|
|
|
|
פתח-תקווה |
|
נתבעים אפוא ללמד פרק זה בכל רמות הלימוד על פי עקרונות הבחירה שבתכנית הלימודים. השאלה היא, כיצד ללמד, מתוך איזו עמדה ובאיזו גישה? משאלה זו עולות שאלות נוספות: |
||||||||
|
||||||||
|
|
||||||||
|
||||||||
|
המוצעת על ידי ד' פגיס, ובמיוחד הנחתו ש"אין שיר שכולו התגלמות של קונוונציות; ועם זה אין שיר שנוצר בחלל ריק והוא פטור מן הקונוונציות של זמנו... ידיעת המוסכמות היא תנאי מוקדם לידיעת הפריצה מן המוסכמות". 3 |
||||||||
|
את "תורת השיר" בשירת ימי הביניים 4 ובין הכוונה להשוואות בין שירת ימי הביניים ובין השירה העברית החדשה. השוואות כאלה עשויות למנוע לימוד מיכאני של "תורת השיר" הימי-בניימית ולעורר בתלמידים מודעות ביחס לאפשרויות שונות של קישורי תוכן וצורה. |
||||||||
|
השוואה בין המוסכמות הפרוסודיות בשירת יה"ב ובשירה החדשה ולעמוד הן על ההבדלים הפורמליים (משקל כמותי לעומת משקל טונו-סילאבי, חריזה לאורך השיר כולו לעומת חריזה המארגנת בית מרובע, ועוד) והן על הבדלי התפיסה של תיפקוד היסודות הצליליים 5 . אפשר להשוות בין התמונות בשיר מימי הביניים ובשיר בן תקופתנו אם כיסוד מטונימי-סמלי ואם כחלק מהלשון הפיגורטיבית, ולנסות לברר: היכן בולט הכיוון הקונוונציונלי, הארכיטיפי, והיכן בולטת יותר המגמה לייחוד ולמקוריות? היכן התמונה נוטה להיות ריאליסטית, והיכן היא מונחית על ידי מסורת של סמלים מסורתיים? מהשוואות כאלה יתברר, שעם כל הבדלי המוסכמות ישנן גם תופעות משותפות, והרבה תלוי בהקשר הייחודי של השיר עצמו. ההצעות שלהלן הן דוגמאות בלבד לרעיונות המאפשרים להפעיל את השיטה הפרספקטיבית בהוראת שירת ימי הביניים. |
צורות שימוש במוטיב בעל משמעות מוסכמת |
|
שאפשר למצוא דוגמתו גם בשירה החדשה. השאלה היא, האם אפשר להצביע על הבדלים בצורת השימוש במוטיב בשירת ימי הביניים ובשירה החדשה, והאם איתור הבדלים אלה והבנתם יסייע לנו להבין את ייחודה של תפיסת המוטיב המסורתי בשירת ימי הביניים? |
|
|
|
הכנה מוקדמת (כדאי להכין דף, שבו ירוכזו התיאורים שיושוו): |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ומלוני נגדר"). |
|
נשאלים התלמידים: |
|
||||||||
|
לבחור בעצמם את השירים שיקראו). |
||||||||
|
ציורי, שהיסוד הריאליסטי ניכר בו בבירור. היונה היא יונת דואר, שמבשרת על ניצחון המשורר בקרב. לעומת זאת, בתיאורים האחרים בולט היסוד האליגורי. היונה היא כנסת-ישראל (מוטיב שנגזר מן הפירוש האליגורי לשיר השירים), ותיאורה, תלונותיה ותקוותה משקפים את מצבו של העם בגולה. אפשר למצוא בתיאורים שימושים לשוניים זהים, כמו: "יונת אלם רחוקים", "יונת רחוקים", וכן תיאורים מקבילים של תלאות היונה בקרב אויביה, ותפילתה לישועה. |
||||||||
|
המכתב שנושאת היונה; בשירים האחרים יבוא פיענוח המשל: היונה היא כנסת ישראל, ואיזכורים לאומיים היסטוריים מפורשים, כגון: "זכרה ברית כבתחילה"; או: "הן אמרה... לא אזכרה עוד שמו... למה כאויב תהיה לה?... יבוא אלהינו ואל יחרש..."; או: "וזכור נבואת ישעיה... ושובבה אל גבולה"; או: "עובד האליל בית מקדשי ירש / ומלכי מעל כסאותם גרש / צווה על ציון שדה תחרש / ומקום היכלי במעדר נעדר". ההבדלים בין המשוררים הם בבחירת האיזכור הלאומי-היסטורי, במידת הפירוט שבהצגתו, ובצורת שילובו עם התיאור שבחלקו הראשון של השיר. |
||||||||||
|
מוטיב היונה. לדוגמה: ח"נ ביאליק / מאחורי השער; ח' גורי / מעשה ביונה, (מתוך "שושנת הרוחות", הקבה"מ, תשל"ב); ד' רביקוביץ / היונה (מתוך "אהבת תפוח הזהב", ספריית פועלים, תשכ"ט). (השירים יוצגו בפני התלמידים ללא ציון שם המשורר). |
||||||||||
|
||||||||||
|
הבדלים ניכרים בין עיצוב היונה ותפקידה גם בין השירים הללו לבין עצמם, וגם בינם ובין השירים מימי הביניים: היונה בשירו של ביאליק אינה מתוארת אלא בשני התארים "הומיה" ו"בהירה", הם על גבול המוחשי והמטאפורי. הסיטואציה הלא-ריאליסטית מצביעה מיד בתחילת השיר על אופייה הסמלי של היונה, ומפעילה את מטען האסוציאציות שנתמסדו בשירה העברית העתיקה. מבחינה זו, ובמובנים נוספים, דומה שיר זה של ביאליק לשירת ימי הביניים. ההבדל העיקרי בינו לבין השירים מימי הביניים הוא בכך, שהשיר משאיר פתח גם לפירוש אישי גם של סמל היונה וגם של ביטויים דומים ('ארץ הבחירה', 'ארץ הסגולה', 'מתדפקים על דלת השער'). ההיכרות עם מערכת הסמלים של ביאליק בשירים נוספים, ובעיקר עם משמעותו הכפולה של סמל היונה (והציפור בכלל) בשירים רבים, יש בה כדי לסייע להבנת עניין זה. בשירו של חיים גורי תיאור היונה והסיטואציה כולה מפורטים וריאליסטיים יותר, אם כי נשאר גם כאן פתח לאסוציאציות המייחסות ליונה מעמד של סמל. המשמעות הסמלית של היונה בשיר זה איננה קשורה דווקא למסורת השירה העברית, אלא בעיקר לרעיון השלום והתמימות. |
|
תלאות חייה ועל התביעה לאהוב אותה. שיר זה, עוד יותר משירו של ביאליק, קרוב לשירת ימי הביניים: גם בתוכן, המפרט את תלאותיה של היונה ומזכיר מאוד את תיאור תלאות היונה בשירים מימי הביניים (בייחוד בשירו של א' אבן עזרא "אלהי קדם מעונה") וגם בסגנון: התבנית החוזרת של הבתים, החרוז השווה (בנוסח החרוז המבריח בשירת ימה"ב) והלקסיקה הארכאית. |
|
והשירה החדשה; דווקא אצל משוררים חדשים או 'צעירים' מתגלים לעתים שירים הדומים בתכונותיהם לשירים שנכתבו בימי הביניים (בין שלושת השירים שהובאו להשוואה שירה של רביקוביץ הוא ה"צעיר" ביותר, והוא מייצג את נטייתה הכללית של רביקוביץ בקובץ שיריה הראשון, "אהבת תפוח הזהב" להישען על מסורות ארכאיות. זוהי הזדמנות לברר את השאלה: מהי משמעות הדבר, על רקע שירת שנות ה- 50 - 60?). |
|
קשר בין עצם השימוש במוטיב מסורתי ובין היות המשורר דובר של כלל. הישגו האמנותי של המשורר הוא בעיצוב עשיר ככל האפשר של האנאלוגיה בין המוטיב, שהוא מעין משל, ובין המשתמע ממנו, שהוא הנמשל הצפוי-מראש. לעומת זאת בשירה חדשה המשמעות המטאפורית של הסמל היא פחות קבועה מראש, ובדרך כלל נלוות אליה משמעויות אישיות-סובייקטיביות. מסיבה זו התכנים של השירים הנדונים בשירת יה"ב הם יותר ברורים וחד-משמעיים, עד כי הם ניתנים בקלות לפארפרזה. לעומת זאת בשירה החדשה טעונים המוטיבים המסורתיים במשמעויות נוספות בלתי מקובלות, באופן שהסמלים מתעשרים בקונוטציות, והם ניתנים ליותר מאינטרפרטציה אחת. |
|
|
|
|
לש' טשרניחובסקי. |
|
העברית העתיקה בנושא לאומי-אישי. במתכוון נבחרו שני שירים, שנכתבו בסמיכות זמנים: "אזור מגן" של אצ"ג (1930) ו"ירושלים קרית הגזית" של טשרניחובסקי (1933). |
|
והן בשאיפה לבנות את ההווה על יסוד של כוח-קדומים. אצ"ג פותח את השיר במילים, שיש בהן גם זיקה של קבלה וגם זיקה של התנגדות. הקבלה מ תבטאת באיזכור הפיוט של אפרים מרגנסבורג, "שאלי שרופה באש" ושירו של ריה"ל "ציון הלא תשאלי" (שניהם נכללו בדר הפיוטים לתשעה באב). ההתנגדות מתבטאת בואריאציות: "שאלי עומדת באש" לעומת "שאלי שרופה באש". ירושלים שבשיר היא ירושלים חזונית. בדומה לתיאורו של ריה"ל (לעומת תיאור אירוני-ריאליסטי בשיר אחר של אצ"ג, "בירושלים", מתוך כלב בית). אלא שבמקום "שאלי לשלום אסיריך" אנו פוגשים "שאלי לשלום מגיניך"; ובהקשר לכך יש שוני בנימה: לעומת הקינה והתפילה בשירו של ריה"ל יש בשירו של אצ"ג פאתוס ואמונה בכוחו של היהודי ה"חדש-ישן", המגן והלוחם. |
|
שיריות קדומות, ועיון בשיר מכוון את הקורא לשירי ציון של ריה"ל, ובמיוחד ל"ציון הלא תשאלי". טשרניחובסקי, בעקבות ריה"ל, מביע את געגועיו לציון באמצעות החושים; אף הוא מחפש את עקבות העבר בתוך החורבות בהווה, כואב את כאב השתלטותם של זרים על ציון, מבליט את ייחודה וגדולתה, ומביע כיסופים לגאולה. השפעתו של ריה"ל ניכרת גם במבחר המילים, כמו: "יפה נוף - יפה קדם"; "שאי מכל עבריך... לבי... מאד יתמה" - "שאי המיית לבבי"; "מי יתנני - מי יתנך". כמו כן ניכר בבירור שימוש במסורות כתיבה של שירת ספרד: חרוז אחיד (כששני טורים מהווים שתי צלעות של בית), ואפילו משקל כמותי. |
|
על מובאות מקראיות, ללא התרשמות חזותית ישירה (ולפיכך ירושלים היא עיר חזונית), ואילו בתיאור של טשרניחובסקי ניכרת ההתרשמות הקולטת, הבלתי אמצעית, של מי שהיה בפועל בירושלים (ולכן בשירו של טשרניחובסקי יש צירוף של תמונה חזונית ותמונה ריאליסטית). |
|
בשירו של אצ"ג (יתכן שיש מקום להציע לתלמידים העוסקים בשירו של אצ"ג לעיין גם בשיר "בירושלים" שנזכר לעיל. ההבחנה בין שני השירים יכולה לעורר את השאלה: מדוע, או באיזה הקשר, בוחר אצ"ג, לגלות זיקה למסורת הפיוט?) התלמידים מתבקשים לבדוק את הדומה והשונה בשיר לעומת שירו של ריה"ל (בתוכן ובצורה). בעקבות הדיווח אפשר לקיים דיון כיתתי, שיעסוק בשאלת האופנים בהם יכולה מורשת ספרותית לעבור מדור לדור ומיוצר ליוצר. |
|
|
דמותו של ריה"ל כפי שהמשורר התרשם ממנו. לדוגמה: שירו של יהודה עמיחי "יהודה הלוי" (בתוך: שירים, הוצאת שוקן, ת"א, תש"ל). השיר נושא את חותמו המובהק של עמיחי: במטפוריקה, הבנויה על צירופים לא שגורים, בשימוש באיכויות לשון שונות (לשון "נמוכה" ולשון "גבוהה"), בשימת נקודת הכובד התוכנית על מילת קישור מהפכת ("אבל"), ובהתנגנות המתונה של המלים. בתוך מלות השיר מובלעים תכנים הלקוחים משירי ציון של ריה"ל, אלא שאין כאן איזכורים גלויים ומפורשים: התכנים משירי ריה"ל מוטמעים בתוך המטאפורות של עמיחי. אפשר לראות בכך גם שמירה על ייחודו של משורר, וגם ספיגה עמוקה של השפעה. |
|
משורר ההשכלה הרומנטי את הערצתו למשורר תור-הזהב, האידיאליסט שזכה להגשים את חלומו ושילם על כך בחייו. ההתפעלות מריה"ל משותפת, אם כך, למיכ"ל ולעמיחי. אלא שההבדלים גדולים מן הדמיון: |
||||||||||
|
||||||||||
|
בן-תקופתנו כלפי שירת ימי הביניים ומשורריה. |
|
|
||||||||||||
|
|
||||||||||||