|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
עולמו שלו. נושא זה רלוונטי לגיל ההתבגרות. המתבגר נמצא בשלב של חיפוש הזהות האישית, וכחלק מכך הוא מתמודד עם הזהות ההורית (האב והאם). לחיפוש זה מתלווים סמנים של מתח ומאבק. |
|
מסורתית (תרבות הבית) לתרבות המודרנית (תרבות בית-הספר). נושאים אלה אינם קלים לדיון והם מחייבים התמודדות ריגושית ולא רק ספרותית. מכאן מקומה של הספרות ככלי מחנך, ככלי התמודדות. יתרונו של הכלי הספרותי ביכולתו לקרב את התלמיד להבנת עצמו. הספרות משמשת לתלמיד התנסות עקיפה בחוויות שחווה (אפילו בלא יודעין) ושלא חווה. התנסות ספרותית מעוררת בתלמיד מודעות לרגשותיו באמצעות תהליך של יצירת קרבה לחוויות העוברות על אחרים. |
|
|
|
נשתנה? אילו דברים רצונו להעמיד באור אחר? ומהי בעצם תדמית? |
|
|
|
לבן. העימות נמסר מנקודת מבטו של הבן. מזה נגזר גם מבנהו של השיר: תיאור עולמו של האב, ובעקבותיו - תיאור עולמו של הבן. |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מייחס המשורר משקל רב יותר לעולמו של האב? מיהו גיבור השיר - האב או הבן? |
|
|
|
מקבץ פרטים אלה דווקא (ולא אחרים) הוא משמעותי. תיאור האב יש בו להעיד על דמות האב, אך לא פחות מזה על עולמו של הבן. |
|
מהסס לומר דברים נוקבים. עולמו של האב, עולם העבר, נשקף לו כעולם של פחדים: |
||||||
|
||||||
|
של האב, הן מצטיירות כ"תקוות תמוהות"; בעולם המכותר פחדים אין המשורר רואה מקום לתקוות: |
||||||
|
||||||
|
|
|
||||||
|
האב במועט עד כיליון. הדימוי מעלה בזכרוננו תמונתו של הנר המאיר לאחרים, אך כלה מאורו שלו. הרמז המר הצפון בדימוי הנר אינו מפורש עד תום. למעשה, יש כאן פסיחה המרחיבה את המשמעות של הדברים. קריאת השורה "למצוי צמצם עצמו" כהיגד לעצמו משמעותה פשוטה: האב היה צנוע והסתפק במועט. השורה הבאה "כאותה שעווה אל להב" משנה את התמונה: מתברר, שההצטמצמות היא הצטמצמות של נר. ההצטמצמות לנוכח המציאות מוקבלת להצטמצמות של שעווה לנוכח הלהב המאכל אותה. ה'מצוי' מושווה ל'להב'. |
||||||
|
עולם זה. חמש שורות אלו בנויות כשני חרוזים המשלימים זה את זה, ובדרך אינדוקטיבית מובילים לשורה החמישית (ש' 11) המסכמת אותן. |
||||||
|
||||||
|
שעליהם נשענת החברה והחשש מקריאת תגר עליהם ומפגיעה בסדר הקיים, שהוא ערובה להמשכיות קיומה של החברה. במלה 'רעש' המופיעה כאן משתמעת גם הקונוטציה של רעידת אדמה (עיין עמוס א, 1), הרעש כאן משמעו זעזועים בסדר החברתי. |
||||||
|
||||||
|
הדתית. חכמת הדורות מונחלת מאב לבן ובכך עצמתה. ייתכן שכיבוד אב ואם מופיע כאן כמבטא את ההיצמדות של התרבות המסורתית לעשרת הדברות. |
||||||
|
של תרבות מסורתית, שבה יש ערך לסדר ולמשמעת הפנימית: התא המשפחתי (כיבוד אב ואם), המסגרת הקהילתית (אדוני העיר), האמונה הדתית (דת אבות). עולם זה מחוקק חייו על-פי סדר נוקשה ויציב. בכך מובטחות יציבות החברה ויציבות ערכיה. |
|
|
||||||||||
|
||||||||||
|
תמונה אחרת. לאב יש ביקורת כפולה על הסדר הקיים: הן ביקורת כלפי שמיא ("למעלה שם") והן כלפי סדרי הארץ וסדרי החברה ("למטה פה"). על פי תחושת הבן, האב אינו מנחיל לו את ספקותיו וכפירותיו כ"מופתי אהבה": הוא אינו משתמש בפיתיון של אינטימיות המושגת על ידי ביקורת משותפת על הסדר החברתי. ייתכן שהאב חושש לשלמות הסדר החברתי, והוא מעדיף שלמות זו על קרבה אינטימית לבנו. ניתן לפרש את "לצפון" גם מלשון צופן גנטי: הבן ירש את הספקות והביקורת מאביו באופן גנטי. אולי כאן ההסבר ל"פחד" של האב (ש' 1 ): הפחד מבטא, מחד גיסא, את העימות בתוך עולמו, את הלחץ של המסגרת, את החסד הנוקשה של התרבות המסורתית, ומאידך גיסא, את הספקות כלפי הסמכות (השמימית והארצית). |
||||||||||
|
|
||||
|
קצרה וחדה: |
||||
|
||||
|
|
||||
|
|
|
23). |
|
|
|
מצפים, אולי, להתרפקות הבן על עולם האתמול. עולמו של האב נראה מלא ועשיר יותר (למרות בקיעיו) לעומת העולם החדש שהבן מייצג. המשורר הניצב במשבר מעבר מתרבות לתרבות מגיב באורח בוטה: אין חזרה, אין התרפקות. יש אפילו שמץ לגלוג כלפי השלווה שמעניק העולם המסורתי: |
|
||||||||||||
|
מאופיינת באמצעות אזכור השבת, והיא מופיעה במעטה נלעג. הרמיזה מברכת המלאכים בליל שבת "שלום עליכם מלאכי השלום וכו'" מובאת תוך אירוניזציה: "שכביכול"... הוא בחר להישאר בבדידות ובניכור ולא לשוב. יש כאן מבט מרוחק וביקורתי על הקדושה של עולם האתמול על ערכיו. |
||||||||||||
|
|
||||||||||||
|
|
|
||||||
|
הבן; כמו עבר הפחד אל הבן כחלק מירושתו הגנטית הנצפנת. אך קיים השוני: "הנסיבות לבדן כאן אחרות" - מסגרת אחרת, מקום אחר, תרבות אחרת. השוני מתבטא גם במהות הפחד: פחדו של האב נקשר גם ביראת ה' ("תמיד בפחד" מעורר בזיכרון את "אשרי אדם מפחד תמיד"), מה שאין כן הבן. פחדו הוא הביטוי לאימה הקיומית של האדם הבודד בעולם המודרני, עולם מנוכר ועוין, שערכיו הם יחסיים ומשתנים: עולם של "תפלות" ו"בוהו". |
||||||
|
|
||||||
|
דו-משמעית: "תיקון תדמית" של האב: בתוך כל ההרמוניה והשלמות, גם בעולמו של האב היו בקיעים - ספקות. "תיקון תדמית" של הבן: 'מתוך הכרת עולמו של אבי, יכולים הייתם ליחס לי נוסטלגיה וגעגועים לסדר. והתשובה שלי היא: אין בי רצון לשיר שירי מעלות לעולם האתמול'. |
|
("תדמית", "אני אומר ברורות", "בעיקרון", "נסיבות") ובין ביטויים, שיש בהם מטען של אזכורים וצורות לשוניות משירת ימי הביניים ("הרהיב מה למעלה שם", "לצפון לי"), בעיקר בשורות 19-12. עצם הצירוף "תיקון תדמית" הוא הכלאה של ישן וחדש: "תיקון" הוא מושג קבלי-מיסטי, ואילו "תדמית (אימאז') הוא מושג חדשני מתחום יחסי הציבור והתקשורת. המשורר בחר, שלא במקרה, בהכלאה מיוחדת זו והעדיף אותה על הנוסח הרווח: "עיצוב תדמית", "שינוי תדמית". בצירוף המיוחד שבחר המשורר צפון המתח שבין ישן לחדש, מתח שהוא צירו של השיר. |