היא תפיסת הקדושה והיופי כנובעים מנפש האדם. מתוך השקפת עולם זו היא משתמשת בסמל השושנה במשמעות שונה במקצת ממשמעותו המיסטית המקובלת: הסמל העתיק הזה מיוחס בשירי זלדה ליופי מעורר ההתפעלות החבוי בנפש הזולת. חוויית ההתפעלות מיופיו של פרח, החווייה האנושית של חדירה אל נפש הזולת והחווייה הדתית כרוכות זו בזו ומתמזגות זו עם זו. |
|
/ לציר האלמוות שקיים גם בלב המטורף, / לא הושטתי את כולי. / שכחתי כמעט שהוא, העני, / בן משפחה לשמש, / שגם נפשו תיהפך לשושנה / בדמדומים" (ההדגשות אינן במקור). השיר מתאר את ההיווכחות, כי נפש האדם צופנת בחובה יופי שאינו נופל בערכו מזה של השמש ושל השושנה. ההיווכחות הזו היא מסר חינוכי חשוב בשירי זלדה, והד לה מצאנו גם ב"מהיכל להיכל". אפשר לומר שהאמפתיה עם נפש הזולת היא אידיאל מרכזי בשירת זלדה. אין להבין את המסר הזה כקריאה פשטנית לאהבת הזולת או ליחסי אנוש יותר אינטימיים או להעדפת האדם על הטבע. החשיבות העצומה שזלדה מייחסת ליכולת האמפתיה עם הזולת מלווה בתודעת הקושי העצום לחדור אל תוך תוכה של נפשו, אל "הנקודה הפנימית". הנפש, כמו השושנה, נתפסת אצל זלדה כעולם הבנוי ממעגלים קונצנטריים, והכניסה ל תוכה פנימה היא תהליך הדרגתי, המחייב קודם כל את האני לצאת מתוך סגירותו, מתוך "עיגול ישותי הקסום", כפי שהיא כותבת ב"השכנה הרעה" (41). להגיע אל "הנקודה הפנימית" שבנפש הזולת, להזדהות אתו ממש - זה דבר קשה לא פחות מאשר להגיע לדבקות עם הבורא. |
|
מישור החווייה הבין-אישית ומישור החווייה הדתית-מיסטית. המשמעות המשולשת הזו מתאפשרת על ידי העיבוי הסמאנטי המתוחכם של הלשון. |
|
|
|
הנלוות לה. הטור הראשון של השיר פותח אפשרויות לרמיזות נוספות. את המלה "אי" אפשר להבין כסתם מטפורה שגורה (כגון "אי של שקט"), אך יש לה גם מסורת ספרותית עשירה ומגוונת. נסיעה לאי היא מוטיב נפוץ למדי באגדות עם ובסיפורי ילדים, שכן היא נותנת ביטוי לפנטזיה של התנתקות מקשיי המציאות, של השגת יעדים דמיוניים, ושל חיים בעולם אחר. דוגמה לכך הן יצירות כמו "רובינזון קרוזו" או "אי המטמון". כיום ספרות מדע בדיוני ממלאת צרכים דומים. בשירי ביאליק (לילדים: "מעבר לים" ולמבוגרים: "דמדומי החמה") מופיעים "איי הזהב" כסמל לעולם החלומות, הדמיונות והגעגועים. מרים ילן-שטקליס כתבה ספר ילדים מקסים בשם "המסע אל האי אולי". גם בסיפורי ר' נחמן מברצלב מופיע מוטיב של בת מלך ההולכת לאיבוד ומגיעה לאי ובן המלך יוצא לחפשה. אך נשים לב: השיר פותח בהיגד שהשושנה עצמה היא אי. כאן אפשר להיזכר בנסיך הקטן של אכזיפרי החי על כוכב קטנטן ומגדל עליו את השושנה שלו, סמל לעולם היופי והדמיון, עולם משוחרר מכל תכליתיות, שבו חי אותו נסיך. הטור הראשון מציע אפוא מבחר עשיר ורלוונטי של קונוטציות המבוססות על המסורת הספרותית של האי ושל השושנה, ובמיוחד מסורת של סיפורי אגדה. אווירת האגדה מקבלת חיזוק בבית זה גם על ידי המטפורה עצמה, המייחסת לשושנה מימדים פנטסטיים, של אי שבו שורר שלום נצחי. המלה "של" משמשת גם לסמיכות אך גם ככינוי קניין, לכן הניסוח "אי של השלום" מאפשר גם לראות את השלום כמי שהאי שייך לו, היינו כדמות אלגורית. גם זה מוסיף לאווירת האגדה המרחפת על פני הבית הראשון. |
|
פירושו של ביטוי זה הוא גם ארץ ישראל (שהובטחה לאברהם אבינו), אך בלשונות אירופיות משתמשים בו כדי לציין אידיאל שאליו שואפים מתוך אמונה גדולה בהתגשמותו. האי הוא "הארץ המובטחת" (במובנה המטפורי: חלום נכסף) שבה שורר שלום נצחי. (נוכל להבין את השלום שעליו מדובר כאן במובן אישי, ובכל זאת האסוציאציות המקראיות-לאומיות של הצירוף "הארץ המובטחת" והקישור הבלתי-נמנע של "שלום" למצבנו הפוליטי מוסיף את האפשרות, שהחלום על אי השלום הוא לא רק אישי, ובוודאי ששלום אישי אינו יכול להיות מלא ו"נצחי" ללא שלום פוליטי בארץ כמו שלנו). בבית השני השושנה הופכת מאי לקן של ציפור. כוחה של המטפורה הוא גם בדמיון החזותי בין שושנה לקן וגם ברציפות החווייתית: חוויית השלום המצטיירת כמצב מוגן ומלטף שאינו מפריע ל פרוש כנפיים ולשיר. |
|
המחזה של מטרלינק, "הציפור הכחולה" המספר על שני ילדים היוצאים לבקש במרחקים את הציפור הכחולה, סמל האושר, אך לבסוף מוצאים אותה בתוך ביתם. לצבע הכחול של הציפור במחזה הסימבוליסטי של מטרלינק נוסף כאן ממד של קדושה יהודית, שכן "נופך ספיר ויהלום" הן בין האבנים הטובות שעל חושן האפוד של הכהן הגדול (שמות כ"ח 18). הספיר מופיע גם בתיאור כס הכבוד ביחזקאל א' 26; י' 1 וגם בתיאור ירושלים הנגאלת בישעיהו נ"ד 11. |
|
שיבוץ מתוך נבואת אחרית הימים המפורסמת בישעיה פרק ב': "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". כמו ב"מהיכל להיכל" גם כאן זלדה משתמשת בציטוט מהמקרא שימוש מטפורי מקורי ביותר. האפקט המיוחד במינו של הציטוט נוצר גם בשל הדמיון בין צלילי המלה לצליל צפצוף של ציפור (בפרט אם מאריכים בקריאת השורוק). |
|
ספירית", שאפשר להבין אותן גם כחיקוי לצפצוף הציפור (מצלול מימטי), גם כמבטאות את עדינות הציפור ושבירותה (מצלול אקספרסיבי) וגם כממקדות את תשומת הלב במלה "ציפור" (מצלול ממקד). 3 |
|
שלושה טורים ופותח במלים "כל שושנה" או "בכל שושנה". לתקבולת הצורנית נוספות תקבולות סמנטיות (שלום נצחי - "וכיתתו") ותמוניות - סמליות (אי - קן). המבנה הזה תורם לאופי הסטטי, האכספוזיציוני, של שני בתים אלה, המהווים את חלקו הראשון של השיר. לחלק השני של השיר צורה גרפית שונה: בית ארוך הבנוי מטורים קצרים וממשפטים קצרים. אפשר לומר שהמבנה הזה מבטא מעבר מ"לגטו" ל"סטקטו", מריתמוס שלו ומתמשך לריתמוס יותר קטוע ונרגש. |
|
שאור השושנה כה קרוב, או ואור השושנה נדמה כה קרוב. השמטת ה'ש' מאפשרת לקרוא את "כה קרוב אור השושנה" / כאילו לאחר נקודתיים (ונדמה: כה קרוב אור השושנה), כלומר, כמעין דיבור פנימי ישיר, שהוא יותר דרמטי. זלדה מפעילה כאן את התחבולה המוכרת מפרוזה של דיבור סמוי, תחבולה שהאפקט שלה הוא לעתים אירוני. |
|
השושנה כמקור קדושה אלוהי. האור הוא סמל עתיק ואוניברסלי בתרבויות רבות, בעל קשת רחבה של משמעויות, כולן חיוביות. בכל הדתות האור קשור עם המהות האלוהית. במקרא פעולתו הראשונה של אלוהים היא השלטת האור בעולם. אך אפשר, כמובן, להבין את האור גם במישור נפשי פסיכולוגי, כפי שאנו אומרים על משהו שהוא נקודת אור בחיים או על מישהו שהוא "אור חיי". הצירוף "אור השושנה" מכוון אותנו אפוא אל האפשרות להבין את השיר לא רק במישור האסתטי-חושי אלא גם במישור של רגשות בין-אישיים וגם במישור של חווייה מיסטית. "כה קרוב ניחוחה" מגביר מאוד את תחושת הקרבה, שהרי בניחוח אפשר לחוש רק מטווח קצר מאוד. המלה "ניחוח" מתגברת את המישור של החווייה החושית והאסתטית. יחד עם זאת, זוהי מלה המופיעה במקרא פעמים רבות בהקשר של קרבנות המוגשים כ"ריח ניחוח לה'", כך שגם היא אלוזיה אפשרית המחזקת את הממד של קדושה דתית. קרבת השושנה מקבלת המחשה עזה משום שהיא נקלטת בשלושה חושים: ראייה ("אור"), ריח ("ניחוחה") ושמיעה ("שקט"). |
|
מוגברת, ועם זאת היא מוסיפה להוצאת השושנה מידי פשוטה המוחשי. השקט הוא בוודאי מצב של שלווה ומצב המאפשר רגישות אסתטית מירבית, אך הוא גם מסימני החווייה הדתית, כפי שנאמר: "לא ברעש ה' (...) כי בקול דממה דקה" (מל"א י"ט, 11). |
|
הדרגתית. הן ממחישות את ההתרגשות הגוברת של מי שנדמה לו כי עוד רגע יוכל לנגוע בשושנה וליהנות מקסמיה. גם מ שפט הסיום פותח במלים, המחזקות עוד יותר את הרושם שהשושנה נמצאת בהישג יד מיידי: "קח סירה". לשון ציווי זו מחקה נוסח של הוראות לביצוע משימות טכניות לא מסובכות הניתנות ללימוד עצמי (כגון הוראות לנסיעה, לצביעת חדר, לאפיית עוגה). על הרקע הזה טור הסיום הוא מהלומה של היפוך. מתברר שמה שנראה קרוב-קרוב, פשוט, ונוח להשגה מצריך חציית ים של אש כדי להגיע אליו. בחזון דניאל (דניאל ז' 10) מופיע "נהר די-נור" המקיף את כיסא הכבוד של ה'. זהו אפוא מוטיב קדום בספרותנו, המסמל את הגבול למחוזות שאין כל סיכוי לאדם חי להגיע אליהם. |
|
לאורו נאיבית עד גיחוך. יש להדגיש, עם זאת, שהאירוניה מוסבת על האשליה של ההישג הקל והמהיר ולא על עצם קיומה של 'השושנה' ושל 'השלום' הצפון בה. יתר על כן: קיומו של ים האש סביב אי השלום והשקט אין פירושו אזהרה שלא לקפוץ אל תוכו. להיפך, אם נשווה את סיומו של השיר הזה ל"מהיכל להיכל" ול"שבת וחול" נראה, שדווקא הרגעים היפים ביותר, רגעי הקדושה, מתוארים שם כקפיצה ל תוך ים או לתוך נהר של אש. ההזמנה "קח סירה וחצה את ים האש" היא אירונית רק לגבי מי שחושב, שאפשר להגיע אל השושנה בקלות ובמהירות. היא מדגישה את הקושי ואת ההעזה הנחוצים כדי להגיע אליה, אך יחד עם זאת היא הזמנה רצינית ואמיתית לחוויות עמוקות ועזות של מגע עם יופי ועם קדושה. |
|
|
||||||
|
|
||||||