Home
  education - חינוך





עולים וקולטים בשנות ה- ‏50 בראי יצירתו של א' קישון ‏1


נתן בכרך, משרד החינוך והתרבות


הקדמה


המוניטין שיצאו לאפרים קישון כאחד מגדולי הסופרים ההומוריסטיים בדורנו נובעים בראש
ובראשונה מדרכי תיאורו את הפכים הקטנים הטורדים את האזרח הקטן בחיי היום יום. כבר
בהונגריה, ארץ מוצאו, התפרסם בגיל צעיר מאוד כסאטיריקן ממדרגה ראשונה, המעלה
נושאים 'זעיר-בורגניים', כגון: כמה לשלם לשרברב, המזון שהתקלקל, התחבורה הציבורית,
הכלבה, משקפי קריאה שאין מצליחים למצוא, וכד'. רבים מהם 'גוירו' להווי החדש שמצא
בארץ ‏2 . גרשון שקד מטעים כי קישון עוסק ב"מושאים ובמצבים המוכרים לכל
זעיר-בורגני תל-אביבי"(!) ‏3 . עזריאל קרליבך, עורכו הראשון של מעריב, רואה בו את
נביא הנורמליות, שכן אינו כותב "על הדברים שבהם היא מיוחדת במינה, אלא על
הדברים שבהם היא רגילה שברגילות... לא על החזון הגדול השורה כאן, אלא על
האדם הקטן השורץ גם כאן" ‏4 . ועם זאת, אפרים קישון, או בשמו המקורי: פרנץ (פריקה)
קישונט הופמן, יליד ‏1924 שעלה ארצה במאי ‏1949, היה בשר מבשרה של העלייה ההמונית
ששטפה את הארץ לאחר קום המדינה ‏5 . הוא הסופר היחיד כמעט שכתב בזמן אמת על
הווייתו כעולה חדש ועל המציאות הארצישראלית המשתקפת לעיניו על סמך התנסותו האישית
בעלייה ובקליטה. באורח פרדוקסלי, דווקא סגנון כתיבתו וצמידותו לתיאור 'זוטות החיים'
בתקופה ההיא פורשים לפנינו באורח אותנטי נתחי חיים רוטטים של חברה מתהווה. בפרפרזה
על שיר של אלתרמן ניתן לומר, שקישון מתאר מציאות שיש מיוחדות ממנה, אך אין מיוחדת
כמוה - מציאות רבת פנים שאינה 'נורמלית' כלל. קישון עצמו מנסח זאת כך: "אי אפשר
להגיד לי 'אתה זר', מפני שמה שהיה זר בבואי ארצה נעשה ישראלי ביחד אתי" ‏6 .
אמנם נכתבו באותה עת יצירות ספרות המתארות את העלייה ההמונית ומצוקותיה, אולם
מחבריהן היו סופרים ותיקים. אלה ראו עצמם מחויבים למאורע ההיסטורי והדרמתי
המתחולל לעיניהם. חלק ניכר מן היצירות היו טבולות בפתוס ציוני ובתחושת שליחות
לקירוב העולים ולשילובם ב'כור ההיתוך' של החברה הישראלית ‏7 . כבר במרס ‏1949 זימן
דוד בן גוריון, ראש הממשלה, פגישת סופרים לדיון במשתמע מהקמת המדינה ומקיבוץ
הגלויות. בפתח דבריו ציין: "אנו עומדים בפני עלייה השונה לא רק בכמותה אלא
באיכותה... בליל הלשונות יגדל... והתהליך של היתוך ומיזוג לאומי יואט ויכבד
צביונו של הישוב עלול להיפגע...". בחלל הדיון שרתה אווירה אלטרואיסטית. נשמעו
הצהרות וקריאות לאהבת ישראל, להליכה אל העם, ולמחויבות "אל אותו היהודי המלוכלך
והמכוער" הבא ארצה. זאת הייתה תקופה מגויסת, וגם הספרות ראתה לתרום עצמה 'לעזרת
העם' ‏8 . רק משנות ה- ‏60 ואילך מתחילים צעירי העולים החדשים של שנות ה- ‏50 לשחזר
בדרך ספרותית את מצוקות עלייתם ארצה בספרים כגון: המעברה של שמעון בלס (‏1964),
שווים ושווים יותר של סמי מיכאל (‏1974), מכוות האור של אהרון אפלפלד (‏1980),
תרנגול כפרות של אלי עמיר (‏1983), ועוד. על רקע זה בולטת האותנטיות של יצירות
קישון הראשונות, לא רק בערכן הספרותי השנוי לעתים במחלוקת, אלא כמסמך בן זמנו.

המקורות


קצב היצירה והתפוקה של קישון לאורך השנים - מדהים ‏9 . מאז עלייתו התפרש על תחומים
מגוונים : רשימות קצרות וארוכות, מערכונים, מחזות וסרטים. מטבע הדברים שלא יכולתי
להקיף את מכלול יצירותיו. השתדלתי בעבודה זו להתבסס על חלק מהחומר המוקדם שכתב
בשנות החמישים הראשונות, מעין אספקלריה מבעבעת המעידה את עצמה על המתרחש ועל
המתחדש בארץ מנקודת מבטו כעולה חדש. הרביתי להסתמך על ספר ביכוריו : העולה
היורד לחיינו, שראה אור בהונגרית כבר ב- ‏1951 תחת השם איגה מיגה. כונסו בו
רשימות שכתב קישון בעיתון הישראלי בשפה ההונגרית : אוי קלט. הספר תורגם לעברית ב-
‏1952 10 . קישון מכנה ספר זה בשם ספר ההומורסקות, אולם חוקרי ספרות רואים בו
לכידות של רומן סאטירי, שבאמצעותו יוצא העולה החדש לכעין מסע פיקרסקי בארץ החדשה
להתערב בהליכותיה, להתוודע למנהגיה, כשהוא אנוס להתמודד עם אורחות חיים זרים
לכאורה ‏11 . לדעתי, ספר מוקדם זה, ששמו הסמלי מוכר יותר מתוכנו, מיטיב לבטא את משק
כנפי הזמן במגזרים שונים ובמצבים מתחלפים. עם זאת, יש לזכור שמדובר בפרי התבוננות
של עולה הבא מארץ אירופית בעלת ארומה 'האבסבורגית'. כן נעזרתי בספריו : אלף גדיא
וגדיא, ובאחד האמשים, שבהם כונסו מבחר הפליטונים שלו שפורסמו ב'מעריב', ובמחזותיו:
סאלח שבתי, שבו מתוארת קליטת העלייה במעברה, ובמיוחד המפגש הקריטי של העולים
יוצאי ארצות המזרח עם הוותיקים והאשכנזים ; שחור על גבי לבן - אלגוריה בנושא
הטעון מזרחיים-אשכנזים ; שמו הולך לפניו - הדן במנגנון הביורוקרטי, בשחיתות
ובהתייחסות לעולים ולעלייה. העוסק ביצירותיו של קישון מופתע לגלות כי חרף תפוקתו
הגדולה לאורך שנים וחרף מעמדו כהומוריסטן מוביל גם במדינות עולם, לא נכתבו עליו
עבודות מחקר או ניתוחים ספרותיים מעמיקים. רק גרשון שקד, ירון גולן ודן לאור ( ראה
ביבליוגרפיה ) הקדישו לו כמה עמודים בעבודות כינוס ומחקר מקיפות יותר. אולי הז'אנר
ההומוריסטי המיוחד של קישון ממתין עדיין לגאולתו משולי הספרות הקנונית ולקבלת
לגיטימציה בה ‏12 . מבחינה זו, עבודה שיטתית העוסקת ביצירות קישון מעמידה בפני הכותב
קשיים מבניים ומיתודולוגיים, אך מדיפה ניחוח של ראשוניות.

הקונטקסט - העלייה ההמונית ארצה


משנת ‏1948 ועד סוף ‏1952 עלו ארצה שבע מאות אלף נפש ‏13 . היישוב היהודי, שמנה ערב
הקמת המדינה כשש מאות וחמישים אלף איש, הכפיל עצמו תוך שלוש-ארבע שנים. קצב העלייה
הגיע לשיאו בשנים ‏1951‎-1949. לאחר מכן חלו האטה והפוגה בעלייה עד התחדשותה ב-
‏1955. שלושה ריכוזים גדולים פרנסו את העלייה בתקופה זו: האחד - ניצולי השואה,
שארית הפליטה, שהתרכזו במחנות העקורים באירופה ובמחנות המעצר בקפריסין; השני -
יהודי תימן ויהודי עירק, שסכנת חיים ריחפה עליהם וחייבה פינוים המיידי והמלא;
השלישי - ציבורים גדולים של יהודים, בעיקר בצפון אפריקה, אך גם באסיה (פרס) ובמזרח
אירופה (רומניה). בשנתיים הראשונות לעלייה נשמר איזון בין הבאים מארצות המוצא
השונות. אולם החל מ- ‏1951 חלה תפנית היסטורית, ולראשונה בתולדות העלייה הציונית
עלה מספר העולים מארצות האסלם, מצפון אפריקה ומאסיה על מספר העולים מאירופה.
בשנה זו תפסו העולים מאסיה את המקום הראשון, והחל מ- ‏1952 עוברת הבכורה ליוצאי
צפון אפריקה, שהפכו לקבוצת המוצא הגדולה ביותר שעלתה בשנות ה- ‏50 14 .

שינויים אלה הביאו למהפכה במבנה הדמוגרפי של החברה הישראלית. הם השפיעו על כוח
העבודה, על התעסוקה, על הרכב הגילים, על גודל המשפחה, על צפיפות הדיור ועוד. היקף
העלייה וקצבה גרמו לכך, שלעתים נוצר פער של שנים בין מועד בואם של העולים לבין
קליטתם בעבודה, בשיכון ובקבלת שירותים ציבוריים נאותים. מאות אלפי אנשים היו נתונים
במצב של ארעיות בתחומים רבים, מצד אחד, ובניתוק פיסי ומנטלי מן החברה הוותיקה,
הקולטת, מצד שני. רשויות הקליטה לא יכלו להדביק את השטף האדיר של גלי העלייה,
ובמיוחד לא בתחום האכלוס. הוקמו מחנות מיוחדים לעולים מתוך מגמה לתת להם שהות
קצרה להסתגלות, וכדי לערוך עמם את הצעדים הפורמליים להיקלטות. משמלאו המחנות חיש
קל, ומשנתפשו הבתים והיישובים הנטושים של הערבים בידי מי שהקדים לעלות, הוקמו
מעברות. אלה נועדו להוציא את העולים מבידודם ומישיבתם באפס מעשה במחנות העולים,
ולחשוף אותם לשוק העבודה בערים הגדולות ובריכוזי האוכלוסייה העירוניים. המעברות,
מלשון מעבר, תוכננו כשמן לפרק זמן קצר, אולם בפועל הפכו לתופעת קבע למשך שנים
רבות. דפוסי קליטה אלה השפיעו גם על התעסוקה: מישיבה בטלה במחנות, דרך עבודות
יזומות, להשתלבות איטית בשולי שוק העבודה העירוני, בחקלאות ובחרושת, כולל 'פרנסות
אוויר' ומסחר זעיר בערים. גם ההבדלים התרבותיים והמנטליים בין יוצאי אירופה ליוצאי
ארצות האיסלם, בין הוותיקים לבין העולים, הציבו בפני הקולטים דילמה: האם להתמיד
בגישת 'כור ההיתוך' המבוללת את העולים בדפוסי התרבות הארצישראלית המתהווה, או
לשמור על המסורות השונות האופייניות לעדות ישראל. הבעיה הייתה שמה שקרוי תרבות
ישראלית לא נתפס על ידי העולים כמייצג ערכים מקוריים או כפלורליזם, אלא כביטוי
לתרבות פטרונית וקרתנית האוכפת את עצמה עליהם ‏15 . התרחשויות דרמתיות אלה
מאפשרות לקישון להעמיד מצבים קומיים למכביר. דרכם נשקפת התקופה, מהדהדים רעשיה
ומתערטלת דמותה. עם זאת, קישון חושש שכתיבתו הסאטירית עלולה להיתפס כביקורת כוללת
על המדינה ועל המפעל הציוני בשעותיהם הקשות, לפיכך הוא מקדים נימה סלחנית כי "כל
פרק ופרק על השלילה בארץ הוא בית משיר שבח על החיוב שבה" ‏16 .

מאפיינים בהומור של קישון


ההומור של קישון מבוסס על יסודות אירוניים וסאטיריים שנועדו ללגלג, לעקוץ, לפגוע
בנקודות תורפה, תוך מתיחת ביקורת מתונה וקונסטרוקטיבית. קישון פתח את מדורו הסאטירי
במעריב ב- ‏14 במאי ‏1952 בהבטחה לסאטירה של קונצנזוס. אין לו, כביכול, מחויבות
לאידיאולוגיה ולערכים לאומיים מקודשים. אולם הוא "מתקיף בעיקר את
ה'אינסטרומנטים' השונים של הממסד... אותם תאים קטנים הממרמרים את חייו של
האזרח הקטן...אינו מערער על הממסד " ‏17 . הדמויות המתוארות הן סטראוטיפיות. הוא
מנסה לתאר ולאתר את האב-טיפוס, את הדפוסים הכלליים של התנהגות האדם של החברה
באמצעות דמויות מייצגות. עם זאת, אין הוא נמנע לעתים מלנקוב בשמותיהם של אישים
פוליטיים ‏18 . כבכל סאטירה הוא מפגיש את מושא הביקורת עם מצבים נלעגים ודן אותו
בלשון עוקצנית. אולם העלילה כפופה במרבית המקרים ללקח שיש להפסיק. מבחינה זו,
הסאטירה אינה קטלנית ואינה מותירה את קורבנה מדמם. זו ביקורת מרוסנת, אם כי מכוונת
היטב ולעתים אפקטיבית ‏19 . ההומורסקות כתובות בדרך כלל בגוף ראשון והמספר הוא בן
דמותו של קישון. הוא כתב 'על מה שראו עיניו' ועל החוויות שעברו עליו כמכבש (
לונדון-קישון ע' ‏182). הדמויות מוצגות במצבים קומיים, ודיבורן במקרים רבים יכול
להתפרש באופן שונה לגבי כל דמות, ובאופן אחר לקוראים המבינים את דו המשמעות
ההומוריסטית. משחק זה בין המשמעות הגלויה והתמימה של הדברים לבין כוונתם הסמויה,
לכאורה, בונה את האפקט האירוני. קישון מחזק אפקט זה בפעלולי לשון שונים כמו הסוואה,
התחזות, היתממות, הגזמה, חיקוי והיתול. אחת הטכניקות הבולטות של קישון היא שילוב של
העצמת האבסורד לממדים חובקי כול ושבירתו בפואנטה בלתי צפויה. בדרך זו הוא מתאר
טיפוסים שונים הנקלעים למצבים הממחישים את חולשותיהם ואת תחלואי החברה שהם חלק
ממנה. דרך הומוריסטית זו מקלפת את המיגון ממי שמנסים לטשטש ולהסוות את חולשותיהם
ואת קטנוניותם ולהיות חסינים כלפי חוץ ‏20 .

השימושים הלשוניים שקישון, העולה החדש, מפגין בשפה העברית מפתיעים בגיוונם
ובמקוריותם. הוא הצליח לגבש תוך זמן קצר לשון וסגנון ייחודיים לו. תרומתו לז'אנר
הלשוני המתהווה בארץ קשורה בעיקר למושג ניאולוגיזם. במובנו הלקאסי מדבר המושג על
צירוף ניב מקורי אל צורה בלתי צפויה. חיבור זה יוצר תבנית לשונית חדשה. קישון
התביית על הצד הקומי של הצירופים ועיצב תבניות מפתיעות ששברו ניבים כבולים. אביא
כמה דוגמאות: 'הלוך ושוב וחזור חלילה וחס' (שמו הולך לפניו ע' ‏272); 'ירדתי ממכנסי
פלאים', 'גבר בגיל המדידה', (אלף גדיא וגדיא ע' ‏294); 'כל הארץ מדן ועד אגד',
'להצהיר קבל עם ועדות המזרח', 'איש הקוטב המזרחי', (העולה היורד לחיינו ע' ‏102,
‏214, 48). 'פס-ייצור' זה של ביטויים חדשים הנציח מטבעות לשון המקובלות גם בימינו,
כגון: 'זבנג וגמרנו', 'לגמוז', 'באחד האמשים', 'תרבות ים-תיכונית', ועוד. קישון הוכיח
שהעשרת לשון היום יום אינה מותנית בהכרח בשליטה מלאה ומחלטת בשפה. מי שרגיש לשפה
ולהוויה הסובבת אותו יכול להעשירה מתוך שגרת הדיבור העממי בחיי היום יום כבור
המתמלא מחולייתו. מן החסר הלשוני עשה קישון מעלה גדולה ‏21 . קישון עצמו מסביר זאת
בדרכו: "הייתי במשך שנים רבות תייר בשפה , וכמו כל תייר סקרן, הבחנתי
בתופעות שהילידים אדישים כלפיהם" (לונדון-קישון ע' ‏189). עזריאל קרליבך מיטיב
להביע התפעלותו מכישוריו הלשוניים של קישון בעברית ומיכולתו לחרוג מן המוסכמות
שבשפה ולתפלל בה: "רק שייגץ' כמוך, שאפילו אינו מרגיש שאינו מרגיש, שאינו חש
כלל כמה משכנתאות של מורשת הדורות רובצות על כל תג והגה - יכול להתחצף
ולגשת אל זו בת השמים , ולגלות בה פנים חדשות שלא כהלכה" (קרליבך, אחרית דבר
ע' ‏293). אחת התחבולות הקומיות של קישון היא הענקת שמות מצחיקים לגיבוריו, כמו:
ד"ר בר-ביצוע, גב' כלניות, מר פדיון האב, גב' פריון העבודה, תכסיס קומי זה שגור
בכתיבה הומוריסטית, אולם קישון טובע בו את חותם התקופה. עם עלייתו הבחין כי אחד
הגילויים ליצירת תרבות חדשה היא הנטייה להחליף שמות משפחה גלותיים בשמות עבריים
למהדרין. הוא הגמיש תופעה זו לאבסורד מכוון. כדוגמה נביא את הסברו ליצירת השם 'גב'
פריון העבודה': בהיותו באולפן עציון בירושלים קרא בעיתון כותרת - 'שר האוצר בעד
הגברת פריון העבודה'. הוא התייגע הרבה כדי לתהות על סוד הקשר האינטימי שבין השר
לבין אותה גברת. הפענוח הוביל אותו לשימוש הקומי. ברור שכאן הוא נסתייע בכתיב
העברי נטול הניקוד המאפשר לו ל'המציא' אי הבנות מבוקרות (לונדון-קישון ע' ‏228).
אמצעי הומור אלה מאפשרים לצייר את התקופה בצבעים ססגוניים, שאפילו יש בהם הטיה
לצד ההפרזה וההגזמה, עדיין הם מייצגים גוונים אותנטיים מן השטח. כך מתפרשת העלייה
והקליטה וכל המתרחש בארץ כהתמודדות אישית ולא כהגשמה בפועל של ייעוד היסטורי.
האידיאולוגיה והערכים הלאומיים מתורגמים אצלו לריטוריקה מנופחת ולקלישאות
המקוטבות למשבר העלייה החריף. המאבק 'האמיתי' להישרדות יום-יומית מתנהל על קרקע
המציאות בעולם מחוספס המציב אתגרים פיסיים, תרבותיים ואקולוגיים.

מסע פיקרסקי ‏22 בארץ חדשה


בכתיבתו המוקדמת שאב קישון דרך קבע חומרי אקטואליה מניסיונו האישי כעולה חדש
ומקבוצת ההשתייכות שלו - העולים החדשים. יצירותיו המוקדמות מצטרפות ברובן לכעין
מסע התוודעות לארץ החדשה, לתושביה, למנהגיה ולאורחות חייה. בעבודה זו נעקוב אחריו
ונבחן את תגובותיו בכמה תחנות.

א. המפגש עם הארץ - מרטוריקה למציאות
המפגש של העולה החדש עם הארץ החדשה מחולל מהפך בנפשו. אולם שלא כצפוי, העולה
מתרוקן מהאידיאלים הלאומיים הנשגבים, וכאמור, מלחמת הקיום תופסת את ישותו, לעתים
על חשבונם. סיכום תמציתי של גישה זו, העוברת כחוט השני ביצירותיו של קישון, מוצג
בהומורסקה הפותחת את ספרו העולה היורד לחיינו. כותרתה: 'הקדמה והגמרה או בעצם
תמציתו של הספר'. במעמד הפתיחה אנו מצויים במסע העלייה ארצה. העולה השרוי בחרדת
חציית הגבולות באירופה נכון, כשסף האימה גובר, להישבע בשם כל הקדושים והססמאות
הנעלות: "לא איכפת לי אם אגיע לארץ.. בכותונת רחיצה". ובמקום אחר: "אם אגיע
בשלום לזאלצבורג... אנדב עשרת אלפים שילינג..." ולבסוף, בשיא הסיכון המדומה: "אם
אחדות ישראל הבינלאומית תצילני גם ברגעים הללו... את רכושי אחלק... איזה
אושר הוא להימלט בעירום ובחוסר כל למען ארץ הקודש" (ע' ‏8‎-7). נדרים אלה,
המהדהדים כהתחייבות בלתי חוזרת, מעומתים בצורה אירונית עם הסצינה שלאחריה המתרחשת
בארץ: העולה מפרק את 'ליפט' החפצים שהביא ארצה. למגינת לבו הוא מגלה כי "מברשת
הצפורניים הירוקה" שלו נעלמה, ואז כאילו נושרים ונמוגים האידיאלים והוא צורח
כנבגד: "הרי לך סוכנות... גנבים! שודדי קברים!... זוהי הגאולה! זוהי מדינת ישראל!
- כעת בן-גוריון בוא והסתכל בעיני!" ‏23 . על קו התפר הזה שזורות יצירותיו של קישון.

ב. העולה בעיני עצמו
המציאות הקשה בארץ חדשה המשובשת בעולים מכל הגלויות ופיחות מעמדם האישי והחברתי,
ואולי עצם הכורח של עולים להצדיק בדיעבד את עלייתם כבחירה אישית, מעוררים אותם
להעצים ולהאדיר את מעמדם בחו"ל. קישון מבחין בפוטנציאל הסאטירי של אמירות אלה. הוא
מנפח אותן בהדרגה ולבסוף נועץ בהן את סיכת הפואנטה המפתיעה (והמתבקשת לעתים),
המצמיתה אותן חזרה לקרקע המציאות. בהומורסקה תורת ההתאוננות מטעים קישון כי
התלונה הראשונה והיסודית של העולה היא שאין יודעים מי הוא היה, ומה הוא השאיר 'שם
בבית' (הארץ אינה עדיין בית). והוא מונה כרוכל: "חווילה בת שש קומות עם ברכת
שחייה בתקרת פרסקו-רוקוקו ולהקות משרתים במדים... כרטיס מנוי כבוד חינם בכל
קולנוע, בכל תיאטרון, ובכל אוטובוס... קשרים בחברה העליונה... אני הייתי מושג
שם בבית". (ע' ‏33). אלא שתיאור זה הוא רק 'מתאבן' לפואנטה - שהיא תלונתו העיקרית -
על שדחו בקשתו לפתיחת... חנות לממכר פלאפל וגרעינים בפינת רחוב שפינוזה "שבמקרה
היה אבי דוד סבי מצד אמי" (ע' ‏34). הפער בין 'סטאטוס' העולה בחו"ל לרמת העסק
שאליו הוא נושא עיניים יוצר אפקט קומי. 'סיפוח' שם הרחוב למשפחה המורחבת מגביר את
האפקט ומטרים ברמז את נושא הפרוטקציה שניתן לו ביטוי ביצירתו. הסצנריו העובר
להתהדרות עצמית זאת מתרחש כבר באנייה המשיטה את העולים ארצה. בהומורסקה ברונים
מינכהאוזנים, ששמה מעיד על מגמתה, מתאר קישון שלושה עולים המתחרים זה בזה במעמדם
המופלג: אחד מזדהה כמהנדס נודע שבנה את משכן האו"ם; השני מציג עצמו כדיפלומט אטומי,
בן שיחו של הנשיא טרומן; השלישי - רמטכ"ל רוסי הנשלח ארצה כדי לקבל את הפיקוד על
צה"ל. הדרך שבה מוצגים השלושה מעידה לעצמה על סיטואציה קומית. אולם קישון פורם
העמדת פנים זאת בסיום מפתיע שבו ה'מהנדס' מודה כי בבודפשט מכר, למעשה, שרוכי
נעליים. אולי בגלל הסיפא העגומה קישון מנמיך את הווליום ההומוריסטי וקושר את
עליבותם להיותם עולים: "אין איסור שקר על הזיה וחלום. שלושתם עולים ושלושתם
מבינים זה את זה" (ע' ‏26‎-22). התחרות בין העולים לבין עצמם אינה על דימוי העבר
בלבד, אלא גם על מרחב מחיה. קישון פורט על נימה רגישה ומאפיינת ארץ קולטת הגירה.
כל הקודם חש עצמו בעל חזקה של 'מגיע לי' ומאוים על ידי החדשים מקרוב באו. אם
בממשלה ובעיתונות עדיין ניטשת מחלוקת על סלקציה בעלייה, הנה, לפי קישון, העולים
עצמם הכריעו בעדה. הדבר משתקף היטב בחילופי דברים במחזמר סלאח שבתי עם כניסתו
של סלאח למעברה. הסצינה מתרחשת במסבאה: - "פרחחית: נותנים כבר לכל אחד להיכנס
לפה... אני אומרת לכם, הכניסו לכאן מליון עולים... - הכול: (מסכימים) בדיוק -
פונדקאית: צריך לכתוב בשער שהכניסה אסורה. - קשיש: שאין כאן עוד מקום לאף
אחד יותר - פרחח: מה זה, עוד באים?... - ז'לוב: מי שלח אתכם לעזאזל" ‏24 . הדברים
נאמרים בגילוי לב ובלגלוג רחמני. קוטב הפוך לסולידריות בין עולים ולפטריוטיזם
מתלהם. כל אחד דואג לעורו שלו.

ג. דמות הקולטים - קרובים וותיקים
'כמה זמן אתה בארץ? זוהי התשובה, הסטראוטיפית
על כל טענה... פירוש סתום את פיך!... אני זה ‏62
שנה סובל מבניין הארץ'
(חמסין, ע' ‏221)

הוותיקים, לפי קישון, ניכרים בצביעותם, בקמצנותם, בפטרונותם ובטיפוח ערך ותיקותם.
דמותם מצטיירת באירוניה חדה, גם באמצעות קרוביו ‏25 . בהומורסקה פרק בקליטת
העלייה קישון מעצב סיטואציה של אחווה משפחתית לכאורה. בעודם בחו"ל, העולים
מודרכים על ידי קרוביהם בארץ שלא להתפתות לפקידי הקליטה הזוממים ליישב אותם הרחק
במדבר הלוהט ומייעצים להם להתארגן ולדרוש שיכון בעיר. ואכן, עם בואם ארצה מעמסים
העולים על גבי משאיות: "וכבר היינו מוכנים לקרב האחרון".לאחר שעתיים של היטלטלות
בדרכים הגיעו לאזור של בתים קטנים. כמו ברפלקס מותנה הבחינו שזו מלכודת ואז הם
פועלים לפי התדריך של הקרובים: "הילדים פרצו בבכי ואני תפסתי את גרון הנהג: -
זה מקום בשביל בני אדם, שרקתי בפניו - תגור אתה פה! - הלוואי, אמר הנהג - זהו
כפר שמריהו...". זהו שלב טרומי לפואנטה האירונית הצפויה. מסתבר כי גורמי הקליטה
הסיעו במתכוון את העולים לכפר שמריהו, שם מתגוררים קרוביהם. המפגש ביניהם ב'רגע
האמת' מעומת, כמובן, עם עצותיהם ה'פרקטיות' הקודמות והופך אותם במפתיע למליצי יושר
מתחסדים של הממסד הקולט. הקרובים יוצאים מן הווילה הגדולה שלהם "כאילו מבולבלים
מעט מרוב שמחה... אילקה הביטה בנו בפחד נאמן ומשונה שטרם ראיתי כמותו: -
מה, שאלה בקול רועד, מה אתם עושים פה? - סתם ביקור, ענה הנהג - האם יש לכם
התנגדות שניקח את קרוביכם הלאה לאילת? - התנגדות? חייך הדוד אגון - התנגדות
לאילת? לפנינת הדרום עטורת ההרים בה מתנשקים שמי התכלת עם שקשוק הגלים?
חושו יקיריי פן יתפוס מישהו את מקומכם במקום מופלא זה! רוצו!" (יש לזכור שאילת
דאז נחשבה ארץ גזרה כמעט). וכדי שלא נחמיץ חלילה את הלקח האירוני החושף את צביעות
הקרובים, מסכם קישון בלגלוג: "ומאז הנהיגה הסוכנות את השיטה 'מן האנייה - ישר
אל הקרובים'" (באחד האמשים ע' ‏12). במחזה שמו הולך לפניו מזהירה הדודה את הדוד
שלא להיות ידידותי מדיי כלפי אחיינו העולה החדש, שכן "בן אחיך היקר ימצא את
פרנסתו במקום הקרוב ביותר - בכיס שלך". (ע' ‏256). לא ייפלא שבסיום ההומורסקה
שלושת קרובי מפרסם העולה מודעה בעיתונים: "מי חכם וטוב לב, מוכן להסתיר בצל
צריפונו עולה צעיר והגון מפני מיטיביו". (ע' ‏32). במחזה הנזכר מתואר הדוד יעקב
כ"ותיק מן הסוג המנוסה". זוהי תמצית דיוקנו של הוותיק העונה על כל טענה של העולה
ב-"כמה זמן אתה בארץ"? מעין שאלה - תשובה שתכליתה לסתום את פי הטוענים "נגד
הפגמים, הצרות, הסבלות והייסורים. בקיצור: נגד הפקידים והנהגים שבארצנו
הצעירונת"... או "כמה זמן את בארץ?" פירוש, אני זה ‏62 שנה סובל מבניין הארץ...
פירוש, עוד לפני הקונגרס הציוני הראשון עמדתי וייבשתי את ביצות ירושלים."
(חמסין ע' ‏221). הצירוף הבלתי אפשרי - 'ביצות' ו'ירושלים' - מגביר, מצד אחד, את
האפקט הקומי, אך מערער, מצד שני, את אמינותו הכוללת של הוותיק.

ד. השפה העברית
'אדם נורמלי לעולם לא ידע עברית'
(תולדות השפה העברית ע' ‏95
‏221)

התמודדותו של העולה עם השפה העברית מתנהלת בין תקווה מדומה לייאוש מוכח. אף אם
הוא סבור שהתקדם בלימוד השפה העברית והגיע לרמת ידע גבוהה, הוא שב ומצליף בה
ובעצמו: "העולה החדש כבר הגיע למדרגה כזו בלימוד העברית, שייאוש תוקף אותו:
את השפה הזו אי אפשר לדעת לעולם" (אני בוחן בלשנים ע' ‏262). גם צליל העברית
נשמע באזניו "כחריקת משור חלוד... כצרצור צרצר צרוד..." (אנו לומדים עברית ע'
‏37). תהודה מוגזמת זאת נשמעת לא רק כתיאור היתקלות בשפה זרה לחלוטין, אלא אולי
כמתקפה נגד היישוב הוותיק המלגלג ומעליב את העולים מהונגריה על הגייתם הבלתי
אפשרית. קישון אינו יכול להצניע את עלבונו מכך, שכל פנייה אל עובר אורח מזכה אותו
במענה ישראלי מוחץ המצמית אותו למוצאו - "איגה-מיגה האפ דה פליגה" (שם). חוויותיו
של קישון באולפן משמשות כר נרחב למעמדים סאטיריים, שבמרכזם נבנה מגדל בבל בין
מורים "השיכורים מיין עסיסן של המילים העבריות" לבין תלמידים הסובלים ממיסוך
לשוני כרוני. הנה, לדוגמה, שיעור באולפן:
"אני בא, פירושו אני הולך אליך, אך אין לערבב את זה ב'ניבא'
שפירושו, הוא חזה מראש... הנביא ניבא... ואת הנביא אין להחליף
במילה 'נביא', שפירושו: 'אנו נביא את הספר' ... מה זה לביא?
המורה:


לביא זה חיית שדה בעלת קרניים! עונים אנו פה אחד, ומכאן
מתחיל הציד הגדול:
תלמידים:

אם כן, מה זה צבי?
המורה:
צבי זה חיה קטנה כזו שיש לה... כתונת של עצם...
- אהא! אומר המורה... אם כן מה זה צב?
- אני מראה על צדי הימני ואומר בגאווה: זה צב!
- אם כן... מה צד?
- ... צד זה פקודה.
- פקודה? אומר המורה ביאוש, אם כן מה זה... צו?
- צו זהו... הצד האחורי של האדם.
- מה זה גב?
-
- אם כן, מה זה קו? צועק המורה.
- קו זה כומר יהודי! צועק אני, כדי לשים קץ לכל הרדיפה הזאת.
תלמידים:










המורה מקנח זיעתו ולא שואל יותר אלא אומר בשפה רכה, כאגרופן שהוציאו את
נשמתו: זה רב, רב, ומתחיל הכול מחדש" (שם ע' ‏38‎-9).

בנסיבות אלה לא ייפלא שלתלמידי האולפן יש ביעותים מתלמודם. קישון מיטיב לתאר זאת
בקטע סאטירי, אפוקליפטי לכאורה: "עצמתי את עיני וראיתי מחזה איום, מחזה אין
סוף של עולים נודדים, עייפים, מרודים, צועדים מדוכאים, בראש מושפל, על הכביש
לא כביש, מלא חתחתים וקוצים של השפה העברית האין סופית. הולכים, מסתחבים,
מתלבטים בלי תקווה, בלי סוף וממלמלים לעצמם: עין, ואו, פא, יוד, למד-הא,
שווא-נע..." (תולדות השפה העברית ע' ‏96). כדי לסכם את מסכת הייסורים עורך קישון
כרונולוגיה אירונית של שלבי לימוד השפה העברית. 'טבלת ייאוש' זו מלמדת - שככל שחלה
התקדמות, עדיין השפה זרה לעולה, שלא באשמתו. הכרונולוגיה מתחילה ב'תקופה
ההיסטורית', שבה כולם "אידיוטים להחריק שיניים"; ממשיכה ב'תקופת התקווה', שבה
הכול מתערבב ונוצרות מילים כמו: "שלום וברח"; דרך 'תקופת הנוד', שבה מתחיל העולה
לנדנד למכריו: "איך אומרים בעברית?"; עבור ל'תקופת ההפקר', שבה הוא יודע שאינו
יודע. בפואנטה ההיתולית הוא מגלה שגם מומחי השפה העברית אינם יודעים, אך אינם מודים
בכך. בהומור סלחני מוצא לכך קישון צידוק מבריק, שהרי "בתור שפת אם האמא לומדת
אותה מפי ילדיה" ‏26 (אני בוחן בלשנים, ע' ‏262‎-4).

ה. רשות הרבים - הליכות ונימוסים
"עומד אדם בתור ואומר לשני: חוצפה! עונה לו
השני: חוצפה!... המחוצף ביותר קורא: חוצפה! וכך
כולם קוראים: חוצפה!"
(תור-החוצפה ע'
‏90).

הארץ, לא זו בלבד שהיא זרה לעולה החדש, אלא היא גם מוזרה באורחות חייה. האקולוגיה
התרבותית ברשות הרבים ובפרהסיה בלתי מובנת להם. מה שמקובל בכל ארץ תרבותית מתקבל
כחריג בישראל. דוגמה טיפוסית מובאת במחזה שמו הולך לפניו. העולה החדש תמה כיצד
מזהים אותו כעולה, עד שמחלק התה מבהיר לו: "אתה אומר כל הזמן: 'אם מותר לי',
'רוב תודות', ודברים כאלה. מיד הרגשתי שאתה כמה ימים בארץ. אל תהיה מנומס
כל-כך, איש לא מעריך זאת אצלנו" (ע' ‏54). קישון במסעו הפיקרסקי מתעכב על גילויים
המטרידים אותו במיוחד. והרי כמה דוגמאות:

עליבותה של האליטה - מול שלטון הרחוב כורעת גם האליטה הרוחנית. בהומורסקה גאון
באוטובוס מתואר מפגש אקראי בין סופר, הוגה דעות נודע, לבין נוסעי אוטובוס. לאחר
סדרה של עלבונות והשפלות, לקול מצהלות הנוסעים, נוכח האינטלקטואל שהפער בינו לבין
העם אינו ניתן לגישור. כדי להישרד, הוא אנוס לרצות את הנוסעים על ידי חיפוש מכנה
משותף נמוך ככל האפשר. זה כמובן מגביר את נלעגותו בעיניהם, והאינטלקטואל נספג
בתרבות הרחוב (אלף גדיא וגדיא ע' ‏75‎-7).

עישון - לדעת קישון, העישון באוטובוס משקף אופי לאומי של אי ציות להוראות:
"באוטובוס הכל מעשנים משום שכתוב בפירוש שאסור לעשן" (מיון המיאונים ע'
‏243‎-5). קישון עורך טיפולוגיה של מעשנים באוטובוס. לכל אחד מהם אמתלה אחרת להתחכם
עם החוק או להתריס נגדו. כך מציג קישון רובד נוסף באופי הלאומי: תרבות הרחוב מטפחת
זילות החוק וחוסר התחשבות ברגישות הבריות.

גסות רוח - במשפט התניה אירוני קובע קישון כי אם המדד להתאקלמות העולים היא מידת
גסות הרוח שלהם - הרי שהעולים נקלטו חיש קל (מחלת הגססת ע' ‏100). ובהקשר זה קישון
טובע משפט טאוטולוגי: "אין איש יודע מדוע אזרחינו אינם מנומסים. יש אומרים,
פשוט, משום שהם גסים" (שם). לא ייפלא אפוא, שהמשרד הממשלתי לנימוסים, יציר רוחו של
קישון, קרוי משרד 'החוצ-פה' (שם ע' ‏105). קישו מתיימר בהיתול לחלץ התנהגות נלוזה זו
באמצעות הסבר פונקציונלי: הסיבה לה, כביכול, היא הצורך בקיצור. במקום להגיד: "אבקש
להואיל ולשבת" - אומר הישראלי: "שב", ובמקום: "יואיל אדוני לעזבני לנפשי - לך
לעזאזל" (שם).

קולנוע - ה'גועל-נוע', ככותרת אחת ההומורסקות של קישון, משמש קלדיאוסקופ להיעדר
נורמות התנהגות ברשות הרבים. נוסף על מה שמתרחש מחוץ לקולנוע - ספסרות במחירי
הכרטיסים, תורים, דחיפות ועלבונות - גם איכות הסרטים ירודה. בלשונו החדה - אלה הם
'מחזות פילה' (ע' ‏151) 27 . אולם עיקר הפתולוגיה ההתנהגותית מתרחשת בתוך הקולנוע:
שיחות צעקניות בעיצומו של הסרט, פתיחת נייר סוכריות מרשרש, פיצוח גרעינים תוך שירה
רמה, הערות מחכימות ברגעי השיא, ועוד. (מצוות ההרגזה ע' ‏154‎-7).

היגיינה - המושג היגיינה וההקפדה עליה אינם מוכרים כלל בפרהסיה הישראלית. קישון
בוחר בדרך אירונית להחמיא, כביכול, לגילוי לבו ולישירותו של העם בישראל: בכל העולם
לשים האופים את הבצק בידים מלוכלכות, אך עוטפים את הלחמנייה במפית לבנה. בישראל
מגישים אותה ביד. אם בחו"ל נופלת לחמנייה ארצה, שם אותה החנווני בצד ומוכרה למי שלא
ראה. אצלנו לא סובלים העמדת פנים. אם הלחמנייה נופלת מוכרים אותה מייד ללקוח הנוכח
(אזלה ההגיינה ע' ‏18). השולחן במסעדה משמש: "שדה תעופה מרכזי לזבובי המזרח
הקרוב" (שם). כשנוקעת נפשו של העולה מהזוהמה הוא שואל את בעל המסעדה אם אין לו
קצת היגיינה. על כך הוא נענה: "אני לא מחזיק סחורה כזאת... אני לא קונה בשוק
השחור. אם אתה רוצה אני יכול לתת לך לבנייה" (שם). הפואנטה העצובה היא שבעל
המסעדה אינו מכיר היגיינה מהי, מבחינתו זהו הסטנדרט.

אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה מוזרויות סביבתיות ה'מטופלות' על ידי קישון, ולדוגמה:
מוסד השביתה הוא בלתי נתפס, ובמיוחד משום שבאמצעותו האזרח פוגע בעצמו ובחבריו.
לפיכך מלווה את קישון חשש אירוני, שמא התרנגולות ישבתו ולא יהיו ביצים בשוק (שביתת
השביתות ע' ‏110). גם ה'צבר' והתנהגותו הם תופעת טבע סביבתית ומוזרה. קישון תוהה
כיצד צמח גידול הפרא: "כשאתה מביט באביו... ואחר-כך בבנו הצבר, עולה לך
מחשבה...: של מי הוא הילד הזה בעצם? מה קרה כאן?" ‏28 (צברה ע' ‏158). אבל לא
האקלים החברתי בלבד מתיש את קישון אלא אף האקלים הפיסי הוא בלתי נסבל לעולה
החדש, ובמיוחד החמסין. בחום הנורא מיטשטשת דעתן של הבריות והם נכנסים למצב של
ערפול חושים ושל אי שפיות. אליבא דקישון, האקלים הפיסי, האנושי, התרבותי והמנטלי
חברו כאחד כדי להציב מכשולים להיקלטותו של העולה החדש. למרות ההומור החביב והראי
העקום דרכו נשקפת הארץ קשה להשתחרר מן הרושם, שמקצת מן הפגמים האלה הם פרי
תפיסתה של ישראל כחלק בלתי נפרד מהאקלים ומהתרבות של הלבאנט.

סוף דבר


ההומור של קישון בגילוייו השונים פורט את שטרות האפופיאה הגדולים בשנים
הפורמטיביות של תקומת ישראל למטבעות קטנים של התמודדות אישית מכאיבה. במקום
להכפיף את המציאות למיתוס הגאולה הציוני, שלאורו מתגמד סבלו של היחיד, הוא מעמיד
את היחיד במרכז ההוויה. עם זאת, ישראל, אף שמשמשת מטרה לחציו - היא עדיין הטובה
שבכל העולמות ‏29 . קישון עלה ארצה ללא רקע יהודי או ציוני. לפיכך לא היה מחויב
למסגרת אידיאולוגית זו או אחרת או לשאיפה להגשים מטרות מן העבר היישובי. חלומות
הנעורים של הציונות לא הכבידו עליו ‏30 , פשוט משום שלא הכירם. נקודת המוצא שלו היא
של עולה חדש הצריך להסתגל למצב נתון ולשפר בהתמדה את תנאי חייו כדי 'לחיות בארץ
הזאת'. מבחינה זו, אמות המידה שלו שונות משל הומוריסטים אחרים בני זמנו. עמוס קינן
ובנימין תמוז, לדוגמה, תוקפים בחריפות את החברה הקיימת בשם אידיאלים ש'בגדה' בהם,
כביכול. לעומתם, קישון מבקר את החברה בשם ערכי 'הנורמליזציה' של מדינה קיימת,
'פוסט-ציונית' כמעט. לנגד עיניו נשקפת תמונת פורטרט של מדינה מתוקנת, מהוגנת
וליברלית (אוסטרו-הונגרית, לדוגמה), שעניינו ותועלתו של הפרט קודמים בה לזה של
הקולקטיב ‏31 . עם זאת, ה'פכים קטנים' שמתאר קישון באותה עת הם למעשה שאלות קיומיות
של אנשים הבאים בחוסר כול לארץ חדשה ומנסים לבנות בה את חייהם. מובן שבכלל
יצירותיו של קישון, ובמיוחד באלה החורגות ממסגרת הזמן של עבודה זו, יש דגש על הומור
אוניברסלי היפה לכל זמן ולכל מקום. אולם בחומר שהובא בעבודה זו, נוכחנו לדעת
ש'הנורמליות', כביכול, לא רק שאינה מאפילה, אלא לעתים אף מאירה באור ממקד את
התרחשויות החיים ואת האקטואליה בת זמנה. בחומר שהובא כאן מיצירותיו המוקדמות
הדברים כה אותנטיים וקשורים לזמנם, עד שקרוב לוודאי כי ללא עזרים היסטוריים
פרשניים עלול קורא, שאינו בקי בתולדות היישוב והמדינה, להחמיץ חלק מעוקצם. המדיום
ההומוריסטי הביקורתי מאפשר להבליט נושאים שנוטים להצניעם. בהגזמה המכוונת, באבסורד
ובפואנטה המפתיעה יש אמנם הטיה ועיוות, אולם 'הפסדם' של אלה יוצא בשכר החידוד של
דברי המציאות הקטנים ובמיקוד תשומת הלב בהם. בהצטרפם יחד הם יכולים לשמש עדשה
מגדלת לתקופתם. מבחינה ספרותית מבשרים תפיסתו ולשונו של קישון תמורה שתתבטא מאוחר
יותר, בשנות השישים, באימוץ לשון הדיבור היום-יומית במקום הסתמכות על לשונם של אבות
הספרות ובהעמדת ענייניו הקטנים של היחיד ושל עולמו במרכז המרקם הספרותי.

לבסוף, ראוי להטעים על קצה המזלג כי הייצוג של קישון בתכנית הלימודים בספרות - דל
ומסתמך בעיקר על ההומור האוניברסלי שלו, שחלקו נשחק מרוב שימוש. אני סבור שיש מקום
לבדוק אפשרות לרענון של מבחר יצירותיו בתכנית כדי שיעידו, בדרכן, גם על תקופתן. אין
בכך, לדעתי, משום פגיעה בדיסציפלינה הספרותית. דווקא בגלל אופיו הקליל של ההומור -
יש בו תמריץ וגירוי לתלמידים להתוודע להיסטוריה הקרובה שלנו. אפשר כמובן לשבץ
קטעים נבחרים גם בהוראת ההיסטוריה והסוציולוגיה של החברה בישראל.

ביבליוגרפיה
אפק, עדנה וכהנמן, עירא, 'ההומור כמכנה משותף בחברת מהגרים' (ניתוח טקסט
של 'הגשש החיוור'), ביקורת ופרשנות ‏21, אוניברסיטת בר-אילן, ‏1986
לאור, דן, 'העלייה ההמונית כ"תוכן ונושא" בספרות העברית בשנות המדינה
הראשונות', הציונות, מאסף י"ד, אוניברסיטת תל אביב, ‏1989
לונדון, ירון, קישון, דו שיח ביוגרפי, ספריית מעריב, ‏1993
ליסק, משה, 'דימוי עולים - סטריאוטיפים ותיוג בתקופת העלייה הגדולה בשנות
ה- ‏50', קתדרא לתולדות ארץ-ישראל ‏43, הוצאת יד בן-צבי, 1987.
ליסק, משה, 'מדיניות העלייה בשנות ה- ‏50 - כמה היבטים ארגוניים
והשלכותיהם החברתיות', הגירה והתיישבות בישראל ובעמים, אביגדור שנאן
(עורך), הוצאת מרכז זלמן שז"ר, תשמ"ב
ליסק, משה, 'העלייה הגדולה של שנות ה- ‏50: כמה הרהורים בפרספקטיבה
היסטורית', הציונות, מאסף יד', אוניברסיטת תל אביב
לנדאו, רחל, "תאונה בתקשורת": 'תכונות שיח אחדות של הבדיחה העממית',
ביקורת ופרשנות ‏21, אוניברסיטת בר-אילן, ‏1986
קישון, אפרים, אלף גדיא וגדיא, הוצאת ברונפמן, הדפסה שנייה, ‏1984
קישון, אפרים, באחד האמשים, הומורסקות, הוצאת נ' טברסקי, תשכ"ג
קישון, אפרים, העולה היורד לחיינו, תרגום: אביגדור המאירי, מהדורה
ראשונה, הוצאת אלכסנדר, תל אביב, ‏1952
קישון,אפרים, 'סאלח שבתי', מחזמר על העלייה הגדולה, בתוך: שבע קומדיות,
ספריית מעריב, ‏1989
קישון, אפרים, 'שחור על גבי לבן', קומדיה, בתוך: שבע קומדיות, כנ"ל
קישון, אפרים, 'שמו הולך לפניו', קומדיה, בתוך: שבע קומדיות, כנ"ל
ריבלין, אשר, מונחון לספרות, ספריית פועלים, ‏1978
שוחט, אלה, 'סאלח שבתי, משום מקום לשום דבר', פרוזה ‏169, 1988
שקד, גרשון, הסיפורת העברית ‏1980‎-1880, כרך ג', הוצ' כתר-הקיבוץ
המאוחד, ‏1993
שקד, גרשון וגולן, ירון, חיים על קו הקץ, אנתולוגיה לסיפורת ישראלית,
חלק א', הוצאת הקיבוץ המאוחד, תשמ"ב
דברי סופרים - בפגישה שזימן ראש הממשלה ב- ‏27.3.1949, הקריה, סיוון,
תש"ט
'‏16 שנות קליטת עולים בישראל' בתוך: עולים בישראל - מקראה, בעריכת
ליסק, משה, ואחרים, אקדמון, ‏1969

הערות שוליים
הפרקים המובאים כאן הם פרקים מתוך עבודה מקיפה יותר. בהערות השוליים
ציינתי את מספר העמוד בלבד, כאשר הסתמכתי על הספר: העולה היורד
לחיינו. במובאות משאר המקורות ומספרות העזר ציינתי את שם הספר או את
שמות המחברים בצירוף מספר העמוד. הציטוט מהמחזות - מתוך הקובץ שבע
קומדיות.
.1
לונדון-קישון ע' ‏164 ו- ‏230. גם השימוש בשם הפועל 'לגייר' מופיע שם.
.2
שקד, גרשון הסיפורת העברית ע' ‏213. 'תל-אביבי' כמו 'וינאי' או 'בודפשטאי'.
.3
'אחרית דבר', בתוך אלף גדיא וגדיא של קישון, ע' 295‎-6.
.4
תחילה העבר למחנה העולים הגדול 'שער העלייה', ליד חיפה. משם - לקיבוץ
כפר החורש שחבריו היו מיוצאי הונגריה. כעבור שנה השתתף בניסיון נפל
להקים מפעל מתכת בפרדס חנה. לאחר מכן שימש עורך לילה באויקלט ולמד
באולפן 'עציון' בירושלים. ב- ‏1952 נקלט בעיתון מעריב, ומאז פרסם במשך
כ- ‏30 שנה את מדורו 'חד-גדיא'. עוד בהיותו בקיבוץ שלח ידו בכתיבת
רשימות הומוריסטיות שרובן פורסמו ביומון אוי קלט בשפה ההונגרית,
ומקצתן - בעיתון המנוקד לעולים אומר. קישון הרבה לכתוב מערכונים גם
ללהקות, כגון 'בצל ירוק', 'להקת הנחל' ואחרות, וקומדיות שהועלו על בימות
'הקאמרי', 'האהל', ו'הבימה'. (ראה גם בחיים על קו הקץ).
.5
לונדון-קישון ע' ‏201. יש באמירה זו גם נימה אפולוגטית כנגד מקטרגיו
הטוענים שעשה מישראל רפליקה של אירופה. יתר על כן, ספק אם ניתן כיום
להבין כהלכה פליטונים רבים של קישון מבלי להיעזר במנגנון פרשני על
המבנה החברתי, הכלכלי והפוליטי של התקופה ההיא, אישיה ואירועיה.
.6
ניתן להזכיר שירים מהטור השביעי ומשירי עיר היונה של נתן אלתרמן;
אופק נטוי של חיים הזז; מקום שאין לו שם של שלמה שבא (שוורץ); שש
כנפים לאחד של חנוך ברטוב גשר של מילא אהל, ועוד.
.7
חוברת דברי סופרים, ע' ‏3, 8. המובאה מדברי הסופרים היא משל לאה
גולדברג.
.8
קישון כתב במשך ‏30 שנה את מדורו: 'חד-גדיא', במעריב. ב- ‏20 השנה
הראשונות כתב את המדור מדי יום, זאת בנוסף ליצירותיו האחרות. האמביציה
והמוטיווציה הפעילו אותו: "אם הד"ר קרליבך היה מתנה את השתתפותי בעתון
בכך שאכתוב פעמיים ביום, גם לזה הייתי מסכים" (לונדון-קישון ע' ‏200).
.9
הספר תורגם מהונגרית על ידי אביגדור המאירי, סופר ידוע בזמנו, מיוצאי
הונגריה הוותיקים. קישון, משום מה, לא רווה נחת מתרגומו של אביגדור
המאירי. את הסתייגותו הוא מביע בלשון המעטה: תרגומו של המאירי היה
"חופשי למדי" (שם ע' ‏182‎-3). לדעתי, התרגום - הגם שמשובצים בו לעתים
מילים מיושנות - הוא מעניין, משמר ואולי אף מעצב בצורה נאמנה למדיי את
סגנונו המיוחד והיצירתי של קישון, ובכלל זה, גם את משחקי המילים ואת
הצירופים הלשוניים המזוהים כל כך עם יצירותיו. עם זאת, כיוון שהפליטונים
כוונו במקור ל'קהל שבוי' - דהיינו: ליהודים יוצאי הונגריה וסביבותיה - יש
בהם ייצוג יתר לאופי קליטתם ולתמונת העתיד שלהם. אך האותנטיות שלהם
כמסמכים המתארים את תקופתם רבה יותר. שכן לאחר שפתח מדור קבוע ב
מעריב ב- ‏1952, הורחבה מחויבותו לקהל הקוראים הגדול של מעריב, שבו
יוצג כמעט כל עם ישראל.
.10
ראה: ירון גולן וגרשון שקד ע' ‏294‎-5 וכן דן לאור ע' ‏172‎-3. יש להטעים
כי בחומר המוקדם שלו נמצא רק גרעין עוברי לדמויות שגובשו והתפרסמו
ביצירותיו המאוחרות של קישון, כגון: שולטהיים וארבינקא. עם זאת, קישון
ממחזר חלק מיצירותיו. כך, לדוגמה, הסיפור התמציתי על משוגע הבורח
מאשפוזו ופולח בקומפרסור את רחובות תל אביב פורסם בעיתון המנוקד
אומר, והורחב מאוחר יותר לקומדיה תעלת בלאומילך. כך גם ההומורסקה
יהודה אפילו בספרו איגה מיגה הפכה לקומדיה המוצלחת - שמו הולך לפניו.
.11
לא מניתי בכלל אלה את התגובות הרבות בעיתונות ובכתבי העת על סרטו של
קישון סאלח שבתי. קישון מייחס את העובדה שלא מצא את מקומו הראוי
במחקר לדעה קדומה באקדמיה, כאילו "כל מה שמצחיק אינו ספרות". עם זאת,
כבר התפרסמו עבודות מדעיות על יצירות הומוריסטיות, כגון: ניתוח טקסט של
הגשש החיוור, בכתב העת: ביקורת ופרשנות ‏21 בהוצ' אוניברסיטת בר-אילן
‏1986; וכן על ספרי הקומיקס של דודו גבע וקובי ניב: ספר מגוחך, ובנו של
מגוחך, בכתב העת סימן קריאה ‏18 1986. בעניין זה אפשר לפטור בהרמת
גבה את טענתו המרכזית של קישון כאילו התעלמו ממנו בגלל דעותיו
הפוליטיות הימניות שלא היו מקובלות על הממסד הספרותי ה'שמאלני'. בתשובה
לשאלתו של ירון לונדון אם ירצה לקבל את 'פרס ישראל', הוא עונה: הכיצד?
"הרי אני פרו-ישראלי" (לונדון-קישון ע' ‏192).
.12
המספרים הם גולמיים ויש לנכות מהם 'ירידה' שנרשמה באותה תקופה. עד סוף
‏1954 'ירדו' כ- ‏51,000 איש (ליסק - מדיניות העלייה ע' ‏255).
.13
שם, ע' 256.
.14
סקירה זו מבוססת על שלושה מאמרים של משה ליסק, וכן על סקירת הסוכנות
היהודית על שש עשרה שנים של קליטת עולים (אין שם מחבר. ראה
בביבליוגרפיה). מעניין שבדו"ח הסוכנות הנ"ל נכתב כי עם הקמת המדינה עמדו
לרשות מחלקת הקליטה שני בתי עולים בחיפה ובתל אביב ובית עולים נוסף
בקריית שמואל.
.15
נכתב כפתיח לספרו: העולה היורד לחיינו.
.16
שקד, גרשון, 'הסיפורת העברית' ע' ‏211, 213. שקד מטעים כי מעריב לא
חיפש 'מאבק ארסי' שיפגע במוראל הלאומי, אלא סאטירה נעימה שתעלה חיוך על
השפתיים, אף כי לפעמים יהיה זה חיוך מריר.
.17
ירון לונדון ע' ‏109. לדעת קישון תכונות אלה אופייניות לסאטיריקן, והוא
מוסיף: "נמנעתי באופן טבעי מלתאר אדם מסוים או נוף מסוים". וכן: "ניסיתי...
להימנע... לפצוע אנשים בודדים. העדפתי להתמחות בשחיטת עדרי פרות
קדושות" (שם ע' ‏230).
.18
בהצגה שמו הולך לפניו, העוסקת בפרוטקציה ובשחיתות במשרדי הממשלה, נטש
יוסף שפרינצק, יו"ר הכנסת דאז, את האולם באופן הפגנתי כאשר הוזכר השם
'דוד' כמי שאחראי למנגנון הממשלתי, והיה ברור שהכוונה היא לבן-גוריון.
.19
ראה גם חיים על קו הקץ.
.20
שקד ע' ‏227. שם ניתן למצוא ניתוח סוציולוגי-ספרותי מפורט יותר על יצירות
קישון.
.21
סיפור פיקרסקי הוא סיפור עלילה שמקורו במאה ה- ‏16 והוא מבוסס על רשת
של עלילות מתח והומור, שדרכו נשקפים המבנה החברתי והפסיפס האנושי.
הגיבור הוא נווד, שאינו צדיק מובהק דווקא, העובר מסיטואציה אחת למשניה
ומלמד לקח למרושעים.
.22
שם, ע' ‏9. בדרך אירונית מדגיש קישון כי גם פריט זניח כמו 'מברשת
ציפורניים ירוקה' מסוגל לסכסך דעתו של העולה החדש ולתקוע טריז בינו
לבין האידיאלים הגדולים.
.23
סלאח שבתי ע' ‏308‎-9. לפי הקונטקסט, קרוב לוודאי שהדיאלוגים מתייחסים
למחנה העולים עצמו. אולם אין ספק, שכפל הלשון מצביע על החרדה הטבעית
של העולה מפני חבריו החדשים כמתחרים על אותה עוגה של זכאויות.
.24
לקישון אכן היו קרובי משפחה בארץ, והוא נעזר בהם במידה מסוימת בתקופה
הראשונה. מבחינה זאת אין הוא מאפיין כל כך את העולה ה'טיפוסי', אם יש
כזה. אך הקרובים מהווים חומר גלם עשיר להבנת האופי של הוותיקים וללגלוג
סאטירי אודותם, לפחות בספר העולה היורד לחיינו.
.25
ירון לונדון מנסה להשתלח בקישון בתחום זה ומטיל ספק אם אמנם שולט קישון
כיום בשפה העברית. קישון, ספק נעלב ספק מתלוצץ, דוחה זאת על הסף. ראה
לונדון-קישון ע' ‏191. יש להדגיש שקישון אמנם הצליח להשתלט על השפה
העברית במהירות על ידי לימוד אינטנסיבי. הוא מפגין שימוש טוב ברבדים
שונים של השפה, לרבות לשון המקרא ולשון חכמים. בכל זאת, העדיף שימוש
בלשון הבסיסית, שהתאימה לתפיסתו את הז'אנר ההומוריסטי.
.26
אולי ממקור זה נגזר הביטוי 'סרטי בורקס'.
.27
הוא מפליא ב'צבר' את 'מכותיו'. ה'צבר' דומה לגוי בחיצוניותו: במידותיו
הגופניות, בצבעיו ובחוסר מידותיו התרבותיות ובביטחון שהכול מגיע לו.
קישון 'זוקף' כישלון חינוכי זה לגישה החינוכית החדשנית של הוריו המנסים
לברוא דמות אדם חדש לדוגמה, ובעצם מגדלים מפלצת.
.28
שתי הומורסקות מדגישות זאת במיוחד. האחת: הצלת נפש (אלף גדיא וגדיא ע'
‏166) מלמדת, בדרך סאטירית ובפטריוטיות דיאלקטית, כיצד מתעקש קישון,
אפילו במחיר הוצאת דיבת הארץ, למנוע מבן דודו ל'רדת' לקנדה. השנייה:
קשה להיות אדרבהפרוטה (שם, ע' ‏280) מתארת עולה חדש מהודו העולה
ויורד כמה פעמים מישראל להודו וחוזר חלילה, עד שנוכח לדעת שאין כמו
ישראל עבור היהודים.
.29
'אחרית דבר', אלף גדיא וגדיא, ע' ‏297: "אנחנו.. איננו יכולים אחרת.. כי היה
חלום אי-פעם.. ואילו אתה אשריך ..-. לא חזית את המדינה הזאת בחלום
נעוריך... (קרליבך).
.30
אולי משום כך מתגורר קישון בשווייץ החל מ- ‏1981. הוא דוחה את לשון הרע
המייחסת לו 'ירידה' מן הארץ. לטענתו, הוא מחלק זמנו בין שווייץ לישראל כי
עסקיו מתרכזים עכשיו במדינות דוברות גרמנית בעיקר. בכך הוא משווה עצמו
לאמנים כמו חיים טופול או דניאל ברנבוים (לונדון-קישון ע' ‏213).
.31