|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נזכרת בשיר (וכך גם המלה 'סופה'), מיקומו של השיר במחזור השירים מרמז, שהסופה היא מטפורה לתיאור השואה. גם הפסוק: "בבוא כשואה פחדכם ואידכם כסופה יאתה בבוא עליכם צרה וצוקה" (משלי א, כז) מהדק את הקשר של סופה-שואה. ההימנעות מניסוח ישיר בנושא השואה אינו אופייני רק לשלונסקי. הקושי להתמודד ישירות עם חווייה כה נוראה והתחושה, שקצרה ידו של המבע האנושי לבטא את אימי השואה בכל מוראם, הולידו אצל משוררים רבים ניסיונות לעסוק בעקיפין ובמרומז בנושא זה. |
|
במלותיו הספורות בדומה לסופה התוקפת בחטף ומפתיע. השיר מספר על הרס העולם האנושי עקב פורענות שנחתה עליו בדמותה של הסופה, שממדיה מתבררים תוך כדי תיאור פעולתה. תחושות האימה והאבדן הגלומות בשורות השיר משרות פסימיות עמוקה. צליל המלה 'סופה' מעלה אסוציאציה של סוף. ואמנם, הסופה מסמלת בשיר חזון אפוקליפטי של קץ העולם, חזות קשה הבאה על האדם, התמוטטות כל היסודות. |
|
|
|
השיר מיוחסים לה כוחות ורצונות של חי, הפועל מכוח רצונו - "אנפת" (לשון כעס וחרון אף וגם מלשון בגידה וניאוף), "זמות" (לשון זימה וגם מזימה), ובסיום - "את ארבת". התנהגותה שלוחת הרסן מטביעה בה אות קלון. היא מטילה חיתיתה על סביבותיה, גוזרת ואף מבצעת: פורקת מטען אדיר של עוצמה מפלצתית ופורעת פרעות. בניגוד למקריות של פגעי טבע מוטחת כלפי הסופה האשמה נוראה: מעלליה נמסרים כאיום מבעית, פרי תכנון מגונה ונפשע, שבא לכלל מימוש אלים. היא מתקבלת כהתגלמות מטפורית של מקור הרוע והזדון; ישות עצמאית, שאין דרך לעצור בעדה ולרסנה. |
|
מהותה האכזרית והפראית. היא פועלת על פי עיקרון של אינסופיות במרחב ובזמן - "לבלי חוק": ללא גבול וללא ציות לחוקי המציאות, מעבר למחזוריות הקבועה של תופעת טבע החולפת עם בוא שעתה. בזרימתה היא אוספת את קרבה את כל הניצב על דרכה ללא בדיקה וללא שהות. היא איננה יודעת מעצור אלא משנתמלאה הסאה: "עד חשפה מלתעות ערבה..." מתקפתה מתסיסה לתגובה את הערבה על מרחביה האינסופיים. מקומות ישוב אינם נזכרים כלל. נותרה רק הערבה, המשתפת פעולה עם הסופה ומוסיפה להרס שזרעה. הסופה מתמידה בהתפרצותה הסואנת, שנשמעת למרחוק - כי געית, עד שמרחבי הערבה מזדעקים אף הם וחושפים מלתעות: לא רק שאינם נותנים הגנה לאדם, אלא אדרבה, מצטרפים אל מסכת ההרס והחורבן ומשתפים פעולה בהשמדתו. |
|
ואותותיו מטילים רישומם על היקום: הם משתקפים בקולו של האדם פגוע הסופה הנרדף אל מותו. קולותיה החייתיים של הסופה (געית - קול חיה) מניבים מהאדם קול המביע מצוקה וקריאה לעזרה - "עד שוע האדם ויגוע". ניגוד זה שבין שוועת האדם לקולות הסופה מדגיש את אין-אונותו של האדם שלקולו אין שומע. הסיום השיר חוזרת נימה של אירוניה מרה: את "היית לאלפי יבבה". הברכה בה זכתה רבקה "את היי לאלפי רבבה" (בראשית כד, ס) הפכה לקללת הסופה-השואה. שוועת האדם נבעלת בתוך קולות הסופה עד לבלתי הפרד: הסופה וקורבנה הופכים לישות אחת. |
|
|
|
האני - אל הסופה: הדובר מוסט אל מאחורי הקלעים ומניח לסופה את מרכז השיר. הוא ניצב כביכול מן הצד, מחוץ לתמונה, וצופה במעלליה של הסופה, עמוס בתהיות שאין להן מענה. הוא מבליע את נוכחותו, אך הפנייה אל הסופה לאורך השיר, האשמה המוטחת במלת הפניה את והשאלות הריטוריות מזכירות את קיומו ורומזות עליו כמי שמקונן על חורבן האנושות. הדובר תוהה על מהותה של הסופה: "שמא בכי היית שמא צחוק". לאפקט שקולות הסופה מפעילים על החושים יש ביטוי מקאברי של כאב וצחוק הנמהלים זה בזה עד הגיעם לנקודת קיפאון ואלם. הדובר אינו מנסה לתור אחר הסבר הגיוני להתנהגותה של הסופה, אלא להגדיר את מקורה: האם כוונת הזדון שהתממשה בסופה יסודה בבכי של אימה ושל סבל, ששיעורו לא נודע, או שמא יסודה בצחוק של פריצות וקלות דעת? הספק במידת רצינותה של הסופה, לא רק שאינו ממעיט מעצמת ההרס שבכוח האיתנים הפורץ ממנה, אלא שהוא אף מעורר חלחלה בגילוי, שסבל הקורבן מלבה את צחוקה של הסופה. |
|
|
|
זרימה, הבא לכסות, כביכול, על אימת הבלימה. גם בסוף השיר אין נקודת סיום: ההברה האחרונה נשארת פתוחה (יבבה), כמותירה מקום להישמעות הדים של קולות הסופה. החריזה, האנפורות והמצלול בונים את מסגרת השיר. בשני הבתים ניכרת סימטריה פנימית היוצרת מבנה מעגלי: זיקות מן הסיום אל הפתיחה משוות לכל בית בנפרד, ולשיר בכללותו, אחידות מבנית ותימטית כאחת. לאחידות ולמעגליות תורמות האנפורות הגודשות את השיר ויוצרות ריתמוס התואם את תנועת הסופה. לשני הבתים שורות בעלות אורך שונה - בין מלה אחת לארבע מלים, כשהשורות הקצרות משלימות את הארוכות המכילות פעלים. משחק זה באורך השורות ממחיש את התפתחות השיר: תחילה, כשהסופה מכה מרחוק, השורות קצרות, כשהיא קרבה (בבית השני) השורות המתארכות ממחישות את נוכחותה. |
|
סיבה ותוצאה. תחילה הסופה הייתה מרחוק, בסיום היא התקרבה - את קרבת; תחילה שלטו הכעס והמזימה, בסיום בולטות תוצאות התהליך - הזעקה והיבבה. בבית הראשון קיים מתח שבין הסטטי לדינמי: ההרהור הספקני הקצר והריתמי ("שמא בכי היית שמא צחוק"), משולב בפעילות הדינמית, אך אינו ממתן את פעולת הסופה. המלים הקצרות כי ושמא מובלטות מתוך רצון לתת חיזוק לבלתי יאומן. הבית השני עומד בסימן המתח שבין הסופה לערבה: התחילת הבית עומדת הערבה במוקד ההתרחשות ובסיום שבה הסופה לתפוס את מקומה כמקור התלאה. האנפורה עד מבליטה את חלקה של הערבה במערכת קורסת זו, כשבשלושת הטורים האחרונים האנפורה השלטת את מחזירה אותנו אל הסופה. |
|
|
|
ריטוריות המבטאות פעולה אינטנסיבית ובצירופי מלים המכוונים להמחיש את מהותה של השואה. בשיר מתגלה החריפות הלשונית של שלונסקי, שליטתו במכמני הלשון העברית, הברקותיו המקוריות ומשחקי הלשון שלו. נראה, שדגש מיוחד הושם על שימוש במלים דו-משמעיות כמו 'אנפת' 'זמות', 'רעמות'. שימוש זה מרחיב את משמעות השיר והוא אף הולם את התהיות על מהות הסופה. האסוציאציות בשיר הן בעיקרן לשוניות ובנויות על דמיון צורני ובכל זאת הן תורמות לעיצוב האווירה. ניכרת המגמה ליצור זיקה בין צליל והרגשה, למשל, הקרבה שבין הצלילים ב' ו' פ' לקולות הסופה מבליטות את נוכחותה. זיקתו של המשורר ללשון המקרא מניבה ביטויים כמו 'אנפת' (ישעיהו י"ב, א'), 'זמות', 'נפרעו רעמות', 'אלפי יבבה', 'לבלי חוק'. ההרמז המקראי לשאול ("לכן הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה לבלי חוק", ישעיהו ה' י"ד) מרחיב את ממדיה של הסופה כרוח רפאים שמקורה בשאול והיא זורעת סביבותיה מוות והרס. |
|
|
|
ומלאה. תדירות החריזה יוצרת תחושה של קצב מהיר, של פעילות דינמית סוערת הסוחפת עמה את העולם כולו. שלוש השורות הראשונות בבית השני נחרזות בחריזה פנימית אחידה. הן נחרזות גם עם השורה האחרונה. האפיפורה 'ערבה-ערבה' מדגישה את חלקה של הערבה באסון. בכל אלו שולט הצליל של הברה פתוחה, שהולמת את קול הסופה, לעומת ההברה הסגורה שבבית הראשון. |
|
יהירות: געה - געייה חייתית, השמעת קול נהימה של חיה או של אדם (געה בבכיה). הקרבה הצלילית והאסוציאציה המילולית מקשרות בין תחושה פנימית לבין ביטויה החיצוני, בין רגש לקול. גם הציור הלשוני "נפרעו רעמות" מבוסס על יסוד קולי (רעם) ויסוד צורני (רעמה). ציור זה נושא משמעות סמלית, שנתמזגה בו בשל דמיון צלילי: קולות הדומם מתערבלים בתנועות החי. האסוציאציה המילולית בונה אפוא חוויה הממזגת קול עם חזיון, דומם עם חי. |
|
|
||||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||
|
||||||||||||||||
|
|
||||||||||
|
||||||||||
|
|
||||||||||
|
|
||||||||||
|
||||||||||
|
|
||||||||||
|
|
||||||||||
|
||||||||||