|
|
|
|
דב לנדאו, מפקח על הוראת הספרות בבית הספר הדתי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||
|
|
|
||||||||||||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||
|
|
||||||||||||||||||||||||
|
||||||||||||||||||||||||
|
|
||||||||||
|
||||||||||
|
|
||||||||||
|
||||||||||
|
|
|
||||||||
|
|
||||||||
|
|
||||||||
|
מונה באמצעות סימני זמן מיוחדים כשמונה ימים, מספר הימים המדויק אינו ברור, מפני שבין הימים הוא מונה תקופה שאיננה מוגדרת כמותית. מיד בראשית הסיפור מתגלה כי שלושת גיבוריו נמלטו ממשהו שעלול היה להיות מסוכן מאוד. מהלך הדברים שונה כאן מאשר בסיפורים רבים אחרים: אין כאן התחלה בקו נמוך ההולך ועולה אל שיא מרגש ומרשים כדי לרדת ממנו לאחר מכן. המחבר מוותר על מה שיכול היה להיות שיא, הן מבחינת המתח הרגשי והן מבחינת החשיבות ההגיונית, ומשאיר אותנו במצב של חוסר ודאות. גם לאחר קריאת הסיפור פעמים אחדות, וגם לאחר ביאורו היסודי, אין מהותה וטיבה של ההתרחשות המסוכנת ושל ההימלטות ממנה מתבררים, ואנו הקוראים ממשיכים לגשש באפלה. נראה שעניין זה איננו ההתרחשות החשובה בעיני המספר. הסיפור פותח אמנם בקביעת העובדה, שרק שלושה נמלטו, ומבטא שמחה גדולה על הצלתם, ואולם מיד בסוף התיאור הקצר הזה אנו כבר שומעים את הפקפוק בטיבה ובצדקתה של הצלה זו. עניין זה עומד במרכזו של הסיפור. האם רשאי אדם להציל את נפשו ולהניח את הכלל בשעת סכנה גדולה? האם מסוגל אדם, והאם אפשר לדרוש ממנו שלא להציל את נפשו מסכנה גדולה שעה שההזדמנות נקרית על דרכו? |
|
טורפות ש"יצאו לשחר טרף" (שורה 107). דמויות אלו כבר אינן יודעות לא פחד ולא רעב, "הכל כבר מאחוריהם" (שורה 19), "הם כבר היו מעבר לרגשות הפחד" (שורות 24-23), ו"הם כבר היו מעבר לרעב" (שורה 94). הם מחוספסים ואלימים, ואינם מהססים להרוג ילד שעלול לגרום לגילוים (שורות 29-27). הם אף הורגים את הגוי ואת הילד הנקלעים לדרכם, מחשש שיסגיר אותם לגרמנים (שורות 141-138). |
|
מרפה מהם. השמחה הגדולה על ההצלה מתחלפת עד מהרה בנקיפות מצפון, והרגשה זו של אשמה היא המכלה אותם בסופו של דבר. הסיפור מתחיל אם כן בשמחה גדולה שהיא השיא, רק מפני שאין שיא אחר גבוה יותר, ויורדת לאט לאט לכיוון האבדון. לקורא את הסיפור עד סופו מתברר, שיש הצלה שאינה אלא הצלה מדומה, והיא מובילה למטה את האדם אל האבדון האפור שאין בו לא גבורה ולא הילה. סיפורנו מוביל את הקורא מן השיא המדומה אל השפל שבממשות. |
|
|
|
והטבע מלווה תקווה זו בהיענות ברורה. בשלב זה "השדות הבהיקו מרחוק" (שורה 4); "היער הסבוך הוא שהסתיר אותם" (שורה 8); "השמים היפים האביביים היו מתנוססים מעליהם בכחול דליל" (שורות 14-13); אין להתפלא כי "מרץ של טירוף החל פועם בעורקיהם" (שורה 14). כל הטבע מתגייס כביכול לעזרת שלושת הבורחים כדי להסתירם. "הגשם החזק נזדחל אחריהם וטשטש את העקבות" (שורה 31); "השדות היו עשויים אידי ערפל והסתירו אותם" (שורות 45-44) ואפילו "המשא היה חם ושמר עליהם" (שורה 32). הכל שמח ומלא תקוה: "השמש היתה משתפלת מלמעלה בנעימות" (שורה 34), "ונשתפלו עליהם הימים היפים" (שורה 48). השמחה שולטת בבורחים, והמלה "נמלטנו" מתרכזת בקטע זה בצורותיה השונות שמונה פעמים, ותמיד מתוך שמחה ומתוך תקוה. כך עברו עליהם הימים הראשונים. |
|
אחרת פועמת בקירבם" (שורה 59), והנה היער משתלב בהרגשה החדשה ואף הוא "הראה סימנים של קלילות" (שורה 61). שוב אין הוא סבוך ואין הוא מעורפל ואין הוא משמש מסתור די הצורך. ואולם השלושה טרם התנערו מתקוה ועדיין "היער חשף את מחבואיו שפעמים נראו כמערות סתר ופעמים היו משתחלים מתוכם אידי ערפל משחירים" (שורות 73-72). הביטוי "חשף את מחבואיו" הינו דו משמעי, כי לא נאמר בצדו למי נחשפו המחבואים. האם הם נחשפו לבורחים כדי שיוכלו להסתתר, או שמא לאויב שיוכל מעתה לגלותם בקלות. מכל מקום שוב אין כאן מסתור קבוע ובטוח. הביטוי "פעמים" משתלט על תקות הביטחון שמעניק המסתור. על הבורחים משתלטת השתיקה, ובמקביל לשתיקתם מסופר כי "היער היה דליל וחשף את השמים, תערובת של אדמימות ועננים שהיו מתגוששים כמו לפני התפרצות" (שורות 89-88). בואתו זמן אף "העצים, הנשורת, השרשים החשופים החלו לובשים משמעות אחרת..." (שורות 96-95), הכל הולך ונחלש, ואפילו המבוגר שהיה תקיף עד עתה"... הרפה מלהטריד. אף אותו פקדה כנראה איזו חולשה" (שורות 99-98). |
|
מדולדל" (שורה 105), ואף "הציפורים היו נמלטות מפניהם, הקינים היו ריקים, אגוזים לא גדלו בסביבה רק השרשים היו משתרגים חשופים..." (שורות 110-108). |
|
השלושה מציאותם של אלה פירושה היה איום: להתגלות, להיתפס ולהימסר לידי הגרמנים. והנה שוב, "לא היה טעם לשוב אל היער, מה גם שהיער לא יכול היה ל הציע להם דבר" (שורות 116-115). כאן מצויות ראשית היאוש וראשיתה של הציפייה למוות. המבוגר "כמו מכין עצמו לקדם פניה של השעה הגדולה" (שורות 121-120). |
|
לחוש את צריבתם הקרה" (שורות 155-154). השמים שבתחילה כחולים היו, נצבעו לאחר מכן בתערובת של אדמימות, עד שנעשו עתה אדומים צורבים. ההרגשה המשתלטת עתה היא, כי "לא ימלטו, כי באחד הימים יתפסו" (שורות 157-156), עתה כבר "הכריעה אותם השינה" (שורה 160), המבוגר פצוע (שורה 102), הציפורים שהם תופסים הנן "ציפורים מתות" (שורה 166), ו"איזה טמטום קשוח רובץ עליהם" (שורה 167) אפילו אין להם תקוה לסליחה (שורה 186). אף על פי ש"העץ שמעליהם מתכסה עלים", מתברר באופן פרדוכסאלי כי "היער היה חשוף, השמים היו מנמיכים, הירק עלה פרא, והיתה איזה הידברות חגיגית בין שמיים וארץ. אבל מזון לא היה" (שורות 194-192). כשם שבתחילת הסיפור התאחדו הכל בתקווה הגדולה של ההימלטות, כך בסיומו בא הפירוד וגורם לאבדנם. מי שזנח חבריו הראשונים בצרה, שוב לא ימצא מפלט אף לא בקשר עם חברים אחרים. "עתה לא היה טעם לשוב. הם היו צריכים ל היעלם כל אחד לדרכו" (שורות 195-194). |
|
התפיסה שבעצם שום דבר לא קורה בעולם, אלא מה שהאדם עושה במו ידיו, או מה שבני אדם אחרים (או חיות, או בני אדם שהם בחינת חיות) עושים לו. הטבע אינו עושה את הטוב או את הרע; הוא רק מגיב למעשיהם של בני אדם. לעתים תגובה זו אינה מובנת, ופעמים היא אף פורצת את מהלכן המקובל של ההתרחשויות. |
|
|
|
קשור קשר הדוק בזמן. לאורך כל הסיפור מפוזרות מלות זמן המכניסות אותנו לתוך מסגרת מאורגנת. כבר בשורה תשע-עשרה נאמר כי "הכל כבר היה מאחוריהם". משפט זה משמש מעין נקודת מוצא של הסיפור. מה שקרה עד עתה לא סופר, ומה שיסופר בעתיד מתחיל מכאן. "ובינתיים כבר היו בדרך" (שורה 22). הפריצה לכפר, למחסן כלשהו, גרמה שלמחרת "היו שרויים בשובע" (שורה 33). החלק הראשון של הסיפור, אם לא נרצה לפרקו לחלקים קטנים מדיי, ואם נסכים לראות את שלב התקוה והשמחה על הצלתם כחלק ראשון, מסתיים בעמוד חמישים ושמונה. הביטוי "הכל כבר היה מאחוריהם" (שורה 19) והביטוי "למחרת" (שורה 33), מחלקים שלב ראשון זה לשלושה חלקים קטנים יותר, שאפשר לסכמם כדלקמן: א. מה שלא סופר; ב. מה שאירע אותם ביציאתם לדרך ובפשיטה על הכפר; ג. תיאור השובע שלמחרת והשמחה על הימלטותם. |
|
השלב השני של סיפורנו פותח במלה זו. נאמר שם כי "למחרת החלה הרגשה אחרת מפעמת בקרבם" (שורה 59). מכאן ואילך לא השמחה ולא התקוה שולטות בנמלטים שלנו. במידה שהשמחה והתקוה קיימות כאן, עדיין שלובות הן בפקפוק כלפי העתיד. גם חלק זה נחלק לחלקי משנה אחדים, הבאים זה אחר זה במהירות ובמרווחי זמן קצרים. חלקי המשנה הללו הם ארבעה: א. "למחרת החלה הרגשה אחרת..." (שורה 59). קטע זה מגלה את השינוי שחל בבורחים מתקוה לפקפוק. ב. "לפנות ערב החלו המראות משתנים" (שורה 79). כאן משתלטת עליהם השתיקה שהיא מסימניו של היאוש. ג. "ירדה עליהם עלטה כבדה" (שורה 91). כאן אנו מוצאים לא סימנים אלא את היאוש עצמו, והכל בסימן של "עלטה כבדה". ד. ולבסוף, "בערב יצאו לשחר טרף" (שורה 107). בקטע קצר של ארבע שורות בלבד נרמז כי האדם הנרדף מתקרב אל החיה. הוא "משחר לטרף" והציפורים נמלטות מפניו. נגלה עולם של תוהו ובוהו שבו הכל רודפים והכל נרדפים. ההתרחשות כאן מהירה, והכל נדחק לתוך פרק זמן קצר. "לפנות ערב", "לאחר מכן", ומיד אחר כך "בערב". |
|
אין פקפוקים כלל. קצה היער הוא ראשית הסוף. והמבוגר כבר מכין עצמו לקראת השעה הגדולה, לקראת המוות. בחלק זה באה המלה "למחרת" עוד פעמיים. מיד אחר הראשונה מתברר שהמבוגר נפצע, ושוב אין הוא יכול להעניק חסות לצעירים ממנו. מצב זה ממושך ביותר ומסופר בו כי "כך היו זורמים להם הימים" (שורה 271). לאחר מכן מסופר ש"העץ מעליהם היה מתכסה עלים" (שורה 188). תהליכים אלה אינם מתרחשים תוך שעה. הזמן מתמשך עד שנאמר כי "למחרת אזל המזון" (שורה 191). הדבר נאמר בשורה קצרה, נבדלת ומודגשת, ומכל מקום שלב הירידה הוא הקשה והארוך שבשלבים, ומתואר לאורך שמונים ושמונה שורות. |
|
העובדה שלפנינו מלות זמן, שהעיקרית שבהן חוזרת על עצמה חמש פעמים, והאחרות אף הן מלאות דינאמיות ותנועה, ("ובינתיים", "עתה", "לפנות ערב", "לאחר מכן", "בערב יצאו", "זורמים להם הימים" וכד'), גורמת לכך שהסיפור נקרא בהעלם אחד כרצף מתמשך, ולא כיחידה הנחלקת לשלושה (או יותר) חלקים נוקשים. |
|
מרשימה ביותר. שלוש הדמויות מצויות בתנועה המתמשכת לאורך כל הסיפור. הם נמלטו, הם כבר בדרך, הם הולכים ביער, ומי שנכשל ומתעכב נאמר לו בהדגשה מיוחדת: "אתה הולך אתה הולך" (שורה 76). הליכה זו נמשכת בעצם עד סוף הסיפור, אף לאחר שהכיוון משתנה ובמקום להתקדם הם נסוגים. "היער היה שרוי בדמדום חגיגי, בשירת ההמיה הזורמת" (שורות 80-79). |
|
אחרת לא אל העלילה ולא אל עולמם הפנימי של הנמלטים, משקפת את המתרחש בעולמן החיצוני והפנימי של הדמויות. הכול כאן זורם קדימה בלי שאפשר יהיה לעצרו: לא את התמורה שבטבע, לא את מהלכם של הדברים. הזרימה מטשטשת את הגבולות שבין חלקי הסיפור. "נחל קטן זרם לרגליהם, מים צלולים, כאותם שנגלו לך אי פעם, לא הרחק מכאן או שמא רק בחזון נגלו" (שורות 119-117). אף הנחל הזורם מרמז לזרימה המתמדת שאינה פוסקת, וכאן, בהיות הדברים קשורים בזיכרונות ובחזון, הקשר לעולם הפנימי החווייתי ברור למדי. מאוחר יותר חוזר הסיפור אל תמונת הנחל: "...המחשבות מתלכדות לאותה נקודה, שבה שוב אין ניגודים, אלא הכל ניגר כנחל זה הזורם לרגליהם אחיד בשיטפו" (שורות 133-131). כאן נאמר הכל בפירוש. הנחל הוא כאן דימוי לזרימה שבסיפור, לזרימה שאצל בני האדם, לזרימה של הזמן. ובאמת כך נאמר לאחר מכן: "וכך היו זורמים להם הימים" (שורה 172). |
|
מרמזת בעצם לזרימת הגורל המתקרב שאין לעצור את התקדמותו. מתברר, שהן המבנה והן המטאפוריקה מוליכים אותנו לאותן מסקנות עצמן. הכל צפוי כאן והרשות רחוקה מהיות נתונה בידי בני אדם אלה. גורלם כבר נחרץ והכל זורם לקראתו, ואילו הישועה, שבה תלו עיניהם, לא זו בלבד שלא נתקרבו אליה, אלא להיפך, בריחתם בראשית הסיפור ופרידתם בסופו עוד מרחיקות אותם ממנה. |
|
|
|
את סיפורנו כסיפור רווי חוסר ודאות. שום דבר אינו נחשב בטוח, הכול מוטל בספק. דבר זה בולט בשורה הראשונה. "שלושה נותרו. האם מותר לומר במקרה, או שמא חוטאים אנו בהעלמה, בשכחה... וכו'". בשורה השביעית נמשך עניין זה של ספקות במשנה תוקף: "סבורים היו שנמלטו, שברחו, שסטו הצידה, היער הסבוך הוא שהסתיר אותם. האם באמת היה הדבר כן. האם לא אירע משהו אחר, משהו בדומה לזה. חידה זו החלה סובבת מעליה כגוף נע, מואץ שאין לעצור סיבובו" (שורות 10-7). אפילו מי הנחל הצלולים, שזרימתם המתמדת אומרת קביעות ורומזת לוודאות, זוכים ליחס של פקפוק ושל ספק. "נחל קטן זרם לרגליהם, מים צלולים, כאותם שנגלו לך אי פעם לא הרחק מכאן" או שמא רק בחזון נגלו" (שורות 119-117). גם בשלב מאוחר יותר נתפס מצבם כחידה טמירה. "היתה זו חידה, כפי שהיא היתה ביום הראשון של ההימלטות, טמירה ככל המאורעות שבאו עליהם" (שורות 184-182). |
|
המעורפל, "פניו של המבוגר החלו משתנים, כמו מכין עצמו לקדם פניה של השעה הגדולה. מי יהיה זה. היהיה זה המוות הטוב או איזה קול מבשר. האין איזו משמעות נסתרת להימלטות זו" (שורות 123-120). לקראת סוף הסיפור מתחילה צומחת איזו ודאות ביחס לאבדנם של גיבורי סיפורנו, אבל אפילו ודאות זאת מתגלה במעטה של ספק שאינו מרפה. "עתה, עד כמה מוזר יישמע, החלה איזה ודאות צומחת ועולה כי אמנם לא יימלטו, כי באחד הימים ייתפסו. כיצד צמחה ודאות זו? ההיו אלה הרקיעים שבישרו זאת? משום מה היתה ההרגשה, כי עתה הם דוברים אליהם" (שורות 159-155). מתברר כאן שגם בשורת השמיים מוטלת בספק. בדומה לזה נשאלת השאלה אף מקודם "מה מבשרים השמיים" (שורה 81). |
|
זה שהפך למנהיגם. "אתה הולך, אתה הולך - היה אומר המבוגר. שוב לא ידעת אם נאמרו דבריו כאזהרה או שמא ייגש עוד מעט ויקל מעליו את המשא" (שורות 78-76). מתגלה שמבוגר סמכותי זה, בדומה לשמים, לא ברור מה הוא יביא עליהם. אין להתפלא על כך, שרוב רובם של משפטי השאלה באים בסיפור בלי סימני שאלה. אפשר, אמנם, שיש כאן נטייה לנהוג בפיסוק כפי שנוהג בו עגנון, אך עם כל זה ברור שדרך זו של השמטת סימני השאלה יוצרת ערפול בתחביר המשפט, ודרך התחביר אף בתכנו. ערפול התחביר גורם ששוב לא ברור כאן, אם הדברים הם בגדר שאלה, או שמא אין הם אלא קביעה. |
|
בפלנטה האחרת, שהסיפור מנסה להעלות אותה בדמיוננו. הריאליה של הנוף, ההתרחשויות, בשורת השמים, תגובת האדם ועתידו, הכל כאן בבחינת חידה וחוסר-ודאות, ואפילו הנחל אינו אלא מין חזון. מעטים זוכרים עוד היום את התחושה הזאת, שבה כל העולם נתפס כחיזיון מעורפל, כספק, כמשהו בלתי אפשרי, כמשהו שכל קיומו מפוקפק. נראה שאף מחשבות האדם, אף רגשותיו ואף חייו, אותם חיים שלפי שעה הוא עוד חי אותם, אף הם מוטלים בספק מתמיד, לא רק מבחינת עתידם, אלא אף מבחינת ההווה ומבחינת העבר שלהם. אפלפלד הצליח למצוא את התחביר הנותן ביטוי הולם, ובאופן פרדוכסאלי אף ביטוי ברור, לתחושת הערפול ולחוסר הבהירות. |
|
היסודות הסגנוניים ונותנים ביטוי להרגשת זרימתו של הזמן-הגורל. ואולם הבנת החלטיות זו של זרימת הגורל הוא בעיקר נחלתו של הקורא הקשוב, והגיבורים חשים בו רק בסוף הסיפור. לאמיתו של דבר, אף הקורא לא תמיד יודע את המתרחש ואת כוונתו, ואפילו המספר יש שהוא משנה נקודת תצפית ומאבד את יכולתו כמספר - "כל יודע" והופך ל"מספר עד", שחלק מן הדברים מוסתר ממנו. באופן זה נוצר בסיפור מתח עמוס בין ודאות עמומה ביחס לגורל מאיים, ובין ספק מכרסם ביחס לתקוה קלושה, שביניהם מיטלטלים המספר, הגיבורים והקורא. |