|
|
|
|
ריאיון עם ד"ר סדרה אזרחי, מרצה לספרות יהודית במכון ליהדות
זמננו, האוניברסיטה העברית, ירושלים |
|
ראיינה: שרה קרש, הצוות לספרות לבית הספר הממלכתי-הדתי
|
|
אסתטיות בהקשר או ב'סמוך' למחנות ההשמדה? איזה תפקוד ספרותי מקיימת ספרות השואה לגבי קוראיה? |
|
הדומות לאלו העולות במחקר ובביקורת הספרותית: האם להגדיר נושא זה כנספח לטיפול הכללי - ההיסטורי-תיעודי - בנושא השואה? האם להגדירו כנושא העומד בפני עצמו במסגרת הספרות? כל אחת מגישות אלו מעלה קושי משלה. |
|
העדפותיהם או את נטיותיהם של המורים עצמם. בהוראת ספרות השואה בארץ יש יתרון מסוים או ייחוד על פני מקומות אחרים בעולם בידיעה הקולקטיבית הנרחבת והמוסכמת למדי על תולדות התקופה. איננו נזקקים לספרות כתחליף לידיעה ההיסטורית. הנושא ידוע ומוכר כבר בגילאים הרכים ביותר (הוראת נושא השואה בכיתות הנמוכות של בית הספר זוהי סוגיה נפרדת). עובדה זו משחררת את המורה לספרות מהשלמות חוץ-ספרותיות. אם בכל זאת בוחרים להעלות את ספרות השואה כנספח או כ'חומר מסייע' בלבד במסגרת הטיפול הכללי בנושא השואה, חוטאים, לדעתי, לעצם מעמדה העצמאי של היצירה הספרותית. לא זו בלבד שהספרות לא באה לסייע להבנה ההיסטורית, אלא היה אף מניחה ידיעה היסטורית מראש. התמודדות אמיתית עם הבדיון מבוססת תמיד על היכרות עם הריאליה. ומה שתקף לגבי האמנות בכלל תקף לא פחות לגבי אמנות השואה למרות תפקידן המועד של יצירות דוקומנטריות מסוימות ב'מיפוי' אותה אדמה חרוכה, אותה טריטוריה בלתי נודעת. |
|
בר-שיח עמו. (אינני מתכוונת כאן לספרות הפופולרית הבאה להנחיל 'ידע' היסטורי אפוף קליפה בדיונית דקה). בספרות שאנו דנים בה קיימת אם כן דיאלקטיקה בין הסיפור ההיסטורי לבין הדמיון. המשורר יכול להרשות לעצמו מה שאין ההיסטוריון יכול. הוא עצמאי וחופשי להשלים את החללים (או ה'מחדלים') שבסיפור ההיסטורי או אף לשלול את ההיסטוריה ולבנות דמויות ייחודיות מתוך ההריסות - להעניק, כדברי אהרון אפלפלד, מעט "חום וכבוד" לאשר נשללו ממנו זהותו וכבודו. כל מי שיוצר דמות, עלילה, קורא תגר על האנונימיות וחוסר האונים של הקורבן. אפשר לבחור בשירו של דן פגיס כתוב בעפרון בקרון החתום כדי להדגים מהיבט אחר את חרותו של הסופר באשר לפרטים ההיסטוריים. כדי להבינו, לנתחו ולדון בו, יש לדעת עובדות היסטוריות רבות מראש (משמעם של 'קרון חתום', 'משלוח' ומלות קוד לא מוסברות אחרות) - אך בד בבד יש גם 'לשכוח' אותן, במידה שהשיר מעלה את הסבל ואת האתגר האנושיים מעבר לנסיבות ההיסטוריות למישור מיתי-אוניברסלי. השיר איננו פרק בהיסטוריה. יותר מכך, הוא נמצא אפילו בעמדה של סכסוך עם ההיסטוריה. לשם קריאה מעמיקה של השיר, אם כן, צריך להימצא בתוך קונטקסט נתון מראש, ולהבין, שיוצרים לא מעטים נמצאים בעימות עם ההיסטוריה והזיכרון. |
|
ללמד, לדעתי, בכלים הספרותיים המקובלים לגבי כל יצירה ספרותית, אך יש גם לחפש באיזו מידה זו ספרות 'גבולית', לימינלית - באיזו מידה הטקסטים הספרותיים מותחים את גבולות הבדיון ובוחנים את גבולות הפואטיקה. נושא השואה הוא נושא גבולי גם במושגים היסטוריוגרפיים, סוציולוגיים ופסיכולוגיים, אף-על-פי שכלי המדידה שלנו אינם משתנים בהכרח. ניתן לגשת לסוגיה זו באמצעות המטפורה. סופר כטדיאוש בורובסקי הפולני מגרש מעולמו הבדיוני את הדימוי ואת המטפורה, אקט הכולא את דמויותיו ואת קוראיו בתוך גדר התיל של מחנה ההשמדה, ללא כל יכולת לברוח. לעומתו פול צלאן, המשורר הגרמני-היהודי, משתמש בשירו פוגת המוות בדימויים המצויים ממש על גבול השיח הספרותי. הדוגמה הדרמטית ביותר היא ה"חלב השחור", אותו אוקסימורון שמתאפשר בריתוריקה בה בשעה שהוא בלתי-אפשרי מבחינה לוגית או חווייתית. |
|
למרטירולוגיה יהודית ומוצאים בשיר את קין והבל ולא את יצחק כדמות הקרבן הנעקד, יש לנו תופעה של מתיחת הגבול - יצירת מרחב ארכיטיפי חדש. כמובן, גם אם כולם עומדים כביכול בפני אותו אתגר, לא כל היוצרים ניצבים בחזית הפואטית, סופרים רבים בוחרים בביטויים קונבציונליים למדי. לא כל יוצר הוא קפקא. וקפקא עצמו, יש להזכיר, יצר את השפה הגבולית שלו שנים רבות לפני שהאירועים ההיסטוריים המחישו את המטפורות והפכו את אירופה ל'מושבת עונשין' אחת גדולה. לפעמים השפה מקדימה את הנסיבות ההיסטוריות... |
|
שוב, נלמדת בגרמניה כחלק מהקנון הספרותי-הגרמני המודרני. אך מתברר, שלמרות ההיכרות הנרחבת עם היצירה היא נלמדת מתוך התעלמות כמעט מוחלטת מתכניה. עיסוק בחידושים אסתטיים-צורניים תוך התעלמות מן האירועים המתוארים ומן החוויות - התשתית הרפרנציאלית - יש בה החטאה של ממדיה העמוקים והבסיסיים של היצירה הספרותית. |
|
לחוויות השואה מאשר הספרות הבדיונית? |
|
להבחין קודם-כל בין יומנים לבין אוטוביוגרפיות. נכון הדבר, שגם בספרות הזיכרונות יש תבניות ספרותיות, ואין סיבה להתעלם מהן, ולא תמיד ניתן או כדאי לעמוד על הקו הדק שבין רומן אוטוביוגרפי המסופר בגוף ראשון לבין אוטוביוגרפיה גרידא. ספרות הניצול לביטוייה השונים, המבוססת על זיכרונות אישיים, כמו הספרות הדוקומנטרית שהזכרתי לעיל (המבוססת על תעודות), משמשת בין היתר ל'מיפוי' הטריטוריה, שעליה מוקם המבנה הבדיוני. |
|
ומשוררים שבגלל אי-בהירות בלשון, או בשל סיבה אחרת, אינם ממלאים את האחריות הקומוניקטיבית שלהם. ויכוח התפתח בינו לבין פול צלאן על נושא זה; הוא האשים את צלאן בחוסר בהירות ובאי-מלוי תפקידו כעד. אך גם פרימו לוי עצמו לא הסתפק בשחזור אירועי העבר כעדות ישירה בלבד וכתב גם ספרות בדיונית. |
|
פגיס וצלאן אני רואה בו את אחד המשוררים הגדולים של התקופה. סוצקובר כתב שירים בתוך גטו וילנה ולשירים אלה נתן מעמד של תעודות היסטוריות. בסיומי השירים מציין סוצקובר תאריך ומקום ("גטו וילנה, 17 בינואר 1942"). בכל אחד מן השירים יש אנקדוטה. הקורא 'מוזמן' להתייחס לשירים כאל עדות ראשונית לאשר אירע, וכאן טמונה הפרובלמטיקה. בשיר אחד בשם לוחות עופרת של בית דפוס רום מסופר על כניסת פרטיזנים לבית-דפוס יהודי בגטו והפיכת האותיות העבריות לכדורי עופרת. גם כאן, בסיומו של השיר - תאריך וציון מקום. הקורא התמים יראה בשיר עדות על מקרה שאירע. אך החוקרים גילו, שהמעשה המסופר בשיר מעולם לא התרחש. הפרטיזנים אמנם תכננו את המעשה, אך לא הספיקו לבצעו. מתבקשת כאן השאלה: מה עושה סיפור זה 'להבנתנו' ההיסטורית? האם נפגם מעמד השיר בשל 'השלילה' ההיסטורית? או שמא נרקמת רמת הבנה עמוקה יותר של מאבק האדם עם הכוחות הפועלים עליו? שהרי אם המעשה לא התרחש במציאות, הוא היה 'חייב' להתרחש. אין פגיעה כלשהי במעמדו של השיר ולא באמינותו. מבחינה ספרותית או סימבולית הוא הכרחי. הוא משלים פערים, מציג את האפשרויות הטמונות בתקופה גם כאשר לא כולן מומשו, ובמובן זה מתקן את 'שגיאותיה' של ההיסטוריה. המשורר שוב מילא תפקיד, שההיסטוריון אינו יכול למלא, ואין מקום לטעון לסילוף המציאות ההיסטורית - זוהי גדולתו של המשורר וזו זכותו. זהו הפן הספרותי, שהוא מחוייב המציאות או נמצא בעימות עם המציאות. כאן אנו שבים אל נקודת המוצא, שבה התחלנו - הספרות היא בבחינת בר-שיח עם ההיסטוריה - משלימה פערים, מעניקה משמעויות, מתווכחת, מוחה. סוצקובר מרבה בכתיבה זו של עדות ו'כמו עדות' בדיונית, ויש ללמדו בכל מורכבותו. |
|
|
|
הקולקטיבי. מושג זה, בשימושם של היסטוריונים ופילוסופים, משמעו סיפור שהחברה מספרת על עצמה ולעצמה. גם בגרמניה, בצד השני של המתרס, התגבש סיפור משלה על ימי מלחמת העולם השנייה, אשר עובר זעזועים מבפנים בשנים האחרונות. הסיפור שלנו מושפע, כמובן, מההיסטוריה היהודית ומהאידיאולוגיה הציונית. זהו סיפור, שאפשר לכנותו בשתי מלות הססמה: 'שואה ותקומה'. תבנית זו מהווה רקע ליצירותיהם של סופרים ומשוררים בארץ לדורותיהם. כמובן, למרות השפעתו של אורי צבי גרינברג ולמרות הריתוריקה של טקסי הזיכרון רבים מבין היוצרים אינם נותנים ביטוי מאשרר לאותו Master Narrative. חלק מהם אף נמצאים במאבק אתו. במסגרת זו משתלבים סיפורי ניצולים, כמו: ילדי הצל מאת בן-ציון תומר ומאוחר יותר מכוות האור מאת אהרון אפלפלד. ספרו של אפלפלד התקבל בשתיקה גדולה. נחשפים שם בצורה בוטה ביותר 'חורים' שנוצרים ב- Master Narrative בדמותם של אותם ניצולים, שאינם מצליחים להשכיח את זיכרונותיהם, את שפת אמם, את זהותם הקודמת, או כפי שיורם קניוק מתבטא באדם בן כלב: להצמיח נמשים על גבי המספרים שעל זרועותיהם... |
|
הניצול לחברה החדשה לנוכח הסיפור הגדול של תחיית האומה. אחרי משפט אייכמן, באיטיות אך בצורה ניכרת, נעשתה החברה קשובה יותר לאותו כאב. דוגמה מאלפת היא, שוב, ספרו של יורם קניוק אדם בן כלב. הספר יצא ב- 1969 וכמעט שלא זכה לתהודה, אבל ב- 1981 זכה המחזה מסיבת פורים, המבוסס על הספר, לתשומת לב רבה. מכאן אנו למדים על התמורה שחלה בחברה הישראלית במשך השנים. |
|
אם ניצולי שואה או חלקם הגיבו לאי-הקשבתה של החברה לכאבם הפרטי, הרי הסופרים הצעירים של היום יוצאים במאבק אידיאולוגי יותר נגד ה- Master Narrative. הדוגמה המובהקת לכך היא ספרו של דוד גרוסמן עיין ערך 'אהבה'. |
|
|
|
עם בעיות עכשוויות. אין ספק, שחלק מביטויי השואה, כמו מחזותיהם של יהושע סובול, הספרי והאחרים, הם תוצאה של הדיאלקטיקה בין הנושאים הפוליטיים-החברתיים שנאבקים עמם בהווה לבין העבר. אפשר לראות זאת במובהק בהשתנות דמות הקורבן בספרות הישראלית ב- 40 השנים האחרונות. אנו מוצאים יותר ויותר יוצרים המציגים מצבים של הזדהות עם הקרבן הערבי. זוהי השלכת דימוי של הקרבן היהודי על הערבי: בפטריוט מאת חנוך לוין מופיע הילד הערבי בסיטואציה המזכירה את הילד היהודי בגטו וורשה, כשידיו מורמות בחוסר-אונים. זוהי דוגמה להנחלת הדימויים מן העבר על המצב הנוכחי. הנושא, אם כן, חי בתוכנו ומשתנה כל הזמן. |
|
וה'בטוחה' מבחינה מוסרית-חינוכית. "ארץ שם" כדברי דוד גרוסמן בספרו הדגול עיין ערך 'אהבה', משליכה את צלה על 'ארץ כאן'. כמו גרוסמן בפרוזה כך דן פגיס בשירה מפרק באמצעות האירוניה, השנינה והגרוטסקה את המוסכמות החברתיות. סופרים אלה מעבירים את הדיון למישור אחר, המתאים לשיח החברתי של שנות ה- 80 וה- 90 על מוסר הכוחנות וגבולותיו. בשיריו של פגיס מתחלפים מרכיביו של ה- Master Narrative ('ברית', 'עם סגולה', 'זכות על הארץ', 'הקרבן והנעקד') במונחים אוניברסליים יותר: רצח בן-אדם בידי חברו, בידי אחיו. עמדה זו מדגישה פן אחר של הסיפור: הסכנה הקיימת תמיד, שהאחים יחליפו את תפקידיהם, שהרי זה אדם וגם זה אדם. |
||||||
|
||||||
|
|
||||||
|
העיר צ'רנוביץ (1920), נחשב לאחד מגדולי משוררי גרמניה שלאחר מלחמת העולם השנייה. הוא פרץ בשירתו את גבולות השפה הגרמנית, יצר מלים חדשות ומורכבות והפגין עוצמה שירית מרשימה. חי בפאריס וב- 1970 התאבד בטביעה בנהר הסיין. |
|
|