Home
  education - חינוך





צדקה תציל ממות: שלוש אגדות תלמודיות ‏1


ד"ר רלה קושלבסקי, אוניברסיטת בר-אילן


עיון במדרשים

א
נעסוק כאן בשלוש אגדות תלמודיות, המספרות שלושה סיפורים על 'צדקה תציל ממות', כל
אחת על פי דרכה. האגדה האחת, הידועה ביותר, מובאת במסכת שבת, קנו, ע"א, ומספרת על
בתו של ר' עקיבא, אשר נגזר עליה למות מהכשת נחש בעיצומו של יום חתונתה. על גורל
צפוי זה לומד אביה, ר' עקיבא, מן הכלדיים, החוזים בכוכבים. אך היא ניצלת מגורל מזלה
זה בזכות מעשה צדקה, שעשתה עם אורח עני: שעה שהיו הכול טרודין בסעודה, נתפנתה
דווקא היא, הכלה, לתת לפושט היד את המנה המיועדת לה, ובכך להשיב את נפשו. סיפור
הצלתה מתגלה למחרת, שעה שהיא נוטלת את מכבנת (סיכת) שערותיה מן הכותל, מקום נעצה
אותה בלילה הקודם: עם המכבנה נגרר ובא נחש מת. מסתבר, שאותה מכבנה שננעצה בכותל
נתקעה בעינו של הנחש דווקא, וכך נמנע מותה.

אגדה נוספת מובאת שם בעמ' ב, וגם היא מבקשת ללמד על 'צדקה תציל ממות'. גם באגדה זו
מתבטלת גזירת הגורל על אדם מישראל בזכות צדקה שהוא עושה. אבלט הוא חוזה בכוכבים
והוא מנבא על אדם אחד, שלא יזכה לחזור מן האגם, שאליו מועדות פניו. אך האמורא
שמואל חולק על דעתו: "אם בן ישראל הוא ילך ויחזר". מסתבר, שאמנם ניצל אותו אדם
מישראל מגזירת גורלו, ממות מהכשת נחש, בזכות מצוות צדקה שעשה: בכל יום היו הוא
וחבריו נוהגים לצרף את פתם ל'קומונה' אחת ולהתחלק ביניהם. אותו יום חסר אחד מהם פת
לחם, אך אותו אדם נהג עמו כמדי יום ביומו ועשה עצמו, כאילו הוא נוטל, בתורו, גם את
פת חברו, ואחר-כך חילק לו את מנתו כשווה בין שווים. כל זאת, כדי שלא לבייש חבר שאין
לו.

אגדה אחרת מובאת בירושלמי, מסכת שבת, פרק ו, הלכה ט, וגם בה מסופר על הפרתה של
גזירה בזכות מצוות צדקה: אסטרולוג אחד מנבא את מותם של שני תלמידי ר' חנינא, בדרכם
לקצץ עצים. נבואה זו אינה מתקיימת, מאחר שבדרכם הם פוגעים בזקן רעב ללחם זה שלושה
ימים, ואינם נמנעים מלחלוק עמו את הכיכר האחת שבידיהם. כאשר נבדקות חבילותיהם,
נמצאת בהן חכינה (נחש) מבותרת.

שלוש האגדות התלמודיות האלה נבנות משני צירים עלילתיים: האחד מספר על הצלה ממוות
בזכות צדקה, והאחר מספר על הצלה ממוות של אדם מישראל דווקא. שני צירים אלה מציבים
שתי דיכוטומיות: 'גזירה' - 'בחירה' - ו'נכרי' - 'ישראל'. הגזירה היא גזירת מוות, המוכתבת
על-ידי מערך גלגל המזלות, ואז הכלדי, החוזה בכוכבים, או האסטרולוג, חוזים אותה.
הבחירה באה לידי ביטוי בקיום מצוות הצדקה.

הדיכוטומיה נוכרי-ישראל עולה בכל שלוש האגדות: מן הדו-שיח בין ר' עקיבא לכלדיים; מן
הניגוד בין שמואל לאבלט, ניגוד שמפורש גם בטקסט עצמו ובא לידי ביטוי בחילוקי הדעות
שביניהם; מן הניגוד בין שני תלמידי ר' חנינא לבין האסטרולוג, ומן המאמר המפורש
בסיומה של האגדה: "ומה אני יכול לעשות - ואלוקיהם של היהודים מתפייס בחצי כיכר!"

המבנה העלילתי של שלוש האגדות שוזר את שני הצירים הסיפוריים זה בזה לכדי עלילה
אינטגרטיבית אחת. נקודת ההצטלבות היא מוטיב ביטול הגזירה, הבא לידי ביטוי במות
הנחש, מי שמסמל במקורות את הנחש הקדמוני, השטן, יצר הרע ומלאך המוות. בכל שלוש
האגדות ניצל אדם מישראל רק לאחר שקיים מצוות צדקה, כלומר, בזכותה. מצוות הצדקה,
היא שמגדירה אותו כ'ישראל'. ביטול הגזירה תלוי לא רק במוצאו של הניצול, שהוא
מישראל, אלא גם בקיום מצוות הצדקה, על-פי העיקרון של 'מידה כנגד מידה'. בזכות השבת
נפשו והחייאתו של הנצרך, פיסית ורוחנית, באמצעות מניעת בושה ממנו מושבת לו נפשו של
הנותן, ומתבטלת גזירת מותו. שני הצירים הסיפוריים מתנים אפוא זה את זה.

שני צירים עלילתיים אלה משקפים, במישור האידיאי המופשט, שתי עמדות מקבילות
ומצטלבות באשר לאופני התמודדות אפשריים עם גזירת המוות, ואשר מתגלמות בשתי אמרות
ידועות של חז"ל: האחת גלויה ומפורשת בטקסט עצמו, וכבר הוזכרה לעיל, והיא 'צדקה תציל
ממוות', והאחרת עולה מן ההקשר הסיפורי ומן הדיון התלמודי במסכת שבת ומלווה את
הסיפורים, והיא, ש'אין מזל לישראל', כלומר, שגזירת המזלות והטבע אינה חלה על ישראל,
אלא על הנוכרי בלבד. הצטלבותן של עלילות אלה באגדות התלמוד מלמדת, שהאמרה 'אין
מזל לישראל' אינה אכסיומה א-פריורית, אלא יעד, שיש לממש אותו על-ידי קיום הצדקה.
מצוות הצדקה מאפשרת את גישור הפער הקיים בין שני הקטבים הדיכוטומיים של 'גזירה'
ו'בחירה', ומשנה את כיוון הזרימה ביניהם: תנועת הגזירה מן השמיים אל הארץ מתחלפת
בכיוון זרימה הפוך - מן הארץ אל השמים, והגזירה מתבטלת. ‏2


ב
נעמוד עתה על שינויי המבנה העלילתי בכל אחת מן האגדות ועל שינויי נקודות התצפית
שבהן. באיזו מידה משקפים שינויים נרטיביים-פואטיים אלה הדגשים שונים של שני הקטבים
האידיאיים - 'צדקה תציל ממוות' ו'אין מזל לישראל' - במסגרת המסר הכללי, הנשען על
שניהם כאחד?

יש לבדוק את סדר האירועים בכל אחת מן האגדות האלה. בסיפור שמן התלמוד הירושלמי
עולה התאמה בין אופן הצגת האירועים בטקסט (הסיפר) לבין סדר התרחשותם הכרונולוגי
במישור המשוחזר (של הסיפור) ‏3 . רצף העניינים הוא כזה: א) יציאתם של תלמידי ר' חנינא
לקצץ עצים;
ב) נבואתו של האסטרולוג בדבר מותם; ג) מפגשם עם הזקן ועשיית צדקה עמו; ד) חזרתם
בשלום למקומם הראשון; ה) מציאת חכינה (נחש) מבותרת בכליהם; ו) דיווח על מעשה הצדקה
שעשו וקישורו להצלתם; ז) מוסר השכל: ייחוסו של מעשה ההצלה גם למוצאם של הניצולים -
ואלקיהם של היהודים מתפייס בחצי כיכר".

לעומת העקביות הכרונולוגית ניתן להבחין בהמרתן של נקודות התצפית באגדה: אם נקודת
המוצא היא נקודת התצפית המטאפיסית-שמיימית של האסטרולוג, המחילה את גזירת המזלות
על האדם באשר הוא אדם - "שניים הללו יוצאים ולא יחזרו" - הרי המשכו של הסיפור נמסר
כולו מנקודת התצפית של המספר, העוקב אחרי קורות אותם שני אנשים, שהוא חוזה את
מותם. הכרונולוגיה בסדר האירועים מצד אחד והמרת נקודת התצפית כבר בפתיחת האגדה
מצד אחר משקפים את תהליך הלמידה של האסטרולוג: הוא מגלה שגזירה זו אמנם אינה חלה
על היהודי, המפייס את אלוקיו בחצי כיכר באמצעות הצדקה. עיקר הדגש באגדה זו הוא
אפוא על 'אין מזל לישראל', ועניין הצדקה מתקשר אליו בעקיפין.

סיפור שמואל ואבלט, המובא במסכת שבת, מציג, לעומת זאת, סטייה בולטת מסדר האירועים
הכרונולוגי: מעשה הצדקה נמסר בסיומו של הסיפור באמצעות דיווח עקיף עליו ולא
בצמידות להתרחשותו. סטייה זו מבטאת את צמידות הסיפור, בכל מהלכו, לנקודת התצפית של
אבלט, החוזה בכוכבים, אשר קבועה במישור המטאפיסי-שמיימי. גם כשמבחין שמואל בין
ישראל לשאינו ישראל לעומת אבלט, שאינו מבחין ביניהם, הוא מתייחס לנקודת התצפית של
אבלט, המוכתבת על-פי גלגל המזלות. מנקודת תצפית אסטרולוגית זו מתוארת שיבתו של
אותו אדם מישראל בשלום למקומו, אפילו תוך כדי דו-השיח שביניהם, אך היא אינה מנומקת.
דבר זה מודגש באמצעות ההקבלה התחבירית בין שלושת משפטי החיווי המרוכזים מאד של
שמואל ואבלט:
אדם זה ילך ולא יחזר, שינשכנו נחש וימות
אם בן ישראל הוא, ילך ויחזר
עד שהם יושבים - הלך וחזר.

הקבלה זו מודגשת בייחוד על רקע התיאור הנרטיבי הנרחב של מעשה הצדקה, שעשה אותו
אדם מישראל בהמשכו של הקטע. רק בשלב מאוחר זה, אחרי שכבר חזר האיש בריא ושלם
למקומו, נחשף הרקע להצלתו באמצעות הדיווח העקיף שלאחר מעשה הצדקה. רק אז מצטרפת
נקודת התצפית הארצית, שבה פועל האדם, לזו המטאפיסית, שבה נחתכת הגזירה. שתי נקודות
תצפית אלו מעצבות תפיסה מורכבת וחדשה על גורל אדם מישראל שלא כגורל אדם, שאינו
מישראל: קורותיו אינם פונקציה של מזלו בלבד, וגם קביעתו של שמואל ש"אם בן ישראל הוא
ילך ויחזר" אינה נוסחה סתמית, אלא קורותיו כרוכים אימננטית במעשה הצדקה שהוא עושה.
הדרשה שדורש שמואל היא אפוא: 'צדקה תציל ממוות', והיא עיקרה של אגדה תלמודית זו,
אמנם תוך הקשרה לאמרת חז"ל ש'אין מזל לישראל'.

הדגש דומה עולה מסיפור בתו של ר' עקיבא והנחש. גם כאן הסטייה הכרונולוגית בסיפור
והצגתו העקיפה של מעשה הצדקה בסיומו משקפות תהליך של למידה, שתחילתו בצערו הרב
של ר' עקיבא על מותה הצפוי של בתו, על-פי נבואת הכלדיים, וסופו בדרשתו, ש'צדקה תציל
ממוות', אחרי שהוא מתוודע, באמצעות בתו, למהלך האירועים במישור הארצי, שבו פועל
האדם.

ההבדל בין סיפור זה לסיפור שמואל ואבלט הוא במידת ההדגשה של 'אין מזל לישראל'.
בסיפור שמואל ואבלט מוצגת ניגודיות ברורה בין שתי העמדות - זו של אבלט, הסובר
שהמזל הוא שליט בלעדי על קורות האדם, וזו של שמואל, המסייג קביעה זו לגבי אדם
מישראל. רק בהמשכו של הסיפור מנומקת קביעה זו, ונוסף לה הרובד של 'צדקה תציל
ממוות'.

לעומת זאת, בסיפור של ר' עקיבא עולה עניין גורלו של אדם מישראל לעומת גורלו של אדם
שאינו מישראל בעקיפין, ומתוך ההקשר בלבד, מעצם הניגוד שבין עמדת ר' עקיבא לעמדת
הכלדיים. עיקר עניינו של סיפור זה הוא בדרשה של 'צדקה תציל ממוות'. הניגוד החד שין
עמדותיהם של אבלט ושל שמואל בסיפור האחד מצטייר מן הוויתור על התיאור של אופן
ההצלה מן הנחש והעמדתן הניגודית של התוצאות הסופיות בלבד: מצד אחד הנבואה, ששניים
אלו ילכו ולא יחזרו, ומצד שני התוצאה, ששניים אלו הלכו וחזרו. לעומת זאת, ניגוד זה
מרוכך בסיפור האחר באמצעות התיאור של שלב הביניים בהצלת בתו של ר' עקיבא, כאשר
נתקעת מכבנת שערותיה בעינו. ‏4

עניין נוסף, שיש לעמוד עליו, הוא תיאור מעשה הצדקה כמעשה אקראי ומזדמן: בסיפור
תלמידי ר' חנינא אותו זקן רעב ללחם מזדמן להם מיד עם צאתם לדרכם, והם אמנם מנצלים
הזדמנות זו שנקרתה להם ובוצעים עמו את פתם. כך גם בסיפור שמואל ואבלט מצוות הצדקה
מזדמנות להם באותו יום ממש, שבו נגזרת עליהם גזירת המוות: "היום היה בינינו אחד שאין
לו פת והיה מתבייש". בסיפור בתו של ר' עקיבא נקרה אותו עני אל פתחה ביום חתונתה
דווקא, הוא היום שנקבע כיום מותה. בכל שלושת האגדות על הגיבור להבחין במה שנקרה
לפניו ולממש את ההזדמנות הניתנת לו. נמצאנו למדים, שהפעולה הארצית והרצונית של
האדם נגזרת גם היא ממערך נתונים שמיימי, ואין לו אלא להבחין בו ולממשו. אז מתאפשרת
פעולת הגומלין הנוספת בין שמים לארץ, וגזירת המוות מתבטלת. תיאור זה, ייתכן שיש בו
תשובה נרטיבית לקושי הפילוסופי הטמון במערך הכפול של 'גזירה' ו'בחירה'.

הערה מתודית
הדיון שלעיל משקף תפיסה, הרואה במדרש ובאגדת חז"ל תחום, שניתן ללמוד אותו בכלים
ספרותיים, כדי להגיע למסריו המורכבים. אופיו של סיפור חז"ל כסיפור מינימליסטי הוא
אינטנסיבי ביותר ומציב אתגר ספרותי לא פחות מורכב מן האתגר, שמציבה הספרות העברית
החדשה. גישה זו נענית גם לאתגר האידיאי שמציב ז'אנר זה, המבקש להתמודד עם מורכבות
קיומו של אדם בעולמו בדרך שאינה מעמעמת ניגודים וקשיים, אלא מעמיקה אותם תוך כדי
קיומם ההדדי. בהוראת המדרש והאגדה של חז"ל יש להיחלץ, מצד אחד, מן הנטייה לדלג על
הנרטיבה ולהגיע אל המסרים, ומצד שני, יש להיחלץ מן הנטייה להתעלם מן המסר ולהתמקד
בנרטיבה של סיפור עממי ופולקלוריסטי.

יש מקום לפתח דיון פתוח, שמעודד את התלמידים להעלות שאלות וקשיים, ומתוך דברים אלה
של התלמידים להגיע אל ההיבטים השונים של האגדה או של המדרש. אפשרות אחרת היא
לכוון את הדיון כבר מראשיתו באפיק מוגדר, הכל על-פי רמת הכיתה ונטיית התלמידים.

מכל מקום חשוב, שהתלמידים ידעו לגשת למקור הראשוני, לפחות לשם איתור האגדה, ולא
יסתמכו רק על העיבוד המאוחר של ספר האגדה.

הערות שוליים
האגדה התלמודית היא פרק בתכ"ל בספרות לחט"ב בבית-הספר הדתי.
.1
סקירת עניין זה אצל חז"ל ראה: א"א אורבך, חז"ל - אמונות ודעות, הוצאת
מאגנס, ירושלים, תשכ"ט, ‏254‎-227. קושי זה העסיק הרבה גם את הפילוסופיה
היהודית בימי-הביניים, כגון: ריה"ל, כוזרי, מאמר חמישי רמב"ם, משנה תורה,
ספר מדע, הלכות תשובה, פרק ה'.
.2
על ההבחנה בין המישור המשוחזר לבין מישור הטקסט כנתינתו וסוגי אי
התאמה בסדר האירועים בשני המישורים, ראה אצל שלומית רמון-קינן,
הפואטיקה של הסיפורת בימינו, ספריית פועלים, הוצאת הקיבוץ הארצי, ת"א,
תשמ"ד, עמ' ‏60‎-47.
.3
מוטיב עינו של נחש מתקשר, כנראה, לאזכורים נוספים של 'עין' בהקשר זה,
כגון 'עין הרע' או עיניו המרובות של מלאך המוות.
.4