|
|
|
|
פנינה שירב, מרכזת צוות ספרות בבית הספר העל-יסודי הכללי, תכנית
לימודים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הורים, אחים ואחיות, אשר אותם לא זכה לראות שוב. בשנות מלחמת העולם השנייה שרת גלבוע בחיל התובלה הבריטי, שסופח במהלך המלחמה אל הבריגדה. במסגרת שירותו זה הוא נדד בארצות צפון אפריקה ולאחר מכן בארצות השפלה ובאיטליה. כבר החל מ- 1942 הוא שולח לארץ שירים ובהם תגובות ראשונות על ידיעות, שהגיעו אליו אודות גורלם של בני המשפחה. |
|
שנות הארבעים ועד תחילת שנות השישים, מופיעים שירים רבים, הנותנים ביטוי למצוקה הקשה של מי שאיבד את כל קרוביו ונותר בחיים. |
|
והרגשיים הכרוכים בעמידה בהווה שלאחר השואה. השיר הראשון, רבי ישראל בעל שם טוב על בורות החימר עוסק בעמידה זו ברמה רעיונית בתיווכה של דמות המופת של מייסד החסידות, ואילו השיר השני פני יהושע משקף התמודדות אישית של החי המחפש אותה נקודה במרחב הנפשי, שהתאפשר לו את קיום הקשר עם המת ואת המשך חייו שלו עצמו. |
|
|
|
שירים כגון: משה, שרי, יצחק, שאול, פני יהושע, שמשון הגיבור וכן עזריה מן האדומים. אחת התופעות המעניינות בשירים הנסבים על דמויות מקראיות או היסטוריות הוא השילוב בין הנתונים הידועים על הדמות מן המקורות לבין החירות שנוטל לעצמו המשורר לפרש את הדמות על פי דרכו. פרשנות מעין זו עשויה להאיר את הדמות באור חדש בנסיבותיה ההיסטוריות, אך היא עשויה גם להעמיד את הדמות כאמצעי לביטוי עמדה כלשהי כלפי מצב העניינים בהווה. בשירתו של גלבוע אף נמצא שירים, שבהם הדמות המקראית מתמזגת בדמותו של קרוב משפחה שנספה בשואה באמצעות זהות השם. כך בשירים יצחק ופני יהושע (ראו להלן). |
|
18. כמייסד תנועת החסידות אפשר לראות בהשקפת עולמו תגובה מאוחרת לייאוש הקשה שפקד את קהילות מזרח אירופה בעקבות גזירות ת"ח ות"ט ובעקבות האכזבה ממשיחות השקר של שבתאי צבי. עלייתו של הבעש"ט אל "בורות החימר" המתוארת בשיר יכולה להיתפס מבחינה זו בהקשר ההיסטורי של היווסדות החסידות. המלים "שב אל בורות החימר" מסתמכות למעשה על פרט ביוגרפי המיוחס לבעש"ט, שכן על פי המסורת הרוויח הבעש"ט את לחמו לפני שנתפרסם בכריית חימר ובמכירתו. השיבה אל בורות החימר היא אפוא מעין שיבה אל ראשית הדרך. |
|
השיר, בראשית שנות החמישים (הספר שירים בבוקר בבוקר שבו מופיע השיר פורסם ב- 1953), מזמין לקרוא את השיר בהקשר של זמן כתיבתו, כתגובה על מוראות השואה ונוכח הקמת המדינה. במסגרת קריאה כזאת השיר לא יכול להיתפס כאיור פיוטי לדמות ולאירועים היסטוריים מהעבר הרחוק, אלא כתגובה למצב עניינים בהווה. קריאה כזאת גם הופכת את הבעש"ט מדמות היסטורית לדמות המייצגת עמדה קיומית מסוימת, שעמה מציע המשורר להתמודד. |
|
|
||||||
|
||||||
|
אל בורות החימר. ישראל הוא שמו של הבעש"ט (כנזכר בכותרת השיר) אך זהו גם שם העם. לפיכך נושא הטור משמעות כפולה: גם העם שב אל בורות החימר, כלומר אל האדמה; זאת תוך הסתמכות על הרעיון הגלום בפסוק "כי מעפר באת ואל עפר תשוב". אך גם הבעש"ט שב אל בורות החימר, שמהם, כאמור, הוא התחיל את דרכו. לעומת השם ישראל הנושא משמעות כפולה, כינויו של האלוהים בשורת הפתיחה הוא תמוה. אין הוא נמנה עם הכינויים המקובלים, שיכלו למלא תפקיד דומה: "היושב במרומים" או "שוכן שחקים", והוא נבדל מהם בנימת הסתמיות הנלווית אליו, כאילו מדובר בנוכחות, שאין רצון לנקוב בשמה במישרין. ייתכן שיש כאן משום התעלמות מכוונת של הדובר מזה אשר התעלם מעמו. |
||||||
|
|
|
||||||||||||||||||||
|
אותם אבזרים קבועים בסיפורי הבעש"ט, המשרתים אותו בקפיצות הדרך המופלאות שלו, אף הם כבר כוסו בשלג. שלוש פעמים מופיע הפועל 'כיסה', ללמדנו שלא נותרה כל עדות למה שהתחולל לפני כן. בורות הקבורה עצמם אינם נראים עוד. ומה שנותר הוא רק קולו של הבעש"ט, הנושא 'קדיש' על מתים. המלים מתוך הקדיש "בעגלא ובזמן קריב" מבטאות את האמונה בביאתו הקרובה של המשיח, מעין קפיצת דרך, שמבצע על יהודי האומר קדיש על מתיו. קולו של הבעש"ט מדומה לגלגל, כאילו היה זה גלגל אחרון מעגלתו הפלאית. אך הדימוי מעלה על הדעת גם את התגלות האל ליחזקאל על נהר כבר (יחזקאל, א 1). (ואכן המלה 'כבר' מופיעה בראש הבית). אלא שכאן, תחת גילוי כיסוי. מעטה השלג המכסה על הכול מדומה לטלית, אותה כסות שעוטה על עצמו יהודי בתפילתו והמשמשת לו תכריכים במותו. ערבת השלגים היא כטלית ענק המכסה על עם שלם. ואם אליהו הנביא הליט פניו באדרתו נוכח גילוי השכינה בקול דממה דקה ("ואחר הרעש אש, לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה, ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו". מלכים א' י"ט, 13-12), הרי הבעש"ט מליט פניו באדרתו נוכח דממת ערבת השלגים המכסה כטלית על "גוי אחד בארץ". בארץ, כלומר באדמה, בבורות החימר. והרי על אותו גוי גם אמר דוד המלך בבקשו לבנות את בית הבחירה: "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם וגוי" (שמואל ב, ז' 23). |
||||||||||||||||||||
|
בטקסט שירי, שבו מודגש דווקא רושם הכיסוי, ברורה דיה, ואין צורך להרחיב עליה את הדיבור. עם זאת, אולי כאן המקום להדגיש ולומר, כי שירתו של גלבוע, עם היותה שירה מודרניסטית בצורותיה כבר מתחילת דרכו, נבדלת מהשירה הישראלית המודרניסטית, בעיקר זו של שנות השישים (עמיחי וזך, למשל) בתפיסת המציאות הרליגיוזית והחזיונית המאפיינת אותה. האירוניה כעמדה קיומית אינה דומיננטית בשירתו, ולא כל שכן בספר כחולים ואדומים. גם בשיר שלפנינו האירוניה אינה מבטאת עמדה של עמידה מהצד או של ריחוק; זוהי אירוניה המהולה בנימה אלגית מאופקת ומיוסרת, שמלווה את השלב שלאחר הזוועה. זו אף אינה נזכרת במישרין בשיר. תמונת השלג המכסה בתכריך על הכול, דמותו של הבעש"ט הנושא קדיש על המתים והלש את החימר תוך שהוא ממיס את השלג בדמעותיו, וכן האיכות המוסיקלית המיוחדת של השיר, הנובעת לפחות בחלקה מחזרות מילוליות, כמו גם מהדהוד הצליל מר, המופיע כמסגרת בפתיחת השיר ובסיומו, כל אלה חוברים יחדיו ליצירתה של אותה נימה של קינה מאופקת. |
||||||||||||||||||||
|
הבעש"ט פלאים: |
||||||||||||
|
||||||||||||
|
מקדש, יונים, חנה על שבעת הבנים, מנורה בת שבעה קנים ואבני אודם. קשה להצביע על מכנה משותף בין כל הדימויים הללו. על כל פנים ברור, כי למרות החזרה על המלה "ודמותן", אין המדובר פה בדמיון חזותי בין הנושא דמעות-שושנים לבין כל הדומים לו. נראה כי מדובר כאן בשורה של סמלים של קדושה והקרבה ממאגר התרבות היהודית הדתית והעממית. מה שחשוב כאן הוא לאו דווקא הקשר בין הדברים, אלא הריבוי והגיוון, כאילו הפכה הטלית הצחורה לפרוכת צבעונית. המעבר החזותי מהלובן, מהאין, אל השפע והברק של הדימויים בארבע שורות אלה הוא מדהים ומעורר את הרושם כאילו בורא הבעש"ט מחדש את עולם הסמלים היהודי. |
||||||||||||
|
פואטיים דוגמת האנפורה, החרוז הדקדוקי המבריח והתבנית של הכברת דומים רבים על נושא אחד, השואלים מתורת השיר של הפיוט הקדום (השוו למשל טורים אלה לפיוט מראה כוהן מתפילת 'מוסף' ביום הכיפורים: "ומה נפלא היה מראה כוהן בצאתו מקודש הקודשים ביום הכיפורים..."). אמנם חריזה צמודה מופיעה גם בטורים אחרים בשיר, וכבר הזכרנו את החרוז הסוגסטיבי מר הפותח וסוגר אותו (שלוש שורות הפתיחה ושתי שורות הסיום), אולם יש להבחין בין חריזה צמודה, המבוססת על צליל בעל מטען אפקטיבי בולט כדוגמת מר, לבין חריזה צמודה, המבוססת על הצורה הדקדוקית של הרבים (שושנים/כיונים/הבנים/הקנים). |
|
ד"מ הקושרות בין המלים "דמעותיו" - ו"דמותן" (חמש פעמים) - "אדמים" (פעמיים). צלילן של אותיות אלה מעלה על הדעת את המלה "דם". כך, כבזרם תחתי, מתברר פשר התמורה של דמעות הבעש"ט לשושנים. חזרה צלילית זו מתפקדת אפוא כמעין דימוי סמוי, הפועל מתחת לצרור הדימויים הגלויים. דמעות הבעש"ט הן כטיפות דם על השלג. דימוי זה, הנוצר באמצעות המצלול, נתמך גם באופן ויזואלי על ידי הצבע, המתקשר לדימוי הפותח את הסדרה 'שושנים', ולדימוי המסיים אותה "אדומים אדמים". |
|
בסגנונם המפואר, הם כמעין מובלעת בתוך האין הלבן העוטף אותם מלפנים ומאחור. מבחינה זאת אפשר לומר כי הם מהווים מעין אנלוגיה צורנית לאותו עם שעבד את האל בשמחה ועתה הוא מכוסה כולו בטלית השלג. |
|
הלבנה ואל הטון האירוני יוצרת אפקט של נחיתה פתאומית ממרומי הדימיון או הזכרונות אל המציאות הריקה. |
||||||||||
|
||||||||||
|
מגדל בבל, שם נאמר: "והחימר היה להם לחומר" (בראשית, י"א, 3). הצירוף 'בורות חימר' עצמו מופיע בסיפור מלחמת ארבעת המלכים נגד החמישה, בעמק השידים. מסופר שם על מלך סדום ומלך עמורה, שבמנוסתם נפלו לבארות החימר (בראשית י"ד, 10). החימר קשור אפוא לרשע ולחטא. והנה דווקא העם הנבחר, שעבד בשמחה ל"אין חומר", כלומר לאולהים, ש"אין לו גוף ואין לו דמות הגוף", נמוג באין בבורות החימר והפך הוא עצמו לחסר גוף. וכאן, לאחר חזרה אל האין, מועלית בשיר מעין גרסה נוספת לפעולת דמעותיו הרותחות של הבעש"ט: |
||||||||||
|
||||||||||
|
נאמר שכבר כיסה השלג על הבורות). הבעש"ט ממיס בדמעותיו את השלג כדי להגיע אל החימר, אל היש היחיד שנשאר, אל החומר הפשוט; לא עוד אל אותם סמלים מפוארים מהעבר: "ואצבעותיו לשות לשות בחימר". 1 |
|
ייאוש, ומתחיל מנקודת ההתחלה ללוש את החומר הפשוט, המעורב בדמעותיו, כדי ליצור הכול מחדש. על פי התפיסה החסידית והקבלית גם בחומר עצמו יש קדושה וממנו אפשר להגיע אל הקודש 2 . בהקשר ההיסטורי שבו נכתב השיר לישת החימר כמוה כבניית הארץ מחולין. |
|
ולש את החימר בדמעותיו, הוא, כמובן, עצום. ועם זאת, נראה, כי חרף האירוניה המופנית על ידי הדובר בשיר כלפי מעלה, כלפי "אשר מעל" ו"אין חומר", מעמיד גלבוע את דמותו של הבעש"ט בסיטואציה בדויה זאת כמופת לעמדה קיומית, שאינה אומרת נואש למרות הכאב הנורא על הדור שנספה בשואה; עמדה של נכונות להתחיל ליצור מהתחלה בעבודת לישה סבלנית. הוא מעמיד מופת זה בפני הדור, שהוטל עליו להקים את המדינה לאחר השואה הגדולה של יהדות אירופה. בפעולת הלישה בחימר יש משום סמליות לעבודה בסיסית, אפורה, תוך ויתור, אולי זמני, על הסמלים הגדולים, המנורה, המקדש, המנורה וכד'. ונראה לי, שגם אם הדובר בשיר אינו מדבר מנקודת התצפית של הבעש"ט עצמו, רק הבעש"ט אומר 'קדיש', גם אם הוא עצמו אינו שותף מלא ל"בעגלא ובזמן קריב", הוא מסוגל לראות את הכורח בשיבה אל החימר ובלישתו מחדש. |
|
הנהר מופיעים שני שירים הנושאים דמיון רב לשירו של גלבוע: אליהו הנביא (נספח) ובקץ הדרכים עומד רבי לוי מברדיטשוב. ספרו זה של אצ"ג יצא לראשונה לאור בשנת 1951, כשנתיים לפני הקובץ שירים בבוקר בבוקר. לא מצאתי, אמנם, הוכחה חוץ-טקסטואלית לקשר בין שירים אלה לשירו של גלבוע, אך נראה לי, כמעט מעל לכל ספק, כי גלבוע עונה לאצ"ג בשירו. המשותף לשלושת השירים הוא ניסוח עמדה כלפי השואה באמצעות דמות המייצגת בדרך אלגורית את רוח העם היהודי. באליהו הנביא מתלבטת בעמדתו של אליהו הדממה הזועמת נוכח כליון העם, ואילו בשיר השני של אצ"ג מעמיד רבי לוי יצחק מברדיטשוב (מתלמידיו של המגיד ממזריץ', יורשו של הבעש"ט) בררה בפני האל: או שיעניק למותם של היהודים שניספו בשואה תכלית על ידי הקמת ממלכת ישראל השלישית, או שישחרר אותם מהתחוייבות כלפיו, זו הנמשכת מאז מעמד הר סיני. ואילו בשירו של גלבוע מייצג הבעש"ט עמדה שונה מהשתיים. הוא אינו מתמקח עם הקב"ה ואינו מחכה לגאולה מגבוה, הוא גם אינו מסתפק בשתיקה רועמת; הוא לש את החימר. |
|
|
|
באנציקלופדיה העברית ובאנציקלופדיה יודאיקה על הבעש"ט ועל החסידות עשויים לסייע בכך. כמו כן ניתן להביא לכיתה קטעים מתוך האור הגנוז של בובר, העוסקים בדמותו של הבעש"ט. למותר לציין, כי שיתופו של המורה להיסטוריה עשוי לתרום רבות לעניין). |
||||||||||||||||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||||
|
באופן אלגורי את רוח העם העומד מול מוראות השואה, יכול להפגיש אותם, או את המעוניינים שבהם, עם אחד משני השירים של אורי צבי גרינברג הנזכרים לעיל (השיר בקץ הדרכים עומד רבי יצחק מברדיטשוב עשוי לעורר קושי בשל אורכו ואולי רק תלמידים מועטים בעלי מוטיבציה מיוחדת יהיו מוכנים לעיין בו. ראו, רחובות הנהר, עמ' רע"א-רע"ה). הפגישה עם שיר של גרינברג העוסק בנושא דומה עשויה להעמיד את הנושא בהקשר היסטורי ושירי רחב יותר. עצם המפגש יכול להיעשות ברמה אקסטנסיבית. לעתים אפילו קריאה מוטעמת ורגישה של שיר בעקבות שיר אחר שנלמד באופן אינטנסיבי עשויה להספיק, שהרי לא מדובר בלימוד ממש, אלא בהרחבה. אפשר, כמובן, גם להעמיק מעט יותר ולהטיל על התלמידים עבודה השוואתית בין שירו של גלבוע לאחד משיריו אלה של א"צ גרינברג בעזרת שאלות מנחות. רצוי, כמובן, לברר קודם-כול פרטים מרכזיים אודות הדמויות המופיעות השירים. להלן דוגמה לשאלות מעין אלה: |
||||||||||||||||
|
||||||||||||||||
|
יוכל המורה להסב תשומת לב מיוחדת לקטעים נבחרים מתוכו אשר בהם מנוסחת עמדת הדובר למשל, עמ' רע"א, שורות 30-17 ("אלא... או שידעו... לקץ הדרכים"); עמ' רע"ב, שורות 32-17 ("אנו רוצים... או שאתה מכריז"). |
||||||||||||||||
|
||||||
|
|
||||||
|
הנסבל, בין החי לבין המתים. בעיני הדובר, דמותו של יהושע, האח האהוב שנספה בשואה, התמזגה במחזוריות הנצחית של הטבע. ואילו דווקא החי חש את סופו הקרב לבוא. פני יהושע המת, שהתמזגו בפני הלבנה, הם קפואים: "חלום קר", "חלון חנוט", ואילו הדובר מתאר את עצמו "אני. ברוח. אחר. בורח. רחוק". כיצד יעמוד החי מול מתו? |
|
המנהיג המקראי. התמונה שבפתיחת השיר מבוססת על הכתוב במסכת בבא בתרא ע"ה, ע"א: "פני משה כפני חמה, פני יהושע כפני לבנה". זהו אפוא מימוש ליטראלי של הפסוק. פניו של יהושע הם לא כפני לבנה, אלא הם פני הלבנה ממש. מצד אחד יש כאן מעמד של הסתכלות של הדובר ביהושע פנים אל פנים, ומצד שני יש כאן מתח בין למעלה ולמטה. פניו של יהושע שהתמזגו בפני הירח מתוארות באופן שאינו שונה כל כך בהשתמעויותיו מדימוי פני האב והאח לפסלים עתיקים בשיר "זרעים של עופרת": "ופני אבא ויהושע אחי / כמרחק / פסלים בני אלף ועוד" (כחו"א עמ' 207). בשיר שלפנינו התארים "קר" ו"חנוט" מעלים על הדעת גוויה, או על כל פנים דבר מה נטול רוח חיים. שם התואר "שחוט" נושא משמעות כפולה: זהב שחוט הוא זהב שרקעו אותו, זאת בהתאמה למראה הלבנה כדסקית זהב שטוחה, אך "שחוט", הוא גם הרוג, ופירוק הצירוף הלשוני באמצעות הפסיחה מפעיל גם את המשמעות הזו של המלה. החריזה הפנימית הקיימת בשורה זו בין המלה הפותחת למלה המסיימת שחוט / חנוט, עוד מחזקת את הקונוטציה השנייה של המלה. |
|
הנצחית. שני הגורמים אף קשורים ביניהם במחזור הגאות והשפל, אך בעוד שהירח המזוהה עם פני האח נתפס כדבר מה קפוא, נעדר תנועה, הים מצוי בתנועה נצחית של הגלים. בין שני גילויים אלה של נצחיות הדובר מעיד על עצמו, שהוא "חולה נהייתו" וכי הוא חש את מותו הקרב. דווקא מול גורמים אלה המייצגים את הנצח הוא חש את סופיותו. אך למרות תודעת הסופיות חש הדובר בכורח דוחק לחכות חי "אל תמיד", לא להיכנע לתחושת סופיותו. |
|
שיכול להתפרש גם כאהבת האם לבנה וגם כאהבת הבן לאמו). תלוי, אם כן, בנהייתו של מי מדובר. האם מדובר בנהייתו של הדובר אחר אחיו יהושע, או בנהייתו של יהושע אחריו? ואולי בכלל מדובר בנהייתו של הים אל החוף? כל האפשרויות קיימות ואינן סותרות זו את זו. השאלה, מי נוהה אחר מי, היא חלק מאותה התמודדות של העמידה מול המתים והיא מבטאת את תחושת הכפילות של החי. |
|
לבין האח. "ויהושע מעל" לעומת "ואחי מעל". פני האח יהושע, שהתמזגו בפני הירח, "עולים בעב", כלומר מתרוממים מעל ענן. אך כפי שאומר הלל ברזל (מונוגרפיה, ספריית פועלים, 1984, עמ' 131), הצירוף "עולים בעב" מעלה על הדעת גם את הצירוף 'עולים באוב'. עליית פני האח בעב או באוב נועדה, כפי הנראה, לצורך התחקות המת אחר עקבות "האני הדובר" החי בחול. אלא שהתחקות זו נועדה לכישלון מתמיד, ולפיכך לחזרה מתמדת, שכן החוף נשטף בתנועת הגלים הנצחית. |
|
חסר מחויבות, רחוק מאותן מלחמות של הים בחוף: "אני, ברוח. אחר. בורח. רחוק". הפיסוק, המעמיד כל מלה בפני עצמה, מזמין קריאה מקוטעת. הקיטוע יכול להתפרש כתחבולה לשיקוף זהות בלתי קבועה, בלתי יציבה, פרגמנטרית. השוני בינו לבין הים, המצוי במחזוריות קבועה של מלחמה בחוף, מחזיר את הדובר גם ליהושע, המצביא המקראי, ש"עכשיו נח ממלחמות". אלא שבנקודה זאת גם נפרדות שתי דמויות יהושע זו מזו. יהושע המקראי אכן נקבר, כידוע, בהרי אפרים, כפי שמסופר במקרא. אך יהושע האח לא נקבר כלל. ומכיוון שכך, הוא יוצא לשוח כל לילה. יש בהנמקה זו, המנוסחת כאילו על דרך ההיקש הלוגי, הדהוד לאמונות עממיות על רוחות רפאים המשוטטות בלילות בשל עוול שנעשה להן, או משום שלא נקברו כהלכה. להדהוד זה היו רמזים קודמים בתיאור פני יהושע כ"חלום קר" "חלום חנוט", וכן בצירוף "חולה נהייתו". התמזגותו של יהושע האח המת במחזוריות הנצחית של הטבע, בפני הירח, הפכה אותו למעין רוח רפאים המתחקה אחר עקבות האח החי. |
|
הקרב. כל גל המכה לרגליו מקרב את מותו. והנה, בצמד שורות הסיום של השיר חל מפנה פתאומי. הסיבה למפנה אינה מוסברת, אך לפתע מתעשת הדובר, כאילו דווקא תחושת הסוף הקרב חיזקה בו את עצמתם של החיים. ומעמדה נפשית חדשה זו של חיות הוא מבטא מלים מתוך ה'קדיש'. אולי את היכולת הזו של החי לומר 'קדיש' על המת יש להבין כהתייצבות מחודשת מול המתים, ועתה לאו דווקא מתוך תחושת החידלון והסופיות, אלא דווקא מתוך תחושה של "חיים רבים". ואכן תוכנה של תפילת ה'קדיש', אף כי היא נאמרת לזכר המתים, מכוון אל החיים, ובכך היא אולי מציעה לדובר פתרון לאותה התמודדות קשה ביצירת המרחק הנסבל, המאפשר את המשך הקיום בין החי למתיו האהובים. |
||||||||
|
רבים מבני דורו. על מנת לעמוד על אופן התמודדותו של גלבוע עם נושא קשה זה בהקשר שירי רחב מעט יותר, מן הראוי לעיין בשירים נוספים שלו בספר כחולים ואדומים, שבהם עולה נושא זה (חלק משירים אלה אף מופיעים בספר בסמיכות זה לזה). הלך הנפש המלווה את העמידה מול הבעיה שונה באופיו משיר לשיר. יש שירים שבהם ניתן ביטוי לתחושה של מרחק בין הדובר לבין מתיו, כמו למשל בסיומו של השיר זרעים של עופרת, שהובא לעיל. לעומתם יש אחרים המבטאים תחושה של קרבה סמויה, פיזית ממש, בין המתים לבין מי ששרד, קרבה העשויה לצאת מהכוח אל הפועל ברגעי חסד מיוחדים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי בשיר כל מקום: |
||||||||
|
||||||||
|
מופיעה גם בשירים נוספים. כך, למשל, בשיר אשכבה מבטא המשורר תחושה של נרדפות ושל נטל כבד, כאילו הולכים קרוביו האהובים והמתים בעקבותיו בהקיץ ובשינה ותובעים ממנו לחוות במקומם את כל שלא הספיקו הם. הוא רואה את עצמו כלפיהן כיורש: |
||||||||||||||
|
||||||||||||||
|
|
||||||||||||||
|
בכיתה: |
||||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||||||||||||
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רע"א) |
||||||
|
|
||||||
|
|
||||||