על שני סיפורים מתוך"אחוזות החוף" מאת אמיר גוטפרוינד

הפנמת דמות האב כמי שמייצג את המצפון או את הסופר-אגו של הסובייקט הבוגר היא, על פי תפיסתו של פרויד, תוצאה סופית ואף רצויה של פתרון הקונפליקט האדיפלי. כאשר מוותר הילד על מושא תשוקתו הראשונית - האם - מחשש סירוסו בידי יריבו, הלא הוא אביו, הוא לומד לראות באביו ובבני מינו בני ברית, ובעתיד הוא ידע להעתיק את תשוקתו הראשונית מאמו לנשים אחרות. מהלך זה כולל בתוכו את הפנמת איסור העריות שמקורו בדמות האב המאיים, וכתשתית שעליה ילך וייבנה הסופר-אגו של הבוגר המוצא את ביטויו בצווי המצפון ובשאיפה לשלמות. כינונו של הסופר אגו הוא תנאי הכרחי להשתלבות הפרט בחברה. עם זאת, אנשים בעלי סופר-אגו עריץ מידיי ימצאו עצמם קורבן לרגשות אשמה חזקים ולביקורת עצמית מתמדת (נשים, טען פרויד, נעדרות חוש שיפוט מוסרי מפותח דיו, היות והמסלול לפתרון הקונפליקט האדיפלי הנשי הוא מפותל הרבה יותר ולעתים קרובות אינו מוצא את פתרונו ...)
במשנתו של ז'אק לאקאן, ממשיכו ומפרשו של פרויד, מכונה הסופר-אגו "חוק האב" ובלעדיו, טוען לאקאן, לא יוכל הסובייקט הבוגר לתפוס את מקומו במערך הסימבולי, דהיינו בתרבות ובחברה על מערכת הצפנים שעליה הן מושתתות. אמיר גוטפרוינד, אף כי אינו מראה עניין מיוחד בהסבר האדיפאלי הראשוני להיווצרות הסופר-אגו - דהיינו בתשוקה לאם (דמויות האם בסיפוריו שוליות למדיי), מפליא לתאר, לעתים בהומור מלא אהדה, את עריצותן האבסורדית והמאמללת של דמויות אב מופנמות.

מבחינה זאת מצטרף גוטפרוינד לשורה של סופרים המעמידים במרכז סיפוריהם דמויות של דודים, בדרך כלל דודים מוזרים או משוגעים, כמו הסופר הארמני ויליאם סרויאן, וסופרים עבריים כגון דוד שחר ויעקב שבתאי או משורר דוגמת ע. הלל. תפקידו של "הדוד המוזר" בספרות מעניין כשלעצמו. לא אחת הוא מייצג בעבור בן הדור הצעיר אלטרנטיבה מועדפת לדמות אב סמכותית, איזו פריצת מסגרות משפחתיות מחייבות המעמידה את הציות לאב בסימן שאלה.

הסיפור יערן הוא בפירוש המשך של מול היערות, ואילו הסיפור אירדן מזכיר במשהו את חתונתה של גליה.

תוכלו להאזין לקריינות אמנותית של הסיפור באתר "רדיו הר הצופים": http://msradio.huji.ac.il/wwwroot/ulpanpatuach.htm

המכון לחקר הציונות ע''ש חיים ויייצמן בשיתוף עם עובד, 2003.

במהלך השתלמות של מורי ספרות על הסיפור התקיים דיון ער בסוגיה איך להתייחס ל"הבלעה" זו ולהימנעותו של מלכיאל מעיסוק בשואה במחקריו: האם יש לראות בכך משום הצהרה כי אין לקרוא את הסיפור על רקע זה, אלא להתייחס אליו כאל סיפור על בן ואב ללא קשר לנסיבות היסטוריות?
או שמא יש להתייחס להבלעת שנות השואה כאל פער האומר דרשנו? אני סבורה כי צריך להבלעה זו במלוא האחריות הפרשנית הראויה. מכאן אין להסיק כי יש לקרוא את היסטוריה כ"סיפור שואה" דווקא.

מבחינה זאת ממשיך אמיר גוטפרוינד את ערעור המושג היסטוריה כפי שהוא נדון במסגרת השיח הפוסט-מודרני.

פנינה שירב

מילים אחדות על קובץ הסיפורים

סיפורי הקובץ אחוזות החוף זמורה ביתן ,(2002) מאת אמיר גוטפרוינד נעים על פני ציר הנמתח בין המוזר והתמוה לבין ההזוי והפנטסטי ממש. במרכזם עומדות על פי רוב דמויות חריגות המתאפיינות בשיגעון לדבר אחד ובשאיפתן הבלתי מתפשרת להגיע לשלמות באותו דבר, שאיפה שלא תמיד מוכתרת בהצלחה מרובה. כך למשל בסיפור שעונים מסופר על אב המקדיש שנתיים מחייו לתיקון שעון קוקייה ישן, רק משום שנדמה לו - ללא כל בסיס יש לומר - שהשעון המתוקן יגרום נחת רוח לאשתו. לרוע המזל האב טובע ביום שבו נולד בנו השלישי וקריאות הקוקייה הקצובות ממשיכות לרדוף את בני המשפחה ולתפקד כאותות זיכרון למותו מידי שעה בשעה. באותו סיפור עצמו מסופר גם על סב המקדיש את כל ימיו לגידול שיחי ורדים שלעולם אינם פורחים. בפער בין גודל היומרה לגודל הכישלון טמון בסיפורים אלה אפקט הומוריסטי, מעין צחוק עגום משהו.

  לעומת זאת הטבח ז'אן בפטיסט דיידיה בסיפור "אוכל" מגיע לשלמות מופלאה והופך את המסעדה היוקרתית שהוא מנהל בכפר קטן וזנוח לאתר עלייה לרגל לאניני חיך עתירי ממון מכל רחבי צרפת. כל זאת על מנת לשוב יום אחד - לאחר שאצילי המחוז מרמזים על שורשיה המפוקפקים של משפחתו - אל אנונימיות מוחלטת, לא לפני שהעלה את מסעדתו באש. ואכן חלק מדמויות הסיפורים נוטות להתפוגג בהשאירן אחריהן שובל של זיכרונות, מיתות מבוימות או תעלומות אחרות.

  מנגנון ההפנמה של דמות אב כגורם מכריע המעצב ומכונן את חיי הבן, הוא נושא המופיע בכמה וכמה מסיפורי הקובץ אחוזות החוף. בין אם הבן מנסה למרוד באביו במשך כל חייו הבוגרים (מלכיאל בסיפור היסטוריה) ובין אם הוא מממש את מה שנראה לו בטעות כצוואת האב וכמורשתו בסיפור שהוזכר לעיל ("אוכל"). דמותו המופנמת של האב בנפש בנו מתבררת ככוח רודפני ועריץ שלא ניתן להשתחרר ממנו. גם כאשר מתברר לבן כי האב טעה בשיפוטיו, ממשיכה דמותו להלך עליו קסם או אימים ולהנחות את חייו.   רוב הסיפורים בקובץ מסופרים מפי מספר המזדהה כאחד מבני המשפחה או כאחד מאנשי הכפר או העיר, ולפיכך רווח בסיפר שלהם השימוש בגוף ראשון רבים. באחדים מהסיפורים המספר הוא בן הדור הצעיר המשחזר דמויות הורים (גלויה מוואלדזה) דמות של דוד (היסטוריה, דוד אלבר) או דמויות של סבים וסבתות (שעונים, היגון הזה) או אפילו דיוקן של עיירה יהודית (טאקוב והסביבה). פעולת השחזור נסמכת על זיכרונות ועל סיפורים משפחתיים ומקומיים שמהימנותם עלולה לעתים להיות מוטלת בספק או ללקות בהפרזות מסוימות. לפעמים המספר עצמו מעלה ספקות באשר לדיוק העובדתי של זיכרונותיו. בסיפור היגון הזה, למשל, שבו משחזר המספר את זיכרונותיו כילד, הוא חושד בספיחי דמיונו שמא התחזו לזיכרונות ונבלעו ביניהם (183). ועם זאת הצורך לספר נובע מהכורח להיזכר, לשמר את הזיכרון ולהצילו מתהום הנשייה. כך, למשל, בסיפור אירדן מתאר המספר את עצמו כמי שנושא את זיכרונו
המפותל על גבו כשבלול (247).

  עמדת הסיפר של ה"אנחנו" שעליה מסתפח המספר והבחירה לספר על דמויות הנוטות לקיצוניות ולאקצנטריות דון קישוטית משמשות תשתית מתאימה ליצירת נימה מרוחקת משהו והומוריסטית, גם אם בה עצמה יש לא-אחת תמהיל טרגי-קומי. ואם מדובר במאפייני הסגנון של סיפורים אלה, אי אפשר שלא לשים לב ללשון העשירה, להברקות הלשוניות, לציורי הלשון המקוריים שאמיר גוטפרוינד בוחר לשים בפי מספריו. לעתים אף נדמה כי הם נוטים לראוותניות לשונית מסוימת ולדחף מתמיד להעלות חיוך על פני קוראיהם. על כל פנים, הפרוזה הסיפורית של גוטפרוינד אינה הולכת בשום אופן בדרכה של השפה הרזה של סופרים צעירים רבים בני זמננות, התוהים על כוחה של הלשון לייצג מציאות כלשהי.

  לאפיון הקובץ יצוין עוד, כי חלק מסיפוריו מתרחשים בארץ בהווי משפחתי ותרבותי מוכר, וחלקם מתרחשים אי שם במקומות קטנים - כפרים בצרפת בעיקר (שעונים, "אוכל", דוד אלבר), עד כי אם היו מופיעים בצרפתית, ספק אם היו קוראיהם מנחשים כי המחבר הוא ישראלי (המשרת כסגן אלוף בחיל האוויר, כפי שמצוין על גבי עטיפת הספר). השילוב הזה הופך את הקריאה בקובץ לטיול מענג בין המוכר והידוע (אף אם הוא משתבר דרך מנסרה של הזרה והפרזה) לבין המרוחק והשונה. חלק אחר מהסיפורים נראים כאילו צמחו בעקבות סיפורים של סופרים ידועים, דוגמת ברונו שולץ (המופיע בשניים מסיפורי הקובץ) מהצד האחד ודוגמת א"ב יהושע ודוד גרוסמן מהצד האחר.

  אחוזות החוף הוא ספרו השני של גוטפרוינד. קדם לו הרומן שואה שלנו. יש לא מעט מהמשותף בין שני הספרים. כמו חלק מהסיפורים, גם הרומן עוסק בנושא השואה מנקודת תצפית של הדור הצעיר המנסה לשחזר את סיפוריהם המקוטעים של דמויות סבים ודודים שבאו מ"שם", אף אם הדבר כרוך בהמצאות והשלמות כיד הדמיון הילדי. (רוב הסבים והדודים, אגב, אינם אלא סבים מאומצים שסופחו למשפחה על פי "חוק הדחיסה", אשר, כפי שמסביר המספר, מאפשר את הרחבת הדור המבוגר הדליל על ידי סיפוח כל מיני קרובים רחוקים ומכרים.) ואף כי הרומן מצטיין במעברי סגנון, הרי שחלקו הראשון מזכיר בסגנונו את הסיפורים שפורסמו לאחריו הן בדילוגים מהמציאותי אל המופרז וההזוי והן בלשון ציורית עשירה מלאת המצאות ולא אחת משועשעת ומשעשעת.

  בהמשך נתמקד בשניים מסיפורי הקובץ: גלויה מוואלדזה והיסטוריה. סיפורים אלה יכולים להילמד במסגרת סיפורים קצרים משנות השמונים של המאה העשרים ואילך או במסגרת הוראת הנושא "השתקפות השואה בספרות" בתכנית המורחבת.

על הסיפור "גלויה מוואלדזה" מאת אמיר גוטפרוינד

הגלויה הנזכרת בכותרת הסיפור נשלחה על ידי אב לבנו. בסיומו של הסיפור מסתבר כי היא נשלחה זמן קצר לפני הירצחם של האב ושאר בני המשפחה בתאי הגזים. נמען הגלויה נותר הניצול היחיד במשפחה. שם המקום, ואלדזה, מתברר ככוזב. ואלדזה הייתה ידועה בעת ההיא כעיירת קיט באוסטריה. לא משם נשלחה הגלויה. היה זה אות החיים האחרון שנתקבל מהאב, ואף אות זה נדד בין כתובות שונות במשך שנים אחדות, עד שהגיע לידי המספר. עברו עוד כמה שנים, עד שהתברר למספר כי "ואלדזה הייתה רמייה".

מספר הסיפור הוא בן המשחזר את הווי המשפחה שבה גדל בפולין של שנות השלושים, ובעיקר את ערבי יום חמישי. בערבים אלה היה נערך מידי שבוע משפט שנוהל ביד רמה על ידי האב, ובמהלכו נשפטו שלושת הילדים לבית הלפרין על חטאיהם באותו שבוע, כפי שנמסרו מפי האם לאב מידי ערב. האב העייף והנרגן, סוחר אריגים במקצועו, היה גוזר עונשים על הילדים, כדי שייטיבו את דרכם ויהפכו לאנשים הגונים וחרוצים בסביבה עוינת: הימנעות מאכילת לפתן במשך שבוע ימים, עמידה על כיסא במשך שעתיים, קריאת שני פרקי תנ"ך מידי ערב, תרומה מדמי הכיס לקופת ה"קרן הקיימת" וכיוצא באלה עונשים "ביתיים". האם ממלאת תפקידים שונים לסירוגין: היא מדווחת לאב מידי ערב על מעללי הילדים, היא משמשת כעדה וכקטגורית, אך בעת הצורך גם כסנגורית.

במהלך הסיפור לובש האב-השופט בהדרגה ממדים על-אנושיים, אלוהיים כמעט, בעיני בנו, ודמותו "קונה לה חוסן אדיר. עצום ורב היה ניצב מעלינו, מטה את הצדק לכאן ולכאן, כחומר גלם בידי אל" (221), ברצותו מחמיר וברצותו חומל. בפסקה הראשונה של הקטע השני של הסיפור מעיר המספר על שיטת הענישה של אביו את הדברים הבאים:

ימי בית הדין, ימי חמישי בערב, נקבעו לכאורה אך ורק לפי כוחו של אבא, שבימי חול לא יכול היה להעמיס על מתחיו ולו עוד גרגר תרעומת, אבל בעצם, גאוניות סמויה נלוותה לבחירה זו. כל עונש שקיבלנו הוטל על השבוע הבא - העתיד יצא אל אוויר העולם והוא כבר אומלל ומנוקב, נושא בבשרו ימי עונש (220).

המשפט המודגש (במקור אין הדגשות) מתייחס ישירות ל"שבוע הבא", אך למעשה ניתן לראות בו משום נבואה גורלית המתייחסת לחיי הבן-המספר מכאן והלאה.

עם זאת, יצוין כי אופן תיאור האב, כפי שהוא נמסר מפי הבן לאורך הסיפור, אינו "מצדיק" עובדתית את דימויו כשופט אדיר כוח. כבר מהמשפט הראשון של הסיפור, המתאר את שובו של האב בימי ה' משבוע מתיש של מסחר, עולה נימת היתול אירונית משהו, שממנה משתמעת דווקא חולשתו:

בימי חמישי היה אבא שב הביתה מלוהט מסיום המסחר השבועי, מגדף לקוחות בעודו פושט את מעילו ומשמיץ מתחרים באוזני הקולבים.

ההשמצה ב"אוזני הקולבים" הנזכרת כפואנטה בזנבו של המשפט, מסתברת בהמשך כחלק ממאמציו הבלתי אפשריים של האב לשמור על כללים של איפוק והגינות בעולם עקום ומתערער. בה בעת היא כבר מטרימה את 'הטעות הטרגית' של האב: ברגע מבחן, כשמתחריו ברחו מפולין ופינו את הזירה, הוא פעל בראש וראשונה כסוחר על פי שיקולים כלכליים, ולא כאב משפחה.

  המגמה להאדרת דמות האב לאורך הסיפור אינה נעדרת נימה אירונית, מפריזה במפגיע, המסגירה את מודעותו של המספר לחולשותיו של אביו רדוף החרדות; האב שנלחם על פרנסתו כסוחר יהודי מול מתחרים, מול ספקים וקונים, מול בעלי חוב שיכורים, מול שלטונות המס, ש"חייו כיהודי הולכו בין גדרות של יראה וזהירות ומילוי חובות" (222). ואמנם ילדי המשפחה, והמספר ביניהם, הכירו היטב את חולשותיו של האב ואף ניצלו זאת להקלת עונשיהם. וכך, למשל, כאשר נדרשו לתת דין וחשבון על ניפוץ זגוגית החלון של השכנה האלמנה, הם ניסו להזים את ההאשמה בטענה שהמתלוננת אינה אלא "אלמנה עצבנית, ומי יודע מה באמת רצונה מאבא." (220). על רמז זה הגיב "השופט" במבוכה ונתקף ב"סדרה של גיהוקים והסמקות, מבקש לטשטש כל רושם חשוד בעיניה של הקטגורית [הלא היא האם]". הילדים גם ידעו היטב לנצל את חרדתו העמוקה של האב מפני גילויים של אנטישמיות, ובעת הצורך ניצלו גם חולשה זו: "טוב, אבל אבא, הם קראו לי יהודון, מה יכולתי לעשות?" וכפי שמעיד המספר, "הנשק הפלאי לא החטיא אף פעם" והוביל לביטול העונשים לאלתר. האנטישמיות שאותה תפסו הילדים כנזק טבעי ונסבל של עצם התקלה המצערת של היותם יהודים, נתפסה בעיני האב כסיבת כל הסיבות לקשיי פרנסתו וכמורשת אומללה העתידה למרר את חיי בניו. (וראו התייחסות לנקודה זאת גם בפרק העוסק בהיסטוריה.)

   אף כי בעת ההיא הילדים היו עסוקים מדיי בחגיגת ביטול העונשים מכדי להזדהות עם חרדותיו של האב, המספר (הבוגר) יודע לתאר כיצד הם הותירו את האב בכיסאו "עם לבו, עם חרדותיו, עם מחשבות הבלהה [...] המומרות אט-אט, בכוחו העצום של איש זה, בקשיי הפרנסה, ההתרוששות, המסים, הנוכלים" (223).

  כפל הפנים של האב בעיני המספר - סוחר יהודי רדוף חרדות ושופט עליון הדומה לפסל של פרש ברזל בכיכר העיר ו"ידו מונפת בתוכחה" (224) - אינו מחליש במאום את עוצמת השפעתו על הבן גם בהיותו בוגר. המודעות לחולשתו מכמירת הלב והמובנת כל כך של האב הנאבק על פרנסתו ועל חינוך בניו מעלה שאלה: כיצד אפשר להסביר את דבקותו של הבן הניצול לקיים ולשמר את דימויו של אביו, גם לאחר הירצחו, כשופט עליון למרות המודעות לחולשותיו. על שאלה זו ננסה לענות בהמשך הדברים.

  הציונות נראתה בעיני האב פתרון עתידי לבעיית האנטישמיות. לכן נתן לילדיו שמות "גמישים": לבן-המספר לדוגמה קרא יוסף על שם יוסף טרומפלדור, אך גם משום שבקלות ניתן להסב אותו ליאז'ק, שם פולני נפוץ. הבן המספר הוא, כאמור, הניצול היחיד מבני המשפחה. הוא נשלח על ידי אביו בשנת 1937 ל"מקווה ישראל" כחלוץ לפני המשפחה. בהמשך, כך הובטח לו, יחסל האב את עסקיו ויעלה עם שאר בני המשפחה לפלסטינה. במכתביו נמנע "החלוץ" מלהתלונן על הבדידות, על החום הלוהט, על הפחדים ועל העבודה הקשה שממררים את חייו בארץ והתאמץ לשמר את דימויה הרומנטי-התנ"כי של ארץ ישראל, כפי שנתפסה בדמיונו של אביו. "ירשתי ממנו את החוש להסתרת האמת ומכתבי שפעו רק תחמושת אושר ללבו", כך הוא מעיד על עצמו (226). לאחר זמן-מה הוא אפילו התחיל להתוודות במכתביו למשפחה על עבירות שעבר "כלפי חוקי בית הספר החקלאי, כלפי המדריכים, כלפי חברים", כדי שאביו יפסוק ויגזור את דינו. כך הקים מחדש בהתכתבות את בית הדין של אבא, שעל היחלשותו למד מבין השיטין של מכתביו. את גזרי הדין שנשלחו אליו הוא קיבל על עצמו באדיקות, אף אם ביצוען עורר תגובות של גיחוך ואי הבנה מצד חבריו לקבוצה. כך הוא המשיך לחוש את עצמו כחלק מהמשפחה שהשאיר מאחור, "למען אבא" (28), אך אולי בעיקר למען עצמו.

  ההתכתבות בין האב לבן נושאת אפוא אופי כוזב מיסודה: האב מכסה על רדיפות היהודים ההולכות וגוברות בפולין, הבן מספק לאב תצלומים מבוימים מארץ ישראל כשהוא עומד "עם קלשון בשדה שמשי, ולרגלי דלועים שהבשילו" (228), ברוח הדימויים הציוניים המקובלים. האב התגאה בדמותו המגשימה של בנו האמצעי, אך כאמור, בסופו של דבר דחה את מימוש הרעיון הציוני, 'זמנית' בלבד, לטובת השיקול המסחרי קצר הטווח. אנו הקוראים ודאי שאיננו רשאים לשפוט בדיעבד את האב על השתהותו, ואף הבן-המספר מוסר עובדה זו בלי לשפוט את אביו. בטקטיקה של נטילת האחריות על עצמו הוא אף מאשים את התצלום הציוני ששלח אליו כגורם שמוסס את פחדיו של אביו נוכח הסכנה הגוברת ומוסיף ואומר כי "לא רק אני נטעתי את משפחתי בארץ העומדת לבעור. אפשר להאשים מאורעות נוספים. מתחרהו הקשה של אבא, לוי, היגר מפולין [...] אפשרויות מסחר קורצות הושארו לאבא [...]" (229). הבן הניצול כותב, אם כן, כתב סנגוריה כדי לא להפוך מנאשם לשופט.
אולם אם כבן אין הוא מעז להאשים ישירות את האב בעיכוב הגורלי שגזר את מותו ואת מותם של האם והאחים, הרי כמספר הוא עושה זאת בדרכי עקיפין באמצעות שילוב אירוני של מבעו של האב בסיפר שלו. הנה כך:

מכתבו של אבא הודיע כי כילה את עסקיו כמעט לגמרי, וכבר בירר בעניין מגורים בירושלים הקדושה. אבל כעבור שבוע דיווח כי עסקונת אחת חשובה שעליו להשלים, הרי התחייב בפני אנשים, וממילא יש מי שמציע לו כמות נכבדה של אריגים, משהו חדש, סגנון נעים של בד, אולי עליו להרהר בהזדמנות זו של מסחר מצוין" (229).

מניסוח הדברים במבע משולב מבצבץ סגנון הכתיבה של האב ועולה דמותו כמי ששיקוליו המסחריים ("עסקונת אחת חשובה") גברו על התלהבותו הציונית ("ירושלים הקדוה") ואף על אחריותו כאב המשפחה.

חרף מודעותו של הבן-המספר לעניין זה, הנרמז בדרכי עקיפין, גם לאחר המלחמה הוא מעיד על עצמו שהוא ממשיך לקיים קשר מכתבים דמיוני עם אביו בוואלדזה, ואף מקפיד על המשך עריכתו של טקס השיפוט והענישה מידי שבוע בשבוע. דמות האב-השופט הופנמה בתוכו והפכה לחלק ממנו, מעין מצפון או סופר-אגו עריץ ותובעני. מודעותו של המספר למצב הפרדוקסלי הזה באה לידי ביטוי בפסקת הסיום המדהימה של הסיפור:

שם בוואלדזה, כעבור רגע, לא הייתה עוד משפחת הלפרין, ולא היה בית הדין של משפחת הלפרין. אבל מאז, בוואלדזה, בכל יום חמישי בערב, שם אבי, מלוהט מסיום המסחר השבועי מקים את בית הדין שלנו. רם גוף ועליון לכולנו הוא שופט אותנו, בני התמותה שלרגליו (231).

  אם כן, כיצד אפשר להסביר את דבקותו של הבן בטקס זה שאבד עליו הכלח מכל בחינה שהיא? על כך אפשר להשיב תשובות אחדות: ראשית, כפי שכבר נאמר בפתח הדברים, אמיר גוטפרוינד מרבה לעצב בסיפוריו את תוצאותיו העריצות של תהליך הפנמת דמותו של האב בנפשו של הבן לאורך חייו. אולם בכל אחד מהסיפורים שבהם מעוצב תהליך מעין זה, הוא כמובן לובש אופי אחר בתוקף נסיבות סיפור המעשה. בגלויה מוואלדזה מסתבר שדווקא ההכרה בחולשתו האמתית והנוגעת ללב של האב היא זו המחזקת בסופו של דבר את הצורך של הבן להמשיך ולהאדיר את מעמדו כשופט כל-הארץ, אם מתוך חמלה עליו ואם מתוך רצון לשמר את סמכות האב בעולם שנהרס עד היסוד.

  שימור הטקס באמצעות התכתבות דמיונית הוא גם סוג של בחירה בדמות האב כשופט מורם מעם. כמו כן יש בשימור טקס ההלקאה העצמית משום השעיה מדעת של אובדן המשפחה; מעין ניסיון התמודדות של הבן הניצול עם רגשי האשמה על עצם היותו ניצול, אף אם אין בכך משום שחרור בשום אופן.

  רגשי אשמה כלפי בני משפחה שנספו בשואה באים לידי ביטוי ביצירות ספרות רבות שנכתבו על ידי ניצולים שעזבו את אירופה לפני המלחמה. נושא זה בולט מאוד בשיריהם של משוררים דוגמת אבות ישורון ואורי צבי גרינברג. רלוונטי במיוחד בזיקה לסיפורו זה של אמיר גוטפרוינד הוא שירו של אבות ישורון: אֵיךְ נִקְרָא (השיר מופיע בתקליטור "שירים בתערוכה").

אֵיךְ נִקְרָא
אבוֹת יְשׁוּרוּן
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְהַבַּיִת אֵינֶנֻּ?
אֵיךְ נִקְרָא שֶׁאֲנִי מְקַבֵּל מִכְתָּבִים מֵהַבַּיִת,
וְאִישׁ לֹא חַי?

אֵיךְ נִקְרָא שֶׁמֵהַבַּיִת כּוֹתְבִים לִי,
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִכְתַּב?
וְהַמִּכְתָּב לֹא נִשְׁלַח?
אֵיךְ זֶה נִקְרָא?

          ז' תמוז תשמז, 2 אוגוסט 1987

  בספרה קרעי עבר: ביוגרפיה, זהות וזיכרון בסיפורת הדור השני (המכון לחקר הציונות ע''ש חיים וייצמן, אוניברסיטת תל אביב, 2003) טוענת איריס מילנר, כי כתיבתם של סופרי הדור השני לשואה מתאפיינת, בין השאר, בחתירה תחת האתוס הציוני הצברו-צנטרי (זה המעמיד במרכז את דמותו של הצבר כמופת) של הדור הספרותי באמצעות השמעת קולם של המושתקים - ניצולי שואה - במקרה זה. קולות מעין אלה ממילא חתרו תחת אידיאות שייצגה ההגמוניה החברתית-אידיאית של ספרות דור תש"ח - הגשמת ערכי הציונות, כיבוש הארץ, כינון הישראלי החדש וכד'.

  ואכן ברבים מסיפוריו מעצב גוטפרוינד קול של ניצול "אנטי-צברי" במובהק. יוסף, המספר-הגיבור, מעמיד את עצמו מחוץ למפעל הציוני. הוא תופס את שליחתו ארצה כעונש. אמנם לאביו הוא מנסה 'למכור' תמונה אופטימית (תרתי משמע) של חלקו במימוש החלום החלוצי, אך כמספר הוא גם מציג את הפער שבין דימוי זה לבין תחושותיו האמתיות (226-227). כאשר הוא מעניש את עצמו על פי גזרי הדין של אביו (נמנע מלאכול לפתן, עומד על הכיסא שעתיים לאחר הארוחה...), מכנים אותו חבריו בבית הספר החקלאי 'מקווה ישראל' "הלפרין המשוגע". כינוי זה מעיד יותר מכול על אדישותו המוחלטת לציפיות הסביבתיות ואולי אף על בחירתו מדעת להפנות עורף לציפיות אלה.

  את "השתלבותו" במפעל הציוני הוא מתאר כאילו היה 'נתין' סביל המציית לצווים חיצוניים שאין לו חלק ונחלה בהם:

צורפתי לאחד הקיבוצים הוותיקים. לאחר המלחמה הורשיתי לנסות לחפש את עקבות משפחתי [...] (229).
בקיבוץ הוצע לי להתקבל כחבר [...] הותרו הניסיונות לחפש אחר קרובים, אם נותר עוד שמץ תקווה, אך לא הותר לבטל עניינים תוכפים יותר. אמרו לנו שאתגרי הארץ כאן, לפנינו. הסבירו שאת יבול הארץ צריך לאסוף, ועל יישוביה להגן, ואת רעיון הסוציאליזם לחזק. מה יועיל העבר? (230, במקור אין הדגשות).

בשאלה אחרונה זו, "מה יועיל העבר", מגולמת תמצית ניכורם של בני הדור ה"ילידים" מניצולי השואה או מאותם בני נוער שהגיעו ארצה, כמו המספר, לפני המלחמה אך איבדו במהלכה את כל בני משפחתם.

בסופו של דבר מעדיף המספר לקבע את עצמו בבית המשפט הדמיוני שיצר לעצמו. הוויית הנאשם היא זו אשר מגדירה אותו: נידון להיות ניצול. לחילופין אפשר גם לנסח את הדברים כך: המספר מעמיד את עצמו מחוץ לכל גבולות הגיוניים ומציאותיים של זמן ומקום, כבן העומד מידי שבוע למשפט ב'וואלדזה'. כך הוא מקפיא למעשה את רגע כתיבת הגלויה (היא נכתבה ביום ה' ללא ציון תאריך, ומובן שגם לא נשלחה מהמען המצוין) ואת הרגע שלפני השמדת משפחתו. כך גם הופכת הגלויה לטקסט לא היסטורי, אלא מחזורי ועל-זמני. חיצונית הוא אמנם מגשים את הביוגרפיה האופיינית של ניצול שהפך למעין צבר - בית ספר חקלאי, קיבוץ, עבודת אדמה, אך לאמתו של דבר הוא בוחר לדבוק במעמדו כבן לאב 'משם' ודוחה השתלבות אמתית בהוויה החלוצית שמסביבו. מבחינתו העבר הוא ההווה.

הצעות לדרכי הוראה:

קריאת כיוון לקריאה ראשונה

במהלך קריאת הסיפור סמנו לעצמכם שתיים-שלוש פסקות, שבצירופן זו לזו חושפות את יחסו של הבן-המספר לאביו. הערצה? פחד? כעס? זלזול? אשמה? אהבה?

נקודות לעיון ולדיון לאחר הקריאה

	זיהוי נקודת התצפית: בפתח הדיון אפשר להתייחס לפסקות שאותן בחרו התלמידים לסמן במהלך הקריאה על פי ההנחיה שלעיל. הדיון בפסקות שסומנו עשוי להוביל לדיון יותר מעמיק ביחסו האמביוולנטי של הבן כלפי אביו.
	שחזור סיפור המעשה: בין שיעור אחד למשנהו אפשר לבקש מהתלמידים לכתוב תיאור של המשפחה שעליה נסב הסיפור לנמען שלא קרא את הסיפור: היחסים בין ההורים לילדים, דמות האב, תפקידה של האם במשפחה, השפעת הנסיבות ההיסטוריות על התנהלות חיי המשפחה וכד'.
	הבנת התהליך הנפשי שביסוד הסיפור: ייתכן שתלמידים המצויים בתקופת ההתבגרות, אינם מסוגלים עדיין להבין לעומק את הכוח האדיר שיש למנגנון ההפנמה של דמויות הורים לאורך חיינו. עם זאת, ידוע שאפילו ילדים קטנים מתנסים בתחושות אשמה ומקשרים אותן במודע או שלא במודע עם דמות הורה, עם הנחיותיו ואיסוריו. לכן, כדי לנסות ולהבין את המשך השפעתו האדירה של האב על בנו, גם לאחר שנרצח, אפשר להזמין תלמידים לחשוב, כיצד חשו במצבים שונים בחייהם שבהם המרו את רצון הוריהם. (האם חשו תחושות של שחרור מכבלים? האם חשו אשמה? גם וגם?). מאחר שמדובר בחוויות בעלות אופי אישי, יש להניח שרק מעטים מהתלמידים ירצו לחלוק את מחשבותיהם עם חבריהם, אך עצם החשיבה על הנושא עשויה לפתוח פתח כלשהו להבנת דמותו וחייו של המספר, גם אם מדובר בגילום חריג בקיצוניותו של התופעה. צריך להדגיש שהפנמת דמות האב כשופט עליון על-אנושי אין לה ולא כלום עם המציאות. לא חולשתו של האב, גם לא מותו, ואפילו לא המרחק הגיאוגרפי והתרבותי מהילדות אינם פוטרים את הבן הבוגר מעמדת האשמה הקבועה שנצרבה בתודעתו מילדותו.
	כותרת הסיפור: משמעות הכותרת מתבררת רק לקראת סיומו. אפשר לדון עם התלמידים במשמעות הטרגית-אירונית של הכותרת. מה דעתם על החלטת המחבר לקרוא לסיפור גלויה מוואלדזה? (גלויה: "איגרת הנשלחת בדואר בלא מעטפה, מכתב פתוח", מילון אבן שושן). כיצד מאירה הכותרת הזו את מסכת היחסים שבין האב למספר, בעיקר לאחר שהאחרון עלה לארץ בפקודת אביו? ובהמשך לכך: ההתכתבות בין הבן-המספר שהגיע לארץ לבין אביו שנשאר בפולין היא אחד מנושאיו המרכזיים של הסיפור. מה כותב ושולח הבן לאביו? מה טיבה ותוכנה של ההתכתבות זאת? מה מאפיין אותה?
	איך נקרא? השוואה בין הסיפור לבין השיר של אבות ישורון (השיר נכלל בתקליטור "שירים בתערוכה"). אבות ישורון מתאר התכתבות הזויה המתרחשת בניגוד לכל חוקי ההיגיון והתפיסה. המשורר מקבל כביכול מכתבים מהבית, אף על פי שהבית איננו ולא נותר בו איש. כל המשפחה נספתה בשואה. הוא הניצול היחיד משום שעלה ארצה בשנת 1925. הן השיר והן הסיפור עומדים בניגוד אירוני ואף טרגי עם המסר של בני הדור הצברים: "מה יועיל העבר?", כאילו ניתן למחוק אותו על פי החלטה רציונאלית "תועלתנית". בעקבות קריאת השיר אפשר לבקש מהתלמידים שינסו "לענות" על השאלה הנשאלת פעמים אחדות במהלכו ולהסביר במילים שלהם מה מייצגים אותם מכתבים שלא נכתבו ולא נשלחו מהבית שאיננו, ובכל זאת הם מגיעים כביכול למשורר. השאלה המופיעה בכותרת השיר - "איך נקרא" - חוזרת עוד ארבע פעמים במהלכו. משמעותה אולי כפולה: איך אפשר לכנות את התופעה של התכתבות רפאים בין מוען מת לנמען חי? וגם: איך מכתב כזה נקרא? כלומר איך קוראים מכתב שמתקבל מבית שאיננו ומאנשים שאינם חיים? המשורר, הנמען של מכתבי רפאים אלה, מודע היטב לאבסורד שבדבר. הוא יודע היטב שהבית איננו, המשפחה נכחדה והמכתב לא נכתב, אך מודעות זו אינה מחלישה את ה"עובדה" של עצם קבלת המכתבים. אגב, דבר לא נאמר בשיר על שליחת מכתבים לבית שאיננו. יש לשים לב לכך שהחזרה על השאלה עוברת שינוי במהלכו - מ"איך נקרא שאני מקבל מכתבים מהבית" ל"איך נקרא שמהבית כותבים לי" (אף שהמכתב לא נכתב ולא נשלח). ובשורה החותמת: "איך זה נקרא?" (אין הדגשה במקור). השיר אינו נותן תשובה לשאלה. הקוראים יכולים להציע "שמות" או הסברים לתופעה הזו - געגועים שלא הידיעה ולא הזמן שחלף מביאים להם מרפא? אשמה של השורד כלפי בני המשפחה שנספו? העובדה ש"למוות אין ממשלה" בלשונו של המשורר דילן תומס, לפחות לא בזיכרונם של השורדים? אולם המשורר מעדיף לסיים בשאלה. אבות ישורון גם אינו אומר דבר על תוכנם הדמיוני של המכתבים. בסיפורו של אמיר גוטפרוינד התוכן ברור. כתב האשמה.

על הסיפור "היסטוריה" מאת אמיר גוטפרוינד

הסיפור היסטוריה, הפותח את הקובץ, מתחיל ומסתיים במיתותיו המסתעפות של הדוד מלכיאל, גיבור הסיפור. דמותו של מת סידרתי מסוגו של מלכיאל עומדת בסתירה לכותרת הסיפור, שהרי אין כמו המוות עובדה חד-משמעית ובלתי ניתנת לביטול המסיימת את סיפור חייו של כל בן תמותה. אמנם מוכרים לנו סיפורים, בעיקר כאלה שהתחוללו בעתות מלחמה, שבהם שמועה על מותו של אדם התבררה כטעות (למשל קרל נייס בסיפור פארנהיים מאת עגנון), אך שורה כזאת של מיתות כוזבות היא תופעה יוצאת דופן בהחלט, ויש בה כדי לחתור תחת אושיות המושג "היסטוריה".

  כמו אחדים מסיפורי הקובץ, הסיפור מסופר מפי מספר המזהה עצמו כאחד מ"אנחנו", במקרה הזה - משפחה, וכנציג הדור הצעיר. מלכיאל, גיבור הסיפור, הוא דודו (ור' הערה לעיל). ואמנם אחיין המספר על דודו ניזון מן הסתם מסיפורים משפחתיים, שהרי הוא מכיר את הדוד במסגרת פרק חייו שלו עצמו, אך הגישה אל עברו של אותו דוד תהיה ממילא תמיד באמצעות מתווכים.

  מקטנותו הוקדש מלכיאל על ידי אביו להיות ילד פלא יהודי - כנר. לא משום שגילה כבר בגיל שלוש נטיות מוסיקליות נדירות, אלא משום שאביו, וולף זרצקי, ראה בפרויקט של ייצור ילד פלא תחבולה בדוקה להתגבר על תופעת האנטישמיות ועל כל ההשפלות הקטנות והגדולות שהיא מביאה עמה. הרי כתבות על ילדי פלא מעיירות קטנות ועלובות התפרסמו תדיר במגזינים מכל העולם שעליהם היה מנוי.

  מלכיאל, ילד נבון בעל זיכרון נדיר וכישרון מופלא לשפות, שנא את הכינור ושטם את אביו על עריצותו ועל כעסנותו, אך לא מצא עוז בנפשו להתנגד לו. אדרבה, מתוך בהלה ונמיכות רוח הוא ניסה להשביע את רצון אביו, "רק תיבת התהודה של כינורו [...] קלטה את מלמולי השנאה ולחשי התיעוב ורשפי הגועל." (14). אגב, עצם ניסוחו של פרט זה מעיד על כך שלא יכול היה להגיע לאוזני המספר, אפילו לא מפי אביו, אחיו של מלכיאל). כך למעשה מעלה הסיפור שאלה מהותית בעניין טיבה של ההיסטוריה ושחזור העבר. מי משחזר? על סמך מה? ההמצאה, המשלימה את הידיעה ואת הזיכרון, היא חלק מהותי ומרתק בכתיבתו של אמיר גוטפרוינד בכללה.

  האימונים המפרכים וההתמדה חסרת הפשרות הביאו עמם הצלחות בקנה מידה פרובינציאלי למדיי, מה שלא מנע מהאב להמשיך ולקוות שהצלחותיו העתידיות של בנו יוציאו אותו סוף-סוף מגבולותיה של העיירה העלובה אל העולם הגדול והנאור. אלא שהתקופה היא שנות השלושים המאוחרות בפולין, ותכניתו של האב בוטלה במסגרת התכנית הגדולה יותר - השמדת יהדות אירופה. המספר נותן לכך ביטוי אירוני מר באמצעות טכניקת מסירה כרונולוגית יבשה. הנה כך:

כשהיה בן שמונה כבר הוזמן מלכיאל לנגן בטקס הפתיחה של מוסד הצדקה של ארגון הג'וינט.
כשהיה בן עשר היה לגולת הכותרת במסיבת האירוסים הגדולה של בת הגביר הפולני רוזסקי.
בן שתים-עשרה זכה לרסיטל אישי בקונסרבטוריון לצעירים בקרקוב.
בן ארבע-עשרה הושלך על ידי וולף זרצקי מהרכבת העושה דרכה למחנה ההשמדה, ומאז לא ראה את אביו ולא ראה את אמו ולא ראה את כינורו.
בשנת 1950, בן עשרים ושתיים, עלה לארץ ישראל (15-16).

לכאורה, תחת שמיה הכחולים של ארץ ישראל, יכול היה מלכיאל להשתחרר סוף-סוף מעריצותו של אביו, אלא כפי שעולה גם מסיפורים אחרים בקובץ, זכרו של האב אינו מאבד מעצמתו ונעשה רודפני ועריץ אף מהאב עצמו. על כך מעיד המספר:

וגם אם בני עשרים ושתיים אינם מחויבים עוד למטרה זו, הרי שמזכר אביו המת, הטבוח, השחוק לאפר, לא יהיה פטור.
דוד מלכיאל נטל את מה שנותר מאביו - חלומו - כמין תרמיל גדול, מעיק, והשיג לעצמו כינור, ואצבע ומשך וכינרר בו, כל יום, שעתיים (שם).

  ניגודו המוחלט של הדוד מלכיאל בסיפור הוא אחיו הצעיר ממנו, דן זרצקי, אביו של המספר. בניגוד למלכיאל הרווק, הרדוף על ידי אביו המנוח, דווקא דן ידע להשתמט בקלילות ממרות האב ולתפור מילדותו המוקדמת את "שק תכניותיו": לרכוש תארים אקדמיים, לשאת "אשה ועוד אשה" (שלוש) וללדת ילדים הרבה (אחד-עשר).

  צייתנותו הכפייתית והמבוהלת של מלכיאל הבוגר מזכירה את דבקותו של המספר-הגיבור בסיפור גלויה מוואלדזה מאותו קובץ, המשמר באדיקות את טקס משפט האב בכל יום חמישי, אף שאביו נספה בשואה. אולם החל משלב מסוים בחייו, ליתר דיוק בשנת 1975 (והסיפור מציין בדייקנות תאריכים כמתבקש מכותרתו...), מתחיל מלכיאל להגשים את כישרונותיו האמיתיים באמצעות לימודי ההיסטוריה והמחקרים שהחל לבצע בעקבותיהם. משלב זה ואילך מחקריו ההיסטוריים מתבררים בהדרגה כניסיון מתמשך למרוד בדמות אביו המת. לכאורה מה בין מחקרים היסטוריים וחלומו של האב? מסתבר שרוב מחקריו של מלכיאל נועדו להוכיח כי האנטישמיות הייתה אך ורק גורם היסטורי שולי, או שלא הייתה גורם היסטורי כלל וכלל. למשל במחקרו על מסעי הצלב ניסה מלכיאל להוכיח, אגב הפגנת ידע עצום וכושר אנליטי מעורר פליאה של הפרטים הקטנים, כי לא הצלבנים רצחו יהודים במסעותיהם לארץ הקודש, אלא כל מיני פושעים מקומיים שהסתוו כצלבנים. עצם בחירתם של נושאי מחקר אחרים - סכסוכים בין בתי מלוכה באירופה, למשל - מעידה על נטייתו של מלכיאל לעסוק בתחומי מחקר שאין להם כל נגיעה להיסטוריה יהודית. במחקריו אלה, כמסופר, עשה מלכיאל לעצמו שם עולמי בין חוקרי ההיסטוריה והקים לעצמו מעריצים ושונאים כאחד.

  המאפיין את מהלך מחקריו של מלכיאל הוא הקטנה הדרגתית של השקף בכל הקשור לנושא הנדון, עד למחקרו האחרון. במחקר זה ביקש לחקור את הסיבות לקטטה שאירעה בכיתה ד' בחצר בית הספר שבו למד בעיירת הולדתו ליפצה. במהלך הקטטה הוא עצמו, ההיסטוריון החובב לעתיד, נחבל עם עוד ילד יהודי. גם מגמת מחקר זה, שלצורך קיומו ראיין החוקר עשרות ישישים וישישות מגויי ליפצה, הייתה להוכיח שהוא וחברו הוכו לא בשל היותם יהודים, אלא משום שנקלעו שלא בטובתם לקטטה שנבעה מהחלפת בחירי לב על ידי יפהפיית הכיתה. העדר היחס שבין הטריוויאליות של מושא המחקר לבין כלי המחקר ההיסטוריים המתוחכמים שבעזרתם נערך המחקר, חושף באופן קומי את המניע האמתי והעמוק של מלכיאל במחקריו:

מאז ומתמיד היה מלכיאל כמי שמבקש לפרק את ההיסטוריה, על מנת להרכיבה מחדש בלעדיו. מאז ומעולם ביקש שחרור מן המקום הלוחץ שבו הוצב בתוכה [...] אני, מלכיאל זר, לשעבר זרצקי, המיועד להיות ילד-פלא, שוחררתי על ידי גורמי ההיסטוריה ממחויבותי זו, על ידי ביטול קשרי עם הנושים של ייעוד זה (24).

אם האנטישמיות אינה ההסבר לכל אותם מאורעות, הרי שהמניע המרכזי של האב - הנושה הגדול - להפוך את בנו לילד-פלא ולכנר דגול, כדי להיחלץ אחת ולתמיד מקיומם העלוב כיהודים היה מופרך מלכתחילה: "לא היה צורך בכינור. מלכיאל חופשי" (שם). אלא שהתיזה המחקרית של מלכיאל לוקה בכשל בולט, בהכילה בתוכה שתיקה רועמת באשר להבנת הנסיבות שבהן מצא האב את מותו. למעשה היא חומקת מהתמודדות ישירה עם השמדת היהודים באירופה בתקופת השואה, שאת ממדיה ותוצאותיה הרי לא ניתן בשום אופן להבין שלא במסגרת תופעת האנטישמיות. בסוגיה זאת מלכיאל אינו עוסק במישרין; הוא אמנם מתייחס לשתי מלחמות העולם ולמאות המיליונים האנונימיים שנספו במהלכן, אך בלי להידרש לקרבנות היהודיים.

  יתר על כן, גם האחיין המספר אינו מבטא תמיהה על כך. אדרבה, כאשר הוא מתחקה בדייקנות כרונולוגית אחר סיפור חייו של הילד מלכיאל ("כשהיה בן שמונה כבר הוזמן מלכיאל לנגן בטקס הפתיחה של מוסד הצדקה של ארגון הג'וינט. כשהיה בן עשר [...] בן ארבע-עשרה הושלך על ידי וולף זרצקי מהרכבת [...]. בשנת 1950, בן עשרים ושתיים, עלה לארץ ישראל." וראה מובאה לעיל). אין הוא מתייחס לשנות המלחמה. ומה קרה למלכיאל במשך אותן שבע שנים, מאז שהושלך על ידי אביו מהרכבת ועד שהגיע לארץ ישראל? ומה ידוע לו על קורות אביו ואמו במהלך אותן שנים? על כך לא נאמר דבר בסיפור, אף על פי שעל קורותיו של אחיו של מלכיאל, דן זרצקי, נמסרים גם נמסרים פרטים ברורים למדיי, אולי משום שגם בשנות המלחמה הוא "הסתדר" לא-רע באופן יחסי.

  צירוף הנסיבות והאירועים מזמין את הקוראים עצמם לתמוה על כך ולהסיק את מסקנותיהם בנוגע לבחירותיהם של גיבור הסיפור ושל המספר, מה לחשוף ומה להעלים. כהיסטוריון וכחוקר מלכיאל חומק אמנם מעיסוק בשואה, אך תחת זאת הוא נרדף בספקות הולכים וגוברים באשר למחקריו: האם דייק בפרטים? האם לא התעלם מאחרים? האם הגיע למסקנות הנכונות? הסדקים שנבעו במסכת מחקריו ובתיזה המרכזית שבבסיסם כמוהם כהיסטים מהאמת המודחקת המתקיימים בחלומות. לא פרט היסטורי זה או אחר עלול היה להשמיט את הקרקע מתחת למסקנות מחקריו, אלא אותו "בקע בחומות המגן. חובותיו של בן, הקיימים תמיד, זרחו לו ממזרח כל בוקר, ושקעו אדומים במערב. בלילות - החלומות. הכינור. אביו. העיניים הנשחקות לאפר." משבר האימון העצמי של מלכיאל קורה בבית המשפחה בליל הסדר בפסח (המסמל את חג החירות!), וממנו הוא קם "חסר הגנה לגמרי [...] דמויותיו של אביו, תובעות את שלהן" (26). אך את תביעותיהן של "דמויות אביו" אין הוא מסוגל למלא, משום שמילוין היה תובע ממנו להכיר באנטישמיות כגורם העיקרי שחרץ את גורל יהודי אירופה, וביניהם את גורלו של אביו. בסופו של דבר גובר הבן הנכסף לחירותו על ידו של ההיסטוריון.

  לאחר אותו חג הפסח נפתח השלב הבא בחייו של הבן הנרדף. הוא מתחיל לביים את מיתותיו החוזרות ונשנות ודואג להמציא ראיות וסימנים למיתותיו אלה (תעודות, מזוודות). אולם הוא גם מבטל אותן באמצעות מברקים טריוויאליים שבהם הוא מבקש מהמשפחה שישלחו לו דיו מסוג מסוים או שיפסיקו לשלוח לו תחתונים בגודל מדיום. בשלב זה חורג סיפור חייו מהסבירות הריאלית. וכי כמה פעמים יכול אדם להיקלע למוות שווא, או לביים מוות מדומה? עניין חשוד. המספר מרמז פה ושם על חשדותיו אך אינו מפרש. בתחילת הסיפור הוא אומר:

[...] אבל כאשר הגיעה בחודש שעבר הודעה רשמית מהשגרירות הישראלית בבודפשט, כי מר מלכיאל זר נהרג בתאונת דרכים, שישים קילומטר מזרחית לעיר, בעודו נוסע כטרמפיסט במחיצת האחיות הישישות מרגרט ורוזי פהרצ'י, הבשילה הבנתי סוף-סוף. הדרדרות המכונית לתהום עמוקה, התלקחותן של הגופות - עובדות אלה כיוונו בכוח את המחשבה. מברקו של מלכיאל, שלושה ימים לאחר התאונה [...] סיכם בעבור הלב את כל שנדרש להבין, מאז ומתמיד (אין הדגשות במקור, 9).

המספר משתמש פה בסגנון העשוי במכוון לגלות טפח ולכסות טפחיים: למה הוא מכוון כאשר הוא רומז "הבשילה הבנתי סוף-סוף"? ולאיזו מחשבה בדיוק כיוונו העובדות? ומהו "כל שנדרש להבין, מאז ומתמיד"? טקטיקה סגנונית דומה הוא נוקט לקראת סוף הסיפור בנוגע לאותה תאונה עצמה:

בחיזיון מוצק וברור הופיע לנגד עיני דודי מלכיאל, מנמנם לעת לילה בפנסיון של האחיות הקשישות, כאשר לפתע מחליקה מתוכו דמותו שלו, עצמאית לחלוטין, מעירה בתירוץ כלשהו את האחיות, משכנעת אותן לצאת לנסיעת לילה קצרה. אחר כך, מיד, התאונה, הגופות, ההיעלמות. בבוקר קם דודי מלכיאל , במין קיום חלקי, החסר את מה שהתרסק לו בלילה במכונית [...] (30).

האם מבקש המספר לעורר חשדות פרועים בלב הקוראים, כאילו מלכיאל עצמו, המשאיר אחריו מזוודות, שעונים ושאר חפצים, גם ממציא / מספק את הגוויות???!!! ואם אמנם כך הם פני הדברים, האם אמורים הקוראים לאמץ לעצמם חשדות אלה? או שמא הם אמורים לחשוד דווקא במהימנות האחיין-המספר בעל הדמיון, שעוד קודם לכן העמיד עצמו כמי שמסוגל לצותת ממרחק של זמן ומרחב ל"מלמולי השנאה ולחשי התיעוב ורשפי הגועל" שהופנו אל תיבת התהודה של הכינור (14)?

ואולי בנקודה זאת על הקוראים לחזור ולפרש במשנה אירוניה את כותרת הסיפור ולהסיק כי המושג "היסטוריה" עובר במהלך הסיפור פירוק מוחלט. פירוק זה מתבצע הן במחקריו של מלכיאל, שלזכותו ייאמר שכל הרצאה שלו נפתחה במילים: "אינני היסטוריון"(19), והן בסיפר של אחיינו, המנסה להתחקות אחר ימי ילדותו של גיבור סיפורו באמצעות מעין מונטאז' בין סיפורים משפחתיים שוודאי שמע לבין השלמות פרי דמיונו. המשותף לשניהם, למספר ולגיבורו, הוא הצורך העמוק להשתחרר מאחיזת האב. ("כישלונו של אבי ברור [...] אבי עמל וחרד, אני שקט, בז לו", 31.) מסיפור זה ומסיפורים אחרים בקובץ אחוזות החוף מסתבר, שצורך זה מוליד "היסטוריות" שאמיתותן נושאת אופי אישי-סובייקטיבי ביותר, אך עם זאת הן בעלות כוח אדיר.

ההסבר הפנטסטי שמציע המספר לתופעת ריבוי המיתות - המקבילה על דרך הניגוד לתופעת ריבוי הנשים והילדים של אביו - הוא שדודו ביקש להתפוגג או למעט את עצמו בהדרגה ככוכב שביט ממיתה אחת לשנייה, וכך להשתחרר סופית מ"מבט עיניו" של אביו (שם) ולצאת מההיסטוריה:

[...] חופשי מחובות. כל כולו מרוכז בגלעין מוצק, נעלם מן העין, ושם, בקצה, הוא חי שליו. מאחוריו, הזנב האדיר, הזוהר, העשוי מחפציו ודמויותיו, ריק מתוכן למעשה, אבל מושך את כל תשומת הלב." (30).

מספר הסיפור הוא, כאמור, אחד מבני המשפחה, אחיינו של מושא סיפורו, אך הוא גם מזהה עצמו בתור בן, בנו של הפרופסור לפיזיקה, דן זרצקי, מרבה התארים, הנשים והצאצאים. (מעניין כי מלכיאל מצא לנכון לעברת את שמו, בניגוד לאחיו המצליח.) מבין השיטין מתגלה גם "סדר היום" של הבן-המספר מול אביו שלו. ברור למדיי מי מבין שני נציגי הדור המבוגר חביב עליו יותר. ודאי לא אביו, שלכאורה תכנן את חייו לכל פרטיהם, בלי להניח לאף גורם, לא לאביו ולא למלחמה, לעמוד בדרכו. המספר נותן ביטוי מפורש לזלזול שהוא רוחש לאביו, איש המדע המחפש הסברים מדעיים לכל תופעה, כולל למיתותיו ולהיעלמויותיו של מלכיאל. בסופו של דבר, סבור המספר, דווקא אביו שבא ארצה ותכניותיו צרורות היטב בשק דמיוני שנשא עמו מילדותו, הוא ממשיכו של הסב שחשב שרק הצטיינות מבריקה ומתוכננת היטב עשויה להציל יהודי מחיי בוז ומסכנת כליה. לעומתו הדוד מלכיאל זר, הרווק רדוף השדים, הוא המורד הגדול, אף אם מורד טרגי.

לסיפור, כאמור, מבנה מעגלי. הוא פותח במיתותיו החוזרות ונשנות של מלכיאל ומסיים בהן, אלא שאם בתחילת הסיפור תופעת הישנות המיתות הבלתי מציאותית הזו נראית חסרת פשר, הרי שבסופו הקוראים מבינים אותה לעומקה, אף על פי שהיא נותרת מוזרה ובלתי מציאותית כבתחילה. המיתות התכופות והמוזרות מסמלות, כפי שהמספר אומר, מרחב של חירות מכל הקשר, מכל מחויבות, אפשרות ביניים אבסורדית שבין חיים למוות, מעין שחרור מוחלט מתהליכים היסטוריים, ובראשם - מתופעת האנטישמיות. אך יותר מכול מסמלות המיתות התכופות שחרור מדמותו של האב המת שייעד את בנו להיות ילד פלא כדי לחמוק מגורלו כיהודי. ואולם ערעור עקרונות החשיבה ההיסטורית מותירה את הפתרון של מלכיאל בתחומי האבסורד המוחלט.

תאריך עדכון אחרון:25/08/2005